הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שלישי- ניר

הוא ישב על הספה בחדר אורחים, עיניו היו כל כך מדהימות שלא יכולתי שלא לבהות בהן. הוא היה שקוע בספר עבה בשם ' עלובי חיים', הרגשתי כאילו חדרתי לתוך פניה חשוכה, אני ממש לא הייתי רצויה בפינה הזו. אבל רציתי לנצל את הרגע הזה, הוצאתי את המחברת שלי, משרטטת אותו מהר מבלי שהוא שם לב לקיומי.
"אה, מי את?" אמר פתאום, קולו היה נמוך ומחוספס, כאילו היה מעשן הרבה.
"אה, אני ג'ו, השכנה ממול…" אמרתי והבטתי בו, הוא הניח את הספר על הספה, משהו במבטו הבהיר לי שהוא לא מרוצה מהעניין הזה.
"וזה שאת השכנה ממול נתן לך כרטיס כניסה?" שאל ולרגע הבנתי למה שגברת טומסון התכוונה, סגרתי את המחברת שלי והרגשתי איך השיער שלי הולך להשתחרר וזה שיגע אותי.
"אני מצטערת אם הפרעתי לך, אני יכולה ללכת. " פלטתי והתכוונתי ללכת עד שהוא פשוט הקף אותי ויצא מהחדר כשהוא אוסף אתו חפיסת סיגריות לבנה, חצי ריקה.
"דיאנה בפעם הבאה שאת מביא אורחים תגידי לי גם, שאני היה מוכן שהם יכנסו לי לחדר." אמר, הוא התנהג כלפי גברת טומסון כמו אל משרת חוצפנית והרגשתי כאילו כל הדם בגופי עולה אל פני, היום הזה הרג אותי, הרגשתי שאני חייבת להוציא את העצבים שלי איך שהוא.
"ניר! "פלטה גברת טומסון וראיתי איך עיניה התמלאו באפלה לא מוכרת.
"אני אלך, אל תחכו לי." אמר, יצא משם. הרגשתי כאילו בעטו לי בפנים כמה פעמים ולא יכולתי שלא להתערב.
"הלכתי לסדר כמה ברגים לילד הזה." אמרתי מבלי לחשוב וחטפתי את התיק שלי, אמיל נראתה נסערת, אבל לא אמרה דבר, כנראה מנסה להציל את הצ'אנס שלה לבשל משהו אכיל.
יצאתי מהדלת ישר אחריו והלכתי בעקבותיו עד שהוא נעצר באיזה גינה והתחיל לעשן. התחלתי לארגן לי סדר פעולה שהתחיל ב: ראשית לנסות להרוג אותו, שנית להרוג אותו ובנוסף לקבור אותו רחוק ככל האפשר מהבית בשביל שהוא לא יסריח את הגינה, אבל אז פשוט נרגעתי, אני בכלל לא מכירה אותו, אבל היחס הזה הרג אותי.
"וגם לכאן קיבלת כרטיס כניסה?" שאל ניר, הוא לקח שחטה לתוך ראיותיו ולא הביט בי אפילו. לא ידעתי אפילו למה, אבל פשוט נתתי לו כאפה. הוא ישב המום כמה דקות ואז הביט בי, עדיין המום.
"לפני שאדם פותח את הפה הוא בדרך כלל חושב אם המילים היוצאות מפיו הן בעלות רצף לשוני נכון, ואז המילים עוברות סלקציה של 'משמעות' בתת מודע ורק אז הן יוצאות מהגרון. כנראה שהאגו שלך עלה על תת מודע שלך." פלטתי מבלי לחשוב, הוא צחק מעט ורק אחרי כמה שניות קלטתי מה עשיתי. התרחקתי מעט והרגשתי אך פני מתמלאות בסומק.
