הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שני- סיבוכים פנימיים)

שמרתי כמה מקומות לציידי באודיטוריום, בתקווה שאלי ומייק לא החליטו להבריז וללכת למגמה. "ג'ו," לחש מייק, שיערו הבלונדיני היה מעט פרוע וזוג עיניו הכהות נראו אפלוליות . "שמרתי לכם מקום! איפה הייתם?" שאלתי את מייק. הוא התיישב לצידי, לחיו היו סמוקות והוא נסה להסתיר זאת.
"אה, כלום, פשוט עזבי. אלי מרגיעה איזה ילדה בחוץ, " אמר באדישות לא מוכרת, הוא לא ניסה להביט בעיני, אך הבנתי שמשהו לא נקי שם אז פשוט הוצאתי את המחברת שלי וציירתי את הילדים שהתלחשו מלפנים, לא שהייתי אדישה לעניין,פשוט ידעתי שלחץ לא אפתור את הבעיה. הילדה הייתה כל כך אדומה ועיניה היו מלאות בהתרגשות, כאילו זכתה באיזה פרס. מייק הביט בי כשציירתי, כמו תמיד, הוא לא הביט בתוצאה הסופי, רק בתהליך, לדעתו כשאני מציירת אני נראית הכי שלווה בעולם וזה תמיד מרגיע אותו.
יצאנו מהאודיטוריום אחרי הרצאה שלמה על: 'איך בני נוער לא יכולים לקחת אחריות במעשים שלהם'. אין צורך שאני אפרט באיך שאנחנו לא אחרים, לא מעט בנות בעולם הן אימות בנות חמש-עשרה.
"אני בחיים לא אבין את הבית ספר הזה…" אמר מייק מחזיק דף שכתבו עליו 'אנחנו לוקחים אחריות בשם אחרים.' "אני עדיין לא מבינה איך אני יכולה לקחת אחריות בשם זוגות כאלה? מה אני אצוץ פתאום ואציע להם אמצעי מניעה?" שאלתי ואפילו אותי זה הביך קצת. "קשה לי לדמיין מישהו יעשה משהו כזה, אבל אני יכול לראות את המרצה הזאת עושה את זה. ראית איך שהיא הביטה בנו כשלקחנו את הדף? " אמר ושוב לחיו היו מלאות בסומק.
"איך? טוב עזוב, אני לא רוצה לדעת איך מרצה כזאת יכולה להביט 'בבני נוער שלא לוקחים אחריות'." פלטתי ומייק צחק את הצחוק המובך שלו, זה היה אפילו מעט חמוד.
"אגב, אמרת שאלי מרגיע מישהי, מה קרה?" שאלתי, קצת שכחתי מאלי.
"זאת לרה, נפרדנו ואלי החליטה לתפוס את העמדה שלה ולהרגיע אותה." מייק נראה מעט פגוע, טוב לא כל יום אחת מהחברות שלך מחליטה להיות בצד של האקסית שלך.
"למה נפרדתם?" שאלתי וניסיתי להישמע מתעניינת.
"אני לא אוהב אותה יותר, אהבתי אותה לפני המון זמן. אמרתי לה את זה והיא פשוט פרצה בבכי, התחילה להגיד שאני 'נצלן', אלי ישר רצה אליה מבלי לשאול שאלות." מייק התיישב על המדרגות לצידי, הרגשתי נורא כי רציתי לצייר את פניו הפגועות שלו, הן היו כל כך יפות ברגע הזה. הוצאתי את מחברת הציורים שלי מדלגת מהר על השרטוט של הילדים המתלחשים לדף נקי והתחלתי לצייר את מייק כשעיניו לא אדישות כתמיד.
"אני מצטערת בשבילך, "אמרתי לו והנחתי את ידי על כתפו, מחייכת לעברו חיוך מלא הזדהות מסוימת.

