הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שבע עשרה- מחשבות )

סליחה על כול העיקוב! פשוט כמעט ואין לי זמן לעלות פרק!!
פרק 17
ניר
עמדתי שם, מביט בה מנשקת משהו אחר. משהו שלא הכרתי. בלעתי את רוקי, מביט בג'ו שמחייכת לצידו, כמה קנאתי שהוא זה שמחזיק את ידה הפעם, זה שהוא נישק את שפתייה. התאפקתי לא להרביץ לו. התאפקתי כל כך לא לרמוס אתו, לא לשבור לו את העצמות.
"אנחנו צרכים לדבר." התעקשתי, היא התרוממה ממקומה כאילו שמע שיש באזור פצצה, והתקרבה לעברי לוחשת: "נדבר מחר, לך מכאן." היא דברה כל כך ברור כאילו כל מילה ומילה הייתה חרוטה בעצבים שלה. "את לא תעני לי מחר, דיי ברור שאת גם תסנני אותי כמו שעשית כל השבועיים האלה." אמרתי, לא יודע למה אני בכלל עושה את זה, לא יודע למה אני פתאום כל כך מנסה להסביר את עצמי. אולי אני לא רוצה להבין שהכול נגמר.
"אני מבקשת ממך, לך מכאן. נדבר מחר." התעקשה ג'ו, לא רציתי ללכת רציתי להישאר שם, לפחות להסביר את עצמי שלא תעשה את מה שאני חושב שהיא תעשה. אל תשכחי אותי.
"הי, מה הבעיה שלך?" החבר שלה הסתובב, הוא היה גבוהה, מלא בקעקועים, לא אהבתי שהוא בחברתה, היא התקרבה עליו מחייכת את החצי חיוך שלה ולוחשת לעברו. "הכול בסדר, סאם, אנחנו רק מדברם. הוא כבר הולך." היא אפילו לא קראה בשם שלי, אהבתי איך היא עשתה את זה והיא לא רצתה להגות אותו. היא הייתה השמש ועכשיו היא זוהרת אבל לא בשבילי, אני מאבד אותה.
"אני מבין, אם את כל כך רוצה אני הלך. אבל לפחות תני לי להסביר את עצמי." ניסיתי בפעם האחרונה והיא עדיין נראתה מוטרדת. למה היא לא נותנת לי לדבר?
"נדבר מחר." התעקשה ואני פשוט הלכתי משם, מחר. למה עשיתי את זה? זה היה טיפשי, זה היה יותר מטיפשי זה היה מפגר ומסוכן. עצרתי באיזה מקום שקט ופשוט עישנתי, לא הכרתי דבר שעשה לי יותר טוב מאשר לעשן. זה ישמע עלוב אבל זאת הייתה הדרך היחידה שלי להשתחרר מכל הדבר הזה.
נכנסתי הביתה ודיאנה ראתה את הסדרה שלה, איזה טלנובלה תורקית שנקראת 'הסולטן', היא התרוממה, מחייכת את החיוך שלה ומנסה להעביר לי את החמימות שלה אבל הרגשתי רע, ולא רציתי שהיא תדבר איתי. נכנסתי למטבח מוציא בקבוק מים והולתי לחדר שלי. "נו, הלכת להגיד לג'ו מה אתה מרגיש?" שאלה מעבר לחדר. לא אמרתי לה אף פעם כלום אבל היא תמיד קראה אותי כמו ספר פתוח. "מאיפה את יודעת?" שאלתי לעברה והיא נכנסה לחדר מחייכת. "אתה כמו אבא שלך, הוא לא סיפר לי כלום על אליסה אבל הוא היה מאוהב בה ואני ראיתי את זה ומבלי להכיר אותה ידעתי עליה הכול." היא נשמע כל כך חביבה והיה לי קשה לאמין שהיא זרקה את המשפחה שלנו.
"כן? ואך את מבינה שזאת ג'ו?" שאלתי אותה והיא פשוט הביטה הצידה, קצת מחשידה אבל היא נראתה כאילו היא מסתירה משהו.
"אני מכירה את ג'ו מאז שהיא הייתה ילדה קטנה עזרתי לה ולאחותה בקשיים של אימא שלה ואני יודעת שג'ו ילדה מקסימה בעלת אופי יצאה מהכלל והיא מעבירה את האהבה שלה לסביבה, ואתה בדיוק כמו אבא שלך, אוהב בנות שמשדרות נחישות ואופי יוצא מהכלל. חוץ מזה אתה כתבת את השם לה על היד שלך היום כמעט עשר פעמים, חשבת שלא שמתי לב?" הסמקתי, לא ידעתי שהיא שמה לב ובכלל לא הבנתי בכלל למה ג'ו כל כך מוצא חן בעיניי, אולי זה בגלל שאני דומה לאבא שלי?
התריסים חדר שלי היו סגור ואני נזכרתי ואיך הנער הזה נישק אותה, היא הייתה שלי ואני עומד להחזיר אותה.
נשכבתי במיטה שלי, מנסה להירדם אבל המחשבה שהיא לא איתי הרגה אותי, למה הכול כל כך מסובך? למה אני לא יכול להגיד לה פשוט מה אני מרגיש? נזכרתי אני אוהב אותה כך ואני לא רוצה שהיא תאבד מהיכולת שלה להיות זוהרת, להיות המרכז של חיי אני רוצה שהיא תחזור להיות השמש בחיים שלי גם אם היא לא רוצה להיות. התחלתי לחשוב יותר ויותר עד שלבסוף נרדמתי, אני רוצה לחזיר אותה.
חזרתי מבית הספר, לבד כרגיל. "הי, אתה!" הסתובבתי בתהייה ומשהו נתן לי אגרוף בפנים. זה היה מייק, אחד מהחברים של ג'ו, לא החזרתי לו, ידעתי טוב מאוד למה הוא עשה את זה.
"אני מזהיר אותך, אל תתקרב לג'ו, טוב לה עם סאם. עוד פעם אתה רק מאז להגיד לה משהו אני אהרוג אותך."
"אני חושב שהיא יכולה לדבר בשם עצמה." אמרתי מנגב את מעט הדם שירד על השפה שלי.
"היא יכולה, אתה צודק, רק חבל שאתה הורס אותה." הרגשתי שאני רוצה להרוג אותו, רציתי לסדר לו את הפנים כך שאפילו אימא שלו לא תזהה אותו אבל ידעתי שאם אני אעשה את זה ג'ו בחיים לא תסלח לי. היא תשנא אותי עד סוף חיי ולא רציתי את זה. התרוממתי והלכתי, אני רוצה להיקבר כך כשיש בי משהו אנושי, לפני שאני אתנפץ.
"אתה בסדר?" ישבתי באיזה גינה, אמיל ניגשה לעברי, היא הייתה אחרי העבודה שלה והביא לי משהו כמו עזרה ראשונה. "כן, ידיד של ג'ו סידר לי את הפנים כמו שצריך, אה?" שאלתי ואמיל חייכה במין חיוך מלא כאב. "היא לא אוהבת את סאם, היא עדיין אוהבת אותך, אתה מבין את זה, נכון?"
"היא לא רוצה אבל לאהוב אותי." פלטתי דיי בייאוש, תמיד היו לנו שיחות כצרות עם אמיל, לפעמיים היא הזכירה לי את אמי היא ידעה להגיד את הדבר הנכון .
"אז תגיד לה מה אתה מרגיש!" צעקה אמיל ונתנה לי אגרוף קטן בצלעות, כמו שתמיד עשתה ג'ו כשאמרתי משהו סוטה.
"אני לא יודע, אני מרגיש שכבר מאוחר מידי." אמרתי ואמיל החמיצה את פניה, כאילו היא אומרת לי בעיניה אתה לא רציני.
"חבר זה לא קיר. סאם נחמד אבל אני לא רואה עתיד לקשר שלהם." אמרה אמיל וגרמה לי לחייך. "זאת אומר שבשקשר שלנו את מאמינה?"
"אני מאמינה בגורל ואם הגורל הפגיש בניכם לפני שנה לא סתם נפגשתם שוב."