"ואת מרביצה לכל אדם זר שאת מכירה?" שאל, הסתובבתי לעברו וממש לא התאים לי המשחק שהוא תכנן לשחק בו. "אני אישה, זה מהטבע שלי להיות היסטרית." פלטתי במעט מבוכה לעברו וקצת רציתי להמשיך לבהות בעיניו הכחולות, הן כאילו בלעו אותי. "אני מקווה שלא תעשה לגברת טומסון בעיות, ואם כן, בבקשה אל תישאר אתה הרבה זמן כדי לאמלל אותה." אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה 'אזהרה' אבל רציתי לשדר לו בברור שאם המשפחה שלי לא צוחקים, והוא כבר בברור עבר לרשימה השחורה שלי, וכשאני אומרת 'רשימה שחורה' זאת רשימה של האנשים השנאים עליי, אני עדיין לא הצטרפתי למאפיה ואין לי עדיין מיליוני דולרים כדי למצוא רוצחים שכירים, יש לי רק את אלי ואת הפנטזיות שלה על צבא חתיכים שישרת אותה…
"את מאיימת עלי?" ירה לעברי, לא רציית לקרוא לזה 'איום' אבל בכל זאת הוצאתי את המילים האלה מהגרון שלי:" כל אדם מפרש מילים כדרכו, לא אמרתי שזה איום ולא ידעתי שזה החדר שלך, מצטערת אם פגעתי בפרטיות שלך. אבל אל תדבר ככה עם גברת טומסון, תשתלט על עצמך."
הטלפון שלי צלצל, הצלצול של מטליקה, מייק. עניתי מהר ככל האפשר ופשוט התרחקתי משם, הרגשתי כל כך רע שכמעט פרצתי בבכי היסטרי. "מייק!" צעקתי לעברו, והרגשתי איך דמעה רצה על החי שלי, אני אף פעם לא הרגשתי ככה, זאת הייתה ההרגשה הכי זרה שחוויתי בחיי.
"מה קרה? ג'ו הכול בסדר?" שאל, הוא נשמע מוטרד ואפילו מבלי לשאול מה נסגר עם לרה התחלתי להוציא הכול על ניר, הנכד של גברת טומסון.

"ואת הרבצת לו?" שאל בשעשוע מייק. "אל תצחק! אני ממש לא שלטתי בזה, אם לא היו שם ילדים הייתי קוברת אותו חי." פלטתי לבסוף כשהתיישבתי בחדר אורחים של גברת טומסון.
"ג'ו, אני חייב להיפגש אתך אחד על אחד…" הוא נשמע מוטרד, משהו שלא איפיין את קולו.
"קרה משהו?" תהיתי, הוא נשמע מודאג עוד מהצהריים אבל לא ניסיתי להבין מה תפס את מחשבותיו.
"כן, אני פשוט חייב להגיד את זה, את יכול לבוא לגינה שלנו בעוד רבע שעה? "שאל, הרגשתי לא בנוח כלפי גברת טומסון, אבל בגלל ניר גם כך לא הייתי רעבה והרגשתי שכל העולם הולך להישבר למיליון רסיסים.
"כן, אני אבוא, רק תן לי עשרים דקות." אמרתי וניתקתי את השיחה, מביטה בספר שניר השאיר על המיטה. היו לו המון ספרים בחדר, יותר ממה שהיה לי בכל חיי. לקחתי את התיק שלי ויצאתי כמה שיותר רחוק משם, מנסה להבין מה קרה למייק.
כשהגעתי לגינה מייק ישב על אחד הספסלים, אף פעם לא ראיתי אותו כך. פניו היו סמוקות וכשראה אותי הוא התרומם והסתיר את מבטו, כאילו הוא מתבייש במשהו.
"הי, מה קרה?" שאלתי אותו והתיישבתי על הספסל. השעה הייתה כבר יותר מתשע ולא הייתה נשמה חייה אחת בגינה. התרוממתי מהספסל והתיישבתי על נדנדה מול מייק, מייק הביט בי במבט מלא מחשבות ואז נשם בכבדות, כאילו הוא רוצה להגיד משהו מביך.
"נו?" ירקתי לעברו והפקעת שהייתה על ראשי השתחררה לחלוטין. שיערי הבהיר התפזר על גבי והרגשתי איך כל הפוני הלא רצוי משתולל על פני.
"אני ואלי התנשקנו." אמר לבסוף ולא הבנתי מאיפה זה באה, ולסיכום החלטתי, זה היה היום הכי גרוע בחיי.