הנער שחיי מהזיכרונות (פרק רביעי-ריבים מסוכנים)

"אתה ואלי?!" שאלתי אותו וכבר לא יכולתי להישטלת על המבט שהיה על פני. אלי הסתירה את זה ממני? מייק בגד בלרה? עם אלי? הרגשתי מבולבלת ולא רציתי אפילו להבין מאיפה הכול התחיל.
"התנשקנו, טכנית אלי נשקה אותי. אבל זה ישמע טיפשי אם אני אאשים את אלי, כי אני ידעתי על מה שהיא מרגישה כלפיי." אמר, ועדיין הרגשתי כמו טיפשה גמורה, הם לא סיפרו לי כלום! אני כל כך טיפשה, אני מבלה איתם את מרבית היום, איך הם הצליחו להסתיר את זה ממני?
"ולמה אתה מספר לי את זה?" שאלתי, ולא יכולתי להביט בעיניו.
"זה ישמע מפגר, אבל אלי ואני לא מדברים בגלל זה.נשארנו ידידים חשבנו שזה יצליח, אבל היא חושבת שבגלל זה זרקתי את לרה. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי. חשבתי שאת תוכלי לעזור לי, ג'ו." אמר, זה נשמע כאילו הוא סגר את זה בעצמו יותר מידי זמן, כאילו זאת הייתה תיבת פנדורה שלו ואחרי כל כך הרבה זמן הוא העז לפתוח אותה ולתת לכל הדברים המרושעים לצאת מתוך לבו. חייכתי לעברו חיוך מעודד וניסיתי לראות את זה מהצד שלו, הוא לא עשה כלום רע, הוא רק ניסה להגן עליה. אבל הוא רצה לשתף אותי, אסור לי להיפגע שהם לא שיתפו אותי בחייהם הפרטיים, אבל בכל זאת הרגשתי משהו כבד בלב.
"תראה מייק, שפשוט תן לאלי זמן, היא תמיד ככה, בהתחלה היא רותחת מכעס ואחרי כמה ימים היא נרגעת. בקשר ללרה, עשית את מה שעשית. היא כועסת או עצובה לא משנה עבורך, כי אתה הסברת לה מה אתה מרגיש והיא לא יכולה לקשור אתך לכיסא ולהכריח אותך לאהוב אותה. " סכמתי את כל מה שחשבתי ומייק נראה יותר קליל על עצמו, עינו נראו נוצצות כמו תמיד וקולו נרגע מיד.
"כבר אמרתי לך שרק החיוך הזה שלך יכול להרגיע אותי?" שאל מייק בפני המושלמות, הרגשתי איך סומק מציף אותי ואפילו לא הבנתי למה. מייק היה כמו אח תאום שתמיד חלק איתי הכול, אבל כל פעם ששיערו הבהיר היה עוטף את פניו הרגשתי כל כך חסרת עונים. הוא היה יפה מידי.

"ג'ו את תאחרי לבית הספר!" אזהירה אותי אמיל מהשירותים, היא התאפרה כהרגלה וסדרה את שיערה בלונדיני לזנב סוס חלק ומסודר. אלי הייתה צריכה להיות מתחת לבית שלי אז לבשתי מהר את החולצה הלבנה של התלבושת היחידה ורצתי למטה בכל כוחי.
"איחרת רק בחמש דקות, שברת שיא!" אמרה אלי מהקומה התחתונה, התנשפתי וחיבקתי את אלי, היה אסור לי לספר לה שאני יודעת, אבל הרגשתי צביעות שחנקה אותי אז ניסיתי להחליף נושא, כמה שיותר מהר. סיפרתי לה על ניר, היא ישר התחילה לקפץ בהתרגשות שמשהו מהציורים שלי גר איתי באותו בניין. חוץ מההתפלאות הזו היא התחילה לקפץ מהעובדה שיש לגברת טומסון 'אוצר אמתי בבית', כך אמרה אבל ניסיתי לא לחשוב יותר מידי על 'האוצרות' שהיא חשבה עליהן.
"רגע, אבל הוא צריך להיות בערך בגיל שלנו, לא?" שאלה אלי, ואני ניסיתי לא לחשוב יותר מידי ופשוט הנהנתי כהסכמה.
נכנסנו לבית הספר וראיתי את מייק מחכה בכניסה, הוא שמע מוזיקה וישב ליד השער. הרגשתי כמו גלגל שלישי אז פשוט התרצתי לעבר אלי שאני חייבת לסדר כמה עניינים לגבי איזה תחרות עם הספרנית וברחתי מבלי שמייק שם לב לקיומי. זה היה טיפשי מציידי אבל נכנסתי לספרייה, היא תמיד הייתה ריקה בבקרים. התחלתי לחפש לעצמי מקום נוח וחיפשתי את הספר שניר קרא אז בבית שלו. 'עלובי נפש' חשבתי ומצאתי את הספר.
"זה ספר טוב, ממליץ בחום." מישהו לחש מאחורי גבי, הסתובבתי מהר ולבי פעם מהר מפחד, לא יאמן. "הפחדתי אותך?" שאל ניר מאחורי גבי, כמעט התעלפתי מפחד, ואני לא צוחקת, ניר היה גבוה ממני לפחות בשלושים סנטימטר, היה רחב כתפיים וקולו היה נמוך להפליא. הוא נראה בדיוק כמו רוצח סדרתי שהחליט להפתיע את הקורבן שלו.
"אתה לא נורמאלי!" צעקתי לעבר ניר ודחפתי אותו ממני. "את רואה כמה זה מפחיד שפתאום משהו מופיע סתם ככה? לפחות אני לא נתתי לך כפה, ואיימתי עלייך." פלט ניר והתיישב לקורא ספר אחר בשם 'האלכימאי'. "לא איימתי עליך, באתי להתנצל יפה ולבקש שלא תטריד את גברת טומסון, גם כך היא חולה ויש לה המון בעיות." הגנתי על עצמי והתיישבתי בכיסא מול ניר. "וחוץ מזה לא חשבתי שאתה תלמד בבית ספר הזה."
"אנסה לקחת את זה כעל 'המלצה' ולא כעל התנצלות בכל זאת." אמר ניר, עיניו הכחולות היו כל כך יפות, צבען לא היה טבעי אפילו, הן היו בוהקות ועדינות הן גרמו לליבי לפעום מהר יותר, בראשי התחלתי לחשוב על שטויות ולרצות לצייר אותו כל כך. הוצאתי את המחברת שלי וסתם הבטתי בו בתהייה כשהוא מציץ בספר אחר שנח על השולחן.
"את מציירת הרבה?" שאל ניר אחרי יותר מרבע שעה. הרמתי את ראשי מתוך המחברת והנחתי את העט על השולחן. "כן, מאז שאני זוכרת את עצמי. "
"אפשר לראות?" שאל, ולרגע הלב שלי נפל עשרות מטרים מטה, מתחת לאדמה. "אמ.. לא רגע.. זה לא ממש טוב בעצם…" אמרתי מנסה להתחמק, אך ניר לקח את המחברת בכל זאת והביט בה. "את ציירת אותי?" שאל והביט בי הייתי בטוחה שפניי מאדומות, הרגשתי נוראה. אבל במחשבה אחרת, כמעט לא קיים אדם שראיתי ולא ציירתי אותו, אז פשוט נתתי ללבי להירגע לפני שיפלוט משהו חסר ערך.
"כן, אני אוהבת לצייר את כול האנשים שאני פוגשת, זה מנהג טיפשי שאי אפשר להיפרד ממנו. זה סתם ציור מפגר…" אמרתי אך פניו של ניר נראו מרוצות.
"לא, אני ממש אוהב את זה, את ציירת אותי בדיוק כמו שאני. אני תמיד מתחיל לחשוב יותר מידי כשאני קורא ספרים, ספרים גורמים לנו לחשוב ולהיזכר ואת בדיוק ציירת אותי כך." אמר ומילותיו היו כל כך יפות, אבל רציתי לדפוק את הראש בשולחן חזק כל כך שאני בחיים לא יוכל להביט בעיניים הכחולות האלה שלו, אבל הן פשוט בלעו אותי מבלי להזהיר. הרגשתי משהו שלא הרגשתי קודם, אהבתי כל כך את עיניו שהפכתי בעצמי לעיוורת.
"תודה, אני חושבת…" פלטתי במבוכה, הרגשתי כאילו עוד שנייה אתחיל לפלוט שטויות, לא מבינה אפילו למה. הצלצול קטע את המחשבות שלי, לא רציתי ללכת לכיתה, הרגשתי יותר מידי מתח בין אלי ומייק ובכלל לא רציתי ללמוד עכשיו למתמטיקה, לא רציתי לזוז מהמקום שלי, כמה שזה היה נשמע נדוש.
"את לא הולכת לכיתה?" שאל ניר, הוא החזיר את המחברת שלי למקום ועדיין לא קם לשיעור. "מתמטיקה, אני דיי שונאת את השיעור הזה…" אמרתי וניסיתי לא להביט בעיניו, הוא נשאר לשבת מולי והתחלתי לתהות אם הוא מנסה לשתף איתי פעולה ולהבריז גם.
"ואתה לא הלך?" שאלתי אותו, הוא הניח את הספר שהציץ בו על השולחן וקצת ספקות עלתה על שפתיו.
"אני עדיין לא רשום כאן רשמית, באתי כדי לברר את האזור, דיאנה אמרה שזה התיכון הכי טוב כאן אבל היא רק תרשים אותי לכאן בערך בסיום השבוע." הוא פלט והמשיך לקרוא. "אם אתה לא רשום לבית ספר, איך נכנסת?" תהיתי והבטתי בו, הוא העביר את עיניו הכחולות ישר לעברי והרגשתי לרגע כמו בתוך סרט מצויר כשלדמות הראשית יצאו העיניים מרוב יופי.
"טיפסתי, רק שמרי על זה בסוד. אגב, הספרנית שלכם ממש מגניבה, היא הכניסה אותי בלי כרטיס תלמיד והיא התחילה איתי נראה לי…" אמר והביט במור שלרגע נראתה כאילו היא עישנה חבילת סמים לבדה.
"כן, זאת מור שלנו." לחשתי והבטתי במור שחייכה מאוזן לאוזן. "אגב, מה אתה קורא?" שאלתי וניסיתי לראות מה הוא קורא, הספר היה מוכר לי אבל לא הצלחתי לקרוא את השם של הספר.
"זה סתם, זה לא ממש ספר. " אמר וסגר את הספר, הוא היה ללא כריכה ונזכרתי זה הספר שהוא קרא ביום ההוא.
"אה, על מה הוא? " הרגשתי מעט חטטנית אבל ניר לא נראה כועס או עצבני כהרגלו אז ניסיתי לנצל את ההזדמנות כדי לקבל קצת מידה.
"אבא שלי אהב לכתוב כשהוא היה צעיר, זה הספר שלו, הוא לא יצא לאור פומבית אבל הוא ממש מעניין." אמר, הרגשתי כאילו זרקתי על פצעיו מלח כי עיניו הבהירות התמלאו באפלה ואז שמעתי משהו קורא בשמי.
"ג'ו!" זאת הייתה אלי, היא נגשה לעברי בעודה בוחנת את ניר בזוג עיניה ומנסה לא להראות חיוך ענק, אך היא בכל זאת עשתה לניר עיניים. "ג'ו, אני יכולה אותך לשנייה?" אמרה, הרגשתי כאילו היא עוד שנייה תתחיל לשאול את ניר מיליון שאלות והייתי כל כך מלאת תקווה לגלות מה מסתתר מתחת לאפלה הזאת.
"מה?" שאלתי את אלי כשהיא קפצה לה מרוב אושר והתחילה לזמזם לעצמה את השיר האהוב אליה של קייטי פרי, הסימן הראשון אצלה שהיא מתרגשת. "ג'ו, הוא פשוט הורס, יותר מהורס, אם לא היית שמה עליו עין הייתי חוטפת אותו!" יללה בהתלהבות יתרה והרגשתי איך הדם זרם לפני. " 'שמה עליו עין'? אלי, אל תדברי שטויות. אני לא שמתי עליו עין ובכלל אני לא מכירה אותו. "פלטתי במבוכה והרגשתי כאילו הפנים שלי לוהטות.
"כן בטח, ראיתי איך הסתכלת עליו, אם לא הייתי באה עכשיו לא הייתי מוצאת אתכם בכלל." אמרה אלי והרגשתי כאילו רציתי להכות אותה למוות שרק לא תמשיך לדבר.
"אלי, רצית משהו? כי אני עוד שנייה הולכת להרוג אותך, בצרה יצירתית כמובן, בכל זאת אני תלמידת אומנות." פלטתי, מנסה בעזרת בדיחה להעלים את המבוכה שלי.
"אולי, את כמו אישה בת ארבעים, מתי תשתחררי כבר!" נחרה אלי, עני הטופז שה היו מכוונות ישירות לניר והיא עשתה את המבט הזה שוב, היא בוחנת אותו. "טוב, על הפנים והגוף הייתי שמה לו מאה, על האופי מורידה חצי, על זה שהוא רק קורא ספרים מורידה עוד חצי. תקשיבי! הוא עבר את המבחנים שלי! " לחשה אלי החיוך שהיא שידרה לעברי רמז לי היטב שהיא כבר מתכננת משהו, וניסיתי לנפץ את הבועה הורדה שלה.
"אוקי, את רצית משהו?" הסבלות שלי נגמרה שדרתי לעברה את המבט הכי רציני שיכולתי לעשות והיא השתתקה ופתחה את הפה, כאילו יש לה מה להגיד.
"ג'ו, מייק דיבר אתך?" שאלה, היא לא הביטה בעיני והרגשתי כאילו היא יודעת שמייק סיפר לי.
"כן, דברנו אתמול, למה?" שאלתי, מנסה להבין על מה היא מדברת.
"על מה דיברתם?" היא ניסתה להישמע כהרגלה, את מבטה כבר הסגיר אותה. "סתם, הוא דיבר על המשחק מחשב שאחותו ליזה הורידה…" התחמקתי ואלי נראתה כאילו הורידו ממנה אבן במשקל מאה קילו. "אה טוב עזבי, אני אמרתי לגברת ג'ייסון שאני הולכת לשירותים אז אני אדבר אתך אחר כך," תירצה לעצמה ורצה מהספרייה.
בחיים לא הרגשתי כל כך צבועה עם עצמי ורציתי להיקבר חייה מתחת לאדמה למקום חשוך וקר, למקום רחוק מעצמי.