לא ידעתי מה לעשות, אומנם אמיל עודדה אותי אבל בכל זאת הרגשת נורא, ולא בגלל שיש לי פנס בעיון ונקרע לי השפה, זה היה שטויות, הייתי רגיל ללכת מכות בבית ספר שלי, אבל כאן זה היה אחרת, הרגשתי מאוכזב. עליתי הביתה במדרגות, זה נתן לי זמן לחשוב.
"ניר?" הבטתי וראיתי את ג'ו היא נראתה נסערת. "אני מצטערת בשם מייק, הוא רק ניסה להגן עלי, אתה בסדר?" היא נראתה מודאגת, זה היה חמוד.
"בסדר." ירית לעברה ופתחתי את הדלת לבית, מרגיש שהיא עדיין מביטה בי.
"רצית משהו?" שאלתי, לא רציתי להביט בה, היא כבר המשיכה אלה, אני פשוט אתן לה זמן.
"כן, אני באמת רוצה שנחזור להיות ידידים, אתה חסר לי." לא רציתי להביט בה, לא רציתי להיות רק ידיד שלה, אבל כמובן שהיא לא ידעה את זה. הרגשתי אבוד.
"נראה. "אמרתי והתכוונתי לסגרו את הדלת אבל היא החזיקה אותה. "לא, זאת השמתי, אני זרקתי אותך, זאת לא בעיה שלך שאתה לא מרגיש כמוני. אתה לא צריך להרגיש כך וגם אני דיי שמחה עם סאם. ושוב אתה לא צריך להרגיש אי נוחות או משהו…" שתקתי, טוב לה אתו. אז למה היא צריכה אותי בכלל? העפתי את הרגל שלה מהדלת והסתובבתי לעברה במבט הכי קר שהיה לי. "תפסיקי, טוב? אל תעשי את עצמך. אני לא זקוק לטובות שלך, טוב לי לבד." שתילך לעזאזל.
"מה הבעיות שלך?!" היא צעקה, היא שוב בערה כמו שמש כזאת שגרמה לי לתהות עד כמה היא יכולה להיות בהירה ובוהקת.
"לפרט לך על כולם? לא נראה לי, עכשיו עזבי אותי. חבר שלך מספיק עשה בשמך." תשנאי אותי ותני לי ללכת. "אני כבר הצטערתי על זה, אני לא רוצה שהכול יעלם כך, בבקשה תקשיב לי!"
"איזה אירוניה, לפני כמה ימים את אפילו לא ענית לי להודעות התעלמת ממני כאילו אני כלום ועכשיו הכול הפוך. מדהים." אני חייב לדבר כך ואני לא מבין למה. למה?
"אני מצטערת שהייתי כזאת, כעסתי על הכול על הנשיקה הזאת ועל הרגשות שלי. " הבטתי בעיניה, למה עשיתי את זה, היא בכתה. "אל תבכי." התחננתי מולה והיא פשוט ניגבה את הדמעות שלה מהר ופשוט נשמה. "את מרחמת על זה?" שאלתי והיא פשוט חייכה לעברי קצת . "על מה?" תהתה והביטה בעיני, הסטתי מהר את מבטי כדי לא לחשוב יותר מידי ולהוציא שטויות מפי. "על מה שאמרת לי."
"לא, זה פתח לי את העיניים." ירתה, זה גרם לי להרגיש התכווצות קטנה בלב, זה באמת כאב לי. "את לא מבינה." אמרתי והתיישבתי על הרצפה בפרוזדור. "אני לא אמרתי שאין לי רגשות כלפייך." הוספתי בשקט. "את ישר התנתקת ממני וברחת אבל לא אמרתי שאין לי רגשות כלפייך."
"מה זאת אומרת? " היא התיישבה מולי, זה היה נראה מוזר, שני אנשים יושבים אחד מול השני ועושים חשבון נפש. "אני כן מרגיש אלייך משהו."
"טוב לי עם סאם."
"טוב לך אתו אבל את לא אוהבת אותו, או מחבבת אותו כמוני."
"ניר אל תגיד לי מה להרגיש, טוב לי אתו, הוא אוהב אותי."
"ומאיפה אתה יודע מה אני מרגישה?"
"את אוהבת אותו?"