אף פעם לא הייתי 'מאוהבת במשהו' אהבתי לראות אנשים מסוימים ואהבתי את המראה שלהם, אבל זאת לא הייתה 'אהבה' אף פעם לא הבנתי את התחושה הזאת. כאילו כל הראש בעננים, אולי אני אשמע צבוע אבל הייתי סגורה עד גיל ארבעה-עשרה, הייתה רק ילדה אחת שדיברה איתי וגם היא הייתה צבוע כלפי. הייתי לבד. כאן התחילו לקבל אותי, התחילו למצוא אותי כמעניינת אבל לא התכוונתי להשתנות בשבילם, רציתי להישאר כמו שאני. אבל כמו כל אדם החברה תמיד תשנה אותנו, היא תתאים אותנו תחת הסטנדרטים שלה ותעצב אותנו ממה שאנחנו נוחים אליו, אף אדם הוא לא מברזל והוא יעשה הכול כדי שהחברה תקבל אותו ולצערי הייתי צריכה להיפתח מהקופסה שתמיד הייתי סגורה בה.
אני ומייק ישבנו על המדרגות, עברה כמעט חצי שעה עד שראינו את אלי, היא נראתה עייפה, העבירה מבט מלא גועל במייק והתיישבה לצידי. עיני הטופז של אלי נראו כאילו הן מסתירות משהו והרגשתי מיותרת לרגע.
"אולי תדברו כבר? אתם חברים טובים, לא חבל שתריבו?" אמרתי לרגע, הרגשתי רע גם כך, אבל לא ניסיתי להוציא את זה עליהם.
"ג'ו את לא מבינה-"
"אלי, זה לא עניינך למה זרקתי את לרה. אם את רוצה את יכולה לשנוא אותי אבל אני לא יכול להישאר צבוע אליה, היא מחפשת משהו שאני לא יכול לתת לה." קטע אותה מייק, בחיי לא שמעתי את מייק אומר משהו כזה. כל הזמן שמייק ולרה יצאו מייק לא נראה מאושר או 'מאוהב', לא שאני יודעת איך אדם מאוהב נראה, כן? פשוט אפילו איתנו מייק נראה יותר מאושר.
"אני לא מאשימה אותך! אתה פשוט זרקת את זה אליה כמו פצצה, לא חשבת לפחות להסביר לה למה אתה לא אוהב אותה? להגיד לה הכול וללכת בשנייה הראשונה שאתה רואה שהיא בוכה?" התפרצה אלי, היא נראתה כועסת מתמיד וזה אפילו היה גרוע מהיום ההוא שהיא ומייק רבו בגלל איזה משחק מחשב.
"אני לא יכול לראות אותה בוכה." התגונן מייק במעט מבוכה, מעביר את ידיו בשערו בלונדיני.
"זאת כבר בעיה שלך, אני לא כועסת עלייך, פשוט אף פעם לא ראית את זה מהצד השני, אתה צריך להתחשב בלרה, היא כן אוהבת אותך, משום מה." אמרה אלי והתרוממה, הרגשתי כמו גלגל שלישי אז פשוט התרוממתי גם ורצתי לספרייה, צועקת למייק שאני חייבת שעות התנדבות לספרנית.
***
"ג'וש'קה, מה קורה יפה?" אמרה מור הספרנית. אם אתם מכירים ספרניות אז בשביל להכיר את מור שלנו אתם חייבים למחוק את הסטיגמה של הספרנית החנונית, כי הספרנית שלנו הייתה הספרנית הכי מגניבה שהייתם פוגשים.
"הכול בסדר, מה ככה ?"שאלתי אותה מביטה מעבר לדלפק על הרמת הספרים שהייתה שם. "חדש?" שאלתי בעודי פוזלת על הספרים החדשים. "לא היית כאן כמה שבועות ישר מה חדש? לא מה שלומך מור? כמה רזית, כי רזיתי חמש קילו, חייבים לראות את זה!" פלטה בהתלהבות.
" ברור שרואים מור, יש לי עין של אומן ואני אומרת לך שרזית אפילו יותר!" התחנפתי לעברה, בעודי ממשיכה לראות איזה ספרים מור הזמינה. "אני אתן לך איזה ספר שרק אבוא לך, אם תביאי ציור לתחרות." הציע מור, היא הציגה בפני את כל הספרים וישר ראיתי את הספר שרציתי.
"כיף לעשות איך עסק." אמרתי והובלתי לעברה את המחברת שרטוטים שלי. וגנבתי לעצמי את 'כל החיים לפניו' של אמיל אז'רא.
"יש לך כל כך הרבה ציורים מדהימים, רק אם הייתי יכולה לשלוח את כולם…" לחשה לעצמה מור, בעודה עוברת עמודים ברצינות, בוחנת כל רישום שעשיתי במחברת. "זה ציור מדהים." עצרה פתאום כשהתחלתי לעיין בספר. הצצתי לעבר הציור והרגשתי כאילו רוצים לקחת ממני איזה תכשיט יקר. "אני לא שולחת אותו." התעקשתי, הרגשתי לא נוח מול מור, אבל לקחתי את המחברת כאילו היא תפסה אותי על חם. "קרה משהו ג'וש'קה?" שאלה אותי והביטה בי בזוג עיניה הבהירות, היה קשה לא התוודות מולה, היא הביטה בי כמו כלבלב והיה קשה לא להוציא מילה מולה. הנחתי את הספר על השידה שלה ולקחתי את התיק.
"תחשבי איזה פרס כספי זה יכול להביא לך, גם המון משקיעים יגיעו לשם, ג'ו." אמרה מור והיא נשענה על מדף ספרים לצידי.
"אני יודעת, אבל הציור הזה יותר מידי אישי." אמרתי, אפילו לא מבינה מה כל כך אישי בו.
"אז ניקח אחר, אני בטוחה שיש לך עוד המון יפים." נכנעתי, כי ידעתי שאני חייבת את הכסף הזה. נתתי למור לבחור כמה ציורים ולקחתי את הספר 'כול החיים לפניו' מרגישה שלקחו חלק ממני.
עבר עלי יום נורא, חוץ מזה שמייק ואלי בריב, כשאלי אומרת שהיא בכלל לא כועסת, קבלנו את ציוני הגשה בהיסטוריה וכמעט טליתי את עצמי בכיתה כשרציתי לכתוב על עצמי 'אני כישלון. ' אלי לא הבינה למה התבכיינתי מולה, אצלה ציון שמעל שמונים נחשב לציון אגדי.
חוץ מזה, גם החום האיום הזה השמיד אותי בדרך הביתה וכמעט רציתי שאיזה אונס יסיע אותי הביתה, וכשאני אומרת אונס, אני מתכוונת לאיזה חבורה של אנשים מעל גיל ארבעים שממש כתוב להם על המצח: 'אני אונס קטינים.' נשענתי על הדלת מנסה לפתוח אותה, אבל היא הייתה נעולה מבפנים. "אמיל, אני מתה מחום, פתחי!" צעקתי, ידעתי שהשכנים בטוח שומעים אותי וברגע יכולים עוד לצעוק לי מהחלון קללות מוזרות, כמו תמיד. אמיל פתחה את הדלת עם מגבת ורצה חזרה למקלחת.
"חם לי!" התרעתי לשאר העולם על מצוקתי, כאשר התיישבתי מול המזגן, מנסה לקרר את עצמי. פתחתי את הספר שלקחתי ממור והתחלתי לקורא.
"מאחורי דוקטור כץ, עמדה ספינה עם כנפיים מבהיקות מלובן, והואיל והייתי אומלל, רציתי להסתלק משם רחוק מאוד, רחוק מעצמי, ולכן הזנקתי את הספינה לאוויר, עליתי על סיפונה וחציתי את האוקיינוסים ביד בטוחה. נדמה לי שאז, על סיפון ספנית המפרש של דוקטור כץ, יצאתי לראשונה למרחקים." העתקתי את המילים האלה מהספר לתוך היומן ציטוטים שלי. הרגשתי שמומו, הדמות הראשית בספר, הוא כמוני. ופשוט התאהבתי בו מכל מובן שהוא.
"ג'ו? מה את עושה?" שאלה אמיל, נכנסת לחדר כשעל פנייה מסכת פנים ירוקה. "קוראת ספר, למה?" שאלתי אותה וסגרתי את יומן הציטוטים שלי.
"ג'ו דיברתי עם ג'ודי, והיא אמרה שהיא תגיע בקרוב מסין. "אמרה אמיל, היא כאילו התריע על מלחמת עולם שלישית. אני אומנם לא חיבבתי את אימא שלי כמו שבת אמורה לחבב, אבל היא זאת שנתנה לנו כסף כל חודש ושילמה על הדירה, אומנם אמיל עבדת כל יום מהבוקר עד הערב אבל הכסף שהיא מקבלת לא מספיק בשביל שתינו, ואנחנו צריכים לקבל עזרה כלכלית מג'ודי, מישהי שאמורה להיות לי אם.
"היא צריכה פרס? תודיעי לי אני אזמין מאיי-ביי. " אמרתי בזלזול, רק מראה לאמיל כמה זה לא מפריע לי. אבל מבפנים התחלתי לתהות למה פתאום, ביום אחד, הכול נופל עלי ככה.
"אני שמחה שזה לא משפיע עלייך, אגב, פגשתי את גברת טומסון במעלית, היא ספרה לי שהנכד שלה עבר לגור אצלה . " אמרה אמיל והביטה בי. גברת טומסון הייתה כמו סבתא שלי, כשאימא שלי התחילה לנסוע לכל מקום אפשרי בעולם, וסבתא שלי נפטרה, היא אימצה אותי ואת אמיל לעצמה כי המשפחה שלה הייתה רחוקה ממנה. אהבתי את הקשישה זאת, היא תמיד גרמה לי לחשוב שלא משנה כמה גרוע תמיד היה יותר גרוע.
"באמת? אבל כל המשפחה שלה לא גרה בארץ…" אמרתי, נזכרת איך שספרה לי שכל אחיה נספו במלחמת העולם השנייה והילדים שלה עברו לגור מחוץ לארץ.
"כן, אין לי מושג מה הולך שם… אבל היא הזמינה אותנו לארוחת ערב, שאלתי אותה אם היא יכולה ללמד אותי לבשל סלמון, כי נראה לי שאתמול הסלמון יצא לא כל כך טוב…" אמר אמיל ולרגע תהיתי כמה שעות היא ישבה בשירותים אתמול בלילה. "טוב, אז אני רק מזהירה אותך, היום בשמונה, לא לצאת לשום מקום." אמרה אמיל והתרוממה מהמיטה, הולכת לחדר שלה כנראה להוריד את העצות מהפנים.
שכבתי כמה דקות על המיטה שלי. בכל היום הזה אולי יקרה דבר טוב אחד. אהבתי נורא את גברת טומסון, היא הייתה אישה מדהימה ואם הייתי יכולה הייתי מאמצת אותה כאימא. ואולי הערב יצא משהו אכיל. עצמתי את עיניי ונרדמתי.
כשהתעוררתי שמעתי משהו רועש באוזניים, זה היה הצלצול מטליקה שלי, סימן נהדר לכך שמייק מתקשר אלי.
"אתה יודע, יש אנשים שישנים צהריים… " אמרתי בטון ישנוני.
"אה, הערתי אותך?" שאל בתמימות, אך ידעתי בלבי שהוא בטוח יודע את התשובה.
"ראה אזהרתה, כי כל אישה שמתעוררת משנתה היא כמו דוב קוטב רעב ותאמת אני מתה מרעב." אמרתי לעברו והתרוממתי מהמיטה.
"טוב, אקח לשומת לבי. רק יש לי שאלה…" אמר לרגע ואז הוא השתתק. "מייק, אתה שם?" שאלתי, מייק פלט נחירה קצרה ואז התנשם לרגע. "מה קרה?" שאלתי אותו, והתרוממתי מהמיטה. "ג'ו את בחורה, נכון?" שאל במין טון לא מובן. "אתה ממש חד הבחנה היום!" ירקתי לעברו, בעודי מביטה בשעה. "לא קשור לזה! אני מדבר אתך על היום, לרה כתבה לי שהיא צריכה לדבר איתי על משהו חשוב, אני לא יודע מה היא רוצה, אבל כשהיא דיברה איתי היא לא הפסיקה לבכות. אז קבענו בעוד חצי שעה, אבל אני פשוט מפחד שהיא תנסה להרוג אותי…" אמר מייק בקול האדיש והשגרתי שלו.
"לרה ילדה טובה, מייק היא לא תנסה להרוג אותה, רק בקטנה, את יודע דקירה אחת או שתיים כדי ללמד אותך לקח." צחקתי ופתחתי את הארון, מחפשת איזה חולצה שתתאים למצב רוח שלי.
