הנער שחיי מהזיכרונות (פרק ארבע עשרה+חמש עשרה ) ספיישל!!

טוב אז אני חייבת להגיד סליחה כי בכול השבוע קמתי מוקדם לעבודה והעלתי פרק והיום היה לי חופש אז נרדמתי מאוחר ^^

פרק ארבע עשרה- חלומות שב

סאם נשען על הקיר של המגמה והביט בי בעיניו הירוקות, הן תמיד היו בוהקות וסימלו משהו מבולגן, מסוכן ומלא בחן יוצאת דופן.
"אז את רוצה לספר למה בכית כאן אולי שעה?" שאל סאם, הוא הביט לעבר המגמה ורציתי שהוא יביט בעיניים שלי כמו מקודם.
"אם אני אספר לך אתה לא תצחק עלי?" שאלתי וסאם נראה מבולבל, הוא הנהן והעיף כמה שערות מפני. "אני די מחבבת איזה משהו, משכבת י'ב, ובוא נגיד אני לא בליגה שלו." אמרתי והוא הביט בי במבט הכי כועס שהיה לו. "לא בליגה שלו? מה הוא בריטני ספירס?" שאל כאילו אני טיפשה. "לא, הוא השכן שלי… הוא כחם, יפה, יש לו עיניים מדהימות, הוא צחיק ומדהים אותי. זה הורג אותי, אני לא רוצה לחבב אותו ובכלל לא רוצה להכיר אותו." אמרתי נזכרת בכל דבר מקסים שהוא עשה עבורי, זה הרג אותי. אף פעם לא הרגשתי כך והעדפתי לא להכיר את התחושה הזאת. התחלתי להרגיש שאני שוב בוכה, סאם חיזק את האחיזה שלו סביבי. "את רוצה לצאת היום לסרט?" שאל סאם מוריד את הדמעות מהלחי שלי, חייכתי לעברו בחיוך הכי טיפשי שהיה לי. "אתה מנסה להזמין אותי לדייט, סאם?" שאלתי ומעט סומק מלא את לחייו. "אם תתני לי, אז כן." אמר וחייך לעברי. "אין לי בעיה, אתה יודע איפה אני גרה." אמרתי והוא לחש לעברי משהו כמו: 'אני אבוא לאסוף אותך בשש,' וישבנו שם כמה זמן, עד ששנינו כבר התחלנו לאבד את תחושת הזמן.

שכבתי על המיטה שלי, מנסה לא לחשוב על ניר ולא על כלום, רק התחלתי לספור את כל הגוונים שיש לי בקירות בחדר. כל גוון היה מלא בקצות מהגוון האחר וזה ייחד את הקירות. "ג'ו, אני בבית!" אמיל נכנסה הביתה, כבר שמעתי איך היא זורקת את התיק שלה ונועלת את נעלי הבית המעצבנות שכל הזמן מצפצפות כשהיא הולכת. "אמיל אני יכולה לבקש ממך טובה?" שאלתי והיא הביטה בי במבט מלא בבלבול. "אני לא עומדת לשדוד בנק ולא להרוג אנשים, חוץ מזה אני יכולה לעשות הכול." אמרה אמיל מתיישבת על המיטה שלי והביטה בחדר המטונף שלי. "מה את צריכה?" שאלה בחיוך מאולץ קצת. "סאם הזמין אותי לדייט היום בשש, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה שוב, אבל תעשי אותי יפה." אמרתי וכמו שני זיקוקים עיניה פרחו בשמיים. "ג'ו שלי גדלה! סאם. מי הבחור המסתורי הזה?" שאלה אמיל מתחילה להתרוצץ סביבי והתחילה לזרוק המון דברים כמו חצאיות וחולצות שבחיים לא ידעתי על קיומן.
"למדנו ביחד ביסודי, הוא היה שמן כזה עכשיו הוא נראה יותר טוב…" אמרתי ואמיל החמיצה את מבטה לעברי. היא אף פעם לא זכרה אנשים ובכלל היא בקושי זוכרת את האנשים הקרובים שלה. "הוא יבוא לאסוף אותי, תראי אתי בעוד שעה וחצי…" אמרתי ואמיל התחילה לשחק בשער שלי משאירה אותו מפוזר על גבי, משהו שאף פעם לא הרשאתי לעצמי, זורקת לעברי חצאית שחורה קצרה וחולצה רפויה שאף פעם לא הייתי לובשת.

