הנער שחיי מהזיכרונות (פרק ראשון- ניסיון!)

כמה שבועות לפני זה

"אתם ראיתם את זה?!" שאלה אלי בקול מזועזע, היה קל להבין על מה היא דיברה.
"לצערי הרב, אני יושבת בשורה הראשונה, היה קל להבחין." אמרתי, די בטוחה שהיא דיברה על היער הטרופי שהמורה שלנו החליטה לגדל בבית השחי שלה.
"אני חושב שאפילו מכסחת דשא לא תעזור לה." ענה לסיכום מייק, הוא נראה מעט חיוור, אך זה כנראה היה כי המורה ירקה לו בעין כמה פעמים והיה קשה לקבל את זה שעכשיו הרוק שלה כנראה באזור הפנים שלו.

"אני חושב שאני אגיע עם משקפי צלילה לשיעור הבאה, אני כמעט טבעתי ברוק שלה! זה כבר מוגזם, האישה הזאת לא יודעת לשלוט ברוק שלה." צחוק פתאומי התפרץ מגרונה של אלי. מייק ואני עברנו לעברה במבט מלא שנאה וחזרנו לדון על הצמיחה המטורפת שיש לה בבית השחי.
"טוב נגיע למסקנה. היא בחיים לא גילחה את הבית שחי שלה וכל השיעורים שלה הם לא שיעורי אומנות, אלא חינוך מיני." סיכמתי במעט גועל. המורה לאומנת לא הייתה מחזה נעים לעין. היא הייתה אשת טבע, אז לכל המחשידים זה כן מה שאתם חושבים. היא לא מגלחת את השערות שלה בכל הגוף והולכת עם מה שאלוהים בראה אותה בלי בושה ופעמים אני חשבתי שהיא זו שמקימה אוהלים בבית הספר כדי למנוע אכילת בשר בקפטריה.
"אוי, זה כל כך נכון! חשבתי שאני היחידה שראיתי את זה, נראה לי שהיא אומרת את המילה 'מין' יותר מסרט דוקומנטרי על 'מין'. ובכלל היא יורקת כמו ממטרה, מייק כדי שתיקח אתך באמת משקפות חבל על העיניים היפות שלך." אמרה אלי, שערה זהר בצבע קרמל על כול גבה כשעל עיניה היו משקפי שמש מעוגלים משנות השישים.
"נראה לך שאני לא אקח אותם? אני גם אקח שנורקל בשביל לא לתבוע ברוק שלה." הוסיף מייק, עיניו הכהות בלטו בצורה מדהימה בתוך השמש הבוהקת שהאירה עליו. אלי וגם מייק נראו כמו שני דמויות מתוך ציור יווני עתיק. אהבתי להביט בהם, להבחין בפרטי הקטנים האלה בפניהם, בדברים הסמויים המחבואים מהעין.
"ג'ו את באה לאכול? אני מתה מרעב!" נבחה אלי כשהובילה אותי ואת מייק לעבר קפה קטן בקצה הרחוב.

כאשר רק גילו שאימא שלי בהריון החליטו לקרוא לי רוזה, שם הכי נשי שהייתם יכולים להדביק לי. אבל כשאימא שלי הייתה בחודש השמיני אבא שלי נפטר בתאונה, מאז קראו לי ג'ו, על שמו.
אף פעם לא האשמתי אותו על השם הגברי שנתנו לי, אבל האשמתי אותו על היום הזה שהוא החליט לנסוע לסופר. ידעתי שזאת לא הייתה ממש ההחלטה שלו למות, ובכלל, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתה לי משפחה בגלל ההחלטה הזאת לקנות חלב בסופר.
" ג'ו מה את רוצה לאכול? אני בטוחה שמייק אוכל לשלם על שתינו! היום העשירי משהו מקבל משכורות. " אמרה אלי בקול חגיגי, כשמייק נעמד לצידה באדישות מרה. הוא תמיד היה אדיש מעט, אבל מעבר האדישות הזו הוא היה ילד מקסים שאי אפשר שלא לאהוב.
"מי אמר שאני אשלם עליך?" אמר מייק, מוציא מתוך הארנק שלו כמה שטרות ומביט באלי במט אדיש אך בכועס. אי אפשר היה להסביר את המבט האדיש-כועס שלו.
"אני לא רעבה, אני יכולה לחכות כמה דקות בחוץ? אני לא מרגישה טוב." התרציתי לעברם, ישבתי מתחת לעץ הדובדבן,בדיוק בתחילת השלכת. הוצאתי את המחברת ציור שלי מהתיק, אהבתי לצייר את האנשים שישבו מתחת לענפים הוורדרדים של העץ, משהו בצבע העלים גרם לעדינות מסוימת, משהו משמח שמלבב את עיניי.
סיימתי לשרטט את המשפחה הענקית שהתיישבה על הדשא, והעברתי דף בחצי חיוך מרוצה. הייתי שמחה שהצלחתי לצייר את מספר הילדים אשר רדפו אחרי הכלב ובכלל לצייר את פניה של האימא המחבקת את התינוקת בזרועותיה, אך הרגשתי קנאה רגעית שהציפה אותי, ואז ראיתי אותו. הוא ישב בספסל רחוק מהמשפחה הזאת. עיניו היו כחולות בהירות ואפלוליות שגרמו לי לתהות אם הן בכלל אמתיות. ומשהו בתוך מבטו גרם לי להתחיל לחשוב על מה שהוא חושב, עיניו היו שקועות בספר קטן בעל כריכה לבנה, אבל פניו נראו כאילו לא היו קשורות לספר. הוא היה שקוע בזיכרונות, כך חשבתי אז, הוא היה כל כך יפה, ישב במראה הגס הזה, ידו הגסות ועצמות פניו הגסות, הוא היה מין מהפך לעדינות השררה שם.
ציירתי אותו בפחות מכמה דקות, אבל הוא כבר נעלם ויחד עם אבדנו אלי ומייק חזרו, כשלאלי היו שתי כוסות שקופות של קפה קר ועוגיות שוקולד צ'יפס. "ג'ו! קנינו לך משהו טעים." התריע לי אלי וקפצה את דרכה אלי בעוד מייק סופר את מעט המטבעות שנשארו לו בארנק.
"קנינו?!" אמר מייק בכעס, מוציא קבלה מתוך הארנק שלו.
"צודק, מייק שילם ואני יזמתי. אבל יוזמה תמיד הכי חשובה, לא?" אמרה אלי כשהתקרבה אלי והתיישבה על הספסל בנוחיות. "או, ציור! תראי לי, תראי לי!" אמרה אלי ולקחה את המחברת אשר הושטתי לה.
"אם הייתי צריכה להתחתן עם אחד מהדמויות שאת מציירת הייתי מתחתנת אתו, הוא חתיך!" אמרה בפה פעור אלי, והביטה בדמות שקוראת ספר. "יש לו משהו עצוב בעיניים, זה ממש מסתורי, אהבתי." אמרה אלי ודפדפה לאחור.
"לא, אני חושבת שהוא נזכר כאילו הוא חיי בזיכרון של עצמו." אמרתי לרגע מבלי לחשוב, אלי הביטה בי בעיני הטופז שלה כשהיא נוגסת בעוגיית שוקולד צ'יפס נוספת ומעבירה עמוד.
"אני חושבת שאקרא לו 'הנער שחיי מהזיכרונות.' לא?" שאלתי קצת ממורמרת ולקחתי לגימה מהקפה הקר.
"שם מסתורי, אהבתי." אמרה אלי ומייק גיחך לצידה כאות הסכמה.

כאשר חזרתי הביתה היה ריח מוכר שהציף את הקומה. קיוויתי שזה לא מה שאני חושבת שזה, אבל לצערי זה היה בדיוק מה שאני חשבתי שזה. אמיל, אחותי הבוגרת, לא הייתה מצוינת בבישול, אבל בשל העובדה שהיא מבוגרת ממני בשבע שנים אומרת שהיא חייבת להיות השף של הבית, דבר שהיא לא הייתה דגולה בו במיוחד. לפעמים עלתה במוחי המחשבה שהיא מכינה את הקציצות שלה מהאוכל של צ'ופר, החתול שלנו. הוא היה חתול לבן ורזה בעל זוג עיניים ירוקות. אהבתי חתולים יותר מכל בעלי החיים והאנשים בעולם. הם העבירו יופי ואטלנטיות אחרת. הם היו מלכותיים.
"ג'ו, את באה לאכול?" צעקה אמיל מהמטבח, היא הפכה במחבט משהו שהיה צריך להיות דג והוסיפה מלח בסלט.
"אני חושבת שאני לא רעבה, " מלמלתי כשראיתי את 'סלט'. אני לא יודעת מה כל כך קשה בחתוך עגבניות, אך אפילו את העבודה הזאת קשה לה לעשות בצורה אנושית. הסלט של אמיל היה דומה להמון עלים משונים והמון גבינה בולגרית, משהו בטוח היה חסר ב'סלט' הזה.
"למה קרה משהו? " שאלה אמיל בתמימות , זוג עיניה החומות הביטו בי דרך חדר האוכל והן היו מלאות בעצב לא מוסבר.
"לא, פשוט אכלנו עם מייק ואלי בקפה ג'ורג'יה. " אמרתי והורדתי את הנעלי הצבאיות בחבטה לתוך הארון נעלים. "למה את תמיד אוכלת לפני שאת באה הביתה? אני הכנתי היום משהו מקסים!" אמרה והוציא לעברי את הדג הכי מכוער שראיתי בימי. "מדהים, איזה דג זה? " שאלתי בעודי מנסה להבין מי מכר לאחותי את הדבר הזה. "זה סלמון, מה לא רואים?" שאלה והחזירה את המחבט לאש. אני הגיד לכם את זה, הדג הזה לא היה נראה כמו דג, ומה שבטוח לא כמו דג סלמון…

"כן, פשוט הוא קצת שחור…" מלמלתי וחזרתי לחדרי, מחשבה מסוימת לא הפסיקה להטריד את מוחי, ולא יכולתי אפילו לדעת את התשובה אליה.
מאז שהייתי קטנה הייתי שונה, לא בגלל השם הגברי שלי, אלא בדרך השונה שאני רואה את העולם. סבתא שלי, תמיד הסבירה את זה כך: 'אנשים שאוהבים אומנות חיים בדרך אחרת מזו של האנשים הנורמליים.' אבל אני אף פעם לא הבנתי מי הגדיר את המילה 'נורמה', כי מאיפה לי לדעת מה היא באמת 'נורמה האנושית'? תמיד שאלתי אותה את זה והיא ענתה: 'צייר הוא אדם אשר רואה את חיים בדרך אחרת, בדרך חייה יותר.' ומאז הבנתי שכך באמת בנוי העולם שלי. ראיתי בכל דבר פשוט כדבר בעל ערך כפול. אהבתי להביט בדברים שאנשים בדרך כלל פשוט לקחו כמובן מאליו, הייתי שונה, אני כבר מודה בזה, אבל ראיתי את העולם בצורה חייה יותר מכל אדם 'נורמלי', ובזה הייתי בטוחה.
"ג'ו אני הולכת לעבודה, אם את רעבה את יכולה להזמין פיצה או לאכול מהדג!" צעקה אמיל, היא טרקה את הדלת בחבטה. התרוממתי מהמיטה ומצאתי את הדג שאמיל בשלה, והתחלתי לרחם על הדג הזה. בראשית ימיו הוא חיי לצד משפחתו ואז צדו אותו והרגו אותו, אחרי המוות האכזרי הזה, אחותי עוד התעללה בגופה שלו, זה פשוט צער בעלי חיים. חשבתי והוצאתי מעדן חלב מהמקרר.

כול חיי הייתי תחת הגדרה מסוימת וכולם שמו אותי תחת ההגדרה הזאת, הייתי שונה, מוזרה, ככה כולם הגדירו אותי. אבל זה לא הפריע לי למצוא אנשים שכן מצאו איתי שפה משותפת.
סגרתי את הדלת והרגשתי כל כך בודדה. צ'ופר, החתול שלי, הסתובב מסביבי והתיישב על הבטן שלי, כשעיניו הירוקות הביטו בי בתהייה. תמיד האמנתי שחתולים יכולים להרגיש כשהבעלים שלהם לא מרגישים טוב, הרמתי את צ'ופר ושחקתי אתו מעט, עד שסגרתי את עיניי ונרדמתי.