"את יודעת שאת לא ממש מצחיקה, נכון?" אמר ושמעתי ברקע מאחוריו צליל אמבולנס, אהבתי את הצליל הזה, כאילו הוא מביא בשורות, ואף אחד לא יודע אם הן טובות או רעות. "עכשיו השאלה, מה את חושבת שלרה רוצה להגיד לי?" שאל מייק, הוא באמת היה אבוד, לרה הייתה ילדה טובה והם היו ביחד שנה שלמה, מייק אף פעם לא החזיק עם משהי כל כך הרבה זמן והיה לו קשה לשבור את הקשר הזה, ולרה עשתה את זה לעוד יותר קשה עבורו. לפעמיים אני תוהה אם העולם היה עשוי רק מנשים איזה מלחמות היו בעולם שלנו.
"תקשיב, אני לא נביאה או איזה מגדת עתידות. אם החבר שלי היה זורק אותי בטענה שהוא לא אוהב אותי הייתי-"
"אני כן אוהב רק לא אותה," קטע אותי מייק, וקולו היה לרגע עצוב.
"מייק?" שאלתי לעבר הקו מוציאה הגופייה השחורה משוחררת.
"לא משונה אני רואה את לרה, אני אדבר אתך מאוחר יותר, אספר לך איך זה בעולם הבא." אמר מייק, הוא נשמע מדוכא כשאמרתי את המסקנה שלי. היום הזה באמת לא יכול להיות גרוע מזה.

"אף פעם לא למדת להתלבש כמו בן אדם?" אמרה לעברי אמיל, כשהיא לבושה בשמלה משוחררת אדומה ושיערה הבלונדיני היה מפוזר על כתפייה.
"חם אמיל, את לא רואה? כמעט שלושים מעולות בחוץ. תני לי להתלבש בהתאם." אמרתי מביטה במכנס ג'ונס שלי ובגופיה הרפויה השחורה. אספתי את השיער שלי לחצי פקעת כשהמון שיערות בהירות יצאו ממנה, אף לכל המאמצים שלי שהיא לא תשתחרר.
אמיל צלצלה והביטה בי שוב. "מה?" שאלתי לעברה בכעס. "לפחות היית שמה איזה לק ורדרד, למה תמיד שחור?" שאלה וגברת טומסון פתחה את הדלת.
"בנות שלי! כמה יפות שתיכן!" ברכה אותנו גברת טומסון. היא הייתה נמוכה ובעלת עיניים כחולות ענקיות, עיניה היו אפלוליות ובהירות כל כך שלפעמים חשדתי שהיא לא אנושית. גופה היה קטן ושמנמן ולחייה ורדרדות כתמיד. "גברת טומסון, כמה נפלא את נראית!" החמיא לה אמיל ואני חייכתי לעברה חצי חיוך.
"או, תודה מקסימה שלי. התחלתי להכין את התבלינים לסלמון לכי, לשים סינר ואני אראה לך איך לא להרעיל את עצמך, שוב." לחשה לעברה גברת טומסון ולחייה של אמיל נהיו אדומת.
"או, ג'ו שלי. מה את לא אוכלת ממה שאמיל מכינה, נכון? את ממש רזית!" אמרה גברת טומסון והביטה בי כדגם של אנורקסיה.
"אני אוכלת גברת טומסון, אין ממה לדאוג." אמרתי והיא חייכה לעברי חיוך מלא בשניים זהובות וכסופות.
"כשאני אלמד את אחותך לחתוך דג את יכולה ללכת לחדר אורחים, ניר שם אני מקווה שהוא לא יתנהג כהרגלו. הוא ילד מאוד חצוף! אני מקווה שתעזרי לי לסדר לו את הראש. " אמרה גברת טומסון ועשתה כמה קולות בלשונה "טה, טה, טה," והנידה את ראשה לשלילה. כאילו ראתה איזה עבריין.
למזלי לקחתי איתי את התיק שלי, ששם תמיד היה ספר קריאה, סט עפרונות והמחברת שרטוטים שלי. נכנסתי לתוך החדר, מתחילה לתהות מה גרוע כל כך בנכד של גברת טומסון ואז ראיתי אותו, שוב. הנער שיש מתחת לעץ הדובדבן, הנער שחיי מהזיכרונות.