"אני לא מאמינה שאת אחותי." אמרה אמיל מביטה בי לסיום. אף פעם לא הייתי טובה בסידור עצמי. השיער שלי היה חלק מטבעו, אבל הוא היה מלא בקשרים ותמיד התעופף לאין שהוא רוצה, שנאתי אותו על זה. לבשתי חצאית לשחורה צמודה, כזאת עם חולצה רפויה ופתוחה יחסית. הנעלים היו של אמיל ובכלל אני לא אהבתי עקבים כי הרגשתי איתם עקומה, אבל אמיל התעקשה ולבשתי אותן.
"את מהממת!" צעקה אמיל והייתי בטוחה שאפילו המתים שמעו את הצעקה הזאת. צלצול הודעה קטע את המחשבות שלי. 'סיימתי את הספר אני יכול להביא לך אותו עכשיו?' זרקתי את הטלפון רחוק ואמיל נדהמה מכל האגרסיביות שלי ורק פלטה איזה 'אוקי,' ארוך ומוזר והמשיכה בהתרגשות שלה מתחילה לתהות איזה שרשרת תתאים להופעה הזאת. אני צריכה לשכוח אותו יש לו חברה, ובכלל אני לא בליגה שלו.
סאם התקשר והודיע שהוא למטה, אמיל הציצה ולא ראתה אותו מהחלון.
"הוא לא יכול לעלות, תרדי איתי?" שאלתי ואמיל התחילה לעשות כמה מהסידורים שלה והראש שלה כבר לא היה עלי.
"אני מצטערת מותק, אני פשוט שחכתי שיש לי איזה רשימה של לקוחות לארגן להיום ! רדי החתיך שלך למטה אני נותנת לו תשע וחצי, אם הוא יחזיר אותך בזמן הוא היה עשר." אמרה אמיל ויצאתי מהבית. ניר עמד מול הדלת. "אני רציתי- אמ- להחזיר את הספר." אמר ניר והביט בי מוזר. "אה, תודה." אמרתי ולקחתי את הספר דוחפת אותו למדף של הבית והתחלתי ללכת לכיוון המעלית. "את הולכת לאין שהו?" תהה ניר והביט בי, עיניו היו כהרגלן מדהימות, הן היו צלולות אפילו יותר מתמיד וזה גרם לי להרגיש כמה אני אוהבת אותן. "כן," אמרתי ונכנסתי למעלית. ' איפה את?' סאם שלח לי הודעה חייכתי קצת והרגשתי שההודעה הזאת הצילה אותי. ניר רצה להגיד משהו אבל המעלית נסגרה לפני שהוא הצליח לסיים את דבריו.

"אני חייב להגיד שזה היה הרעיון שלך ללכת לסרט הזה." אמר סאם אחרי שכמעט הקאתי את הנשמה.
"קוראים לסרט 'חדר הילדים' זה נשמע סרט תמים וחמוד לא סרט אימה. אני בחיים לא אראה את הסרט הזה שוב." קראתי והרגשתי שכל האוכל רוצה לצאת מגופי, כמובן שסאם צחק עלי, איך שלא? אני בחרתי בסרט אימה וכל הזמן נדבקתי אליו כמו איזה תרנגולת שצוערת 'אבל זה רק ילד!' לבסוף שהגענו הביתה הוא יצא ופתח לי את הדלת, חייכתי לעברו חצי חיוך והוא צחק מעט. "אתה ממש ג'לטמן." אמרתי והוא הסמיק כעת. השעה הייתה כבר רבע לעשר, כלומר שבעיני אמיל הוא צריך להיות מעבר לעשירית, החזיר אותי רבע שעה לפני.
"אתה עכשיו תהיה עשירית בעיניי אחותי, החזרת אותי בזמן הביתה." צחקתי והוא העביר את ידו בשערו. והחזיק את אחת מידי. הוא נישק אותי בלחי והרגשתי את ריסיו על עורי, זה היה קצת מדגדג. "לילה טוב, ג'ו." לחש בקול שקט ושחרר אותי. "לילה טוב." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית. עבר עליי יום מדהים.

כשהגעתי הביתה אלי ישר התקשרה אלי ושחכתי שלא סיפרתי לה הכול! אבל כשעניתי התחלתי לשמוע קול מוזר כמו יללות משולבות עם צעקות והמון קולות אחרים מוזרים יותר מהקודמים לו.
"אלי?" שאלתי לעבר הקו ואז שמעתי צעקה ברור. "ג'ו, את-את-לא-מבינה!" לא הייתי בטוחה ששמעתי את אלי מדברת כל כך מהר מאז הניצחון שלה על מייק. "מה קרה?" תהיתי והתיישבתי על המיטה מביטה בכרטיסים לסרט שעדיין נשארו אצלי.
"מייק, הוא אמר שהוא אוהב אותי, ג'ו את מבינה?!" קולה של אלי היה כל כך מתלהב ומלא אושר. אני ידעתי איך מייק הרגיש ואיך אלי מרגישה, אבל לא אמרתי מילה. "באמת?!" צעקתי לעברה בטון מאומץ והורדתי את הנעליים. "כן, אנחנו עכשיו ביחד, הוא גם נישק אותי!" הודיע כל כך בהתלהבות שהיה לי קשה לאמין שהיא לא ידעה איך מייק רגישה כלפיה. "את חייבת לבוא לישון אצלי, אני חייבת לספר לך הכול! אגב התקשרת מקודם, רצית שהו?" שאלה אלי ושמעתי את אחותה צועקת לה לסתום את הפה מחדר ליד.
"כן, אני כבר אספר לך כשהיה אצלך."

" רק נשיקה על הלחי?! מה אתם ילדים בני שש?" שאלה אלי והשיער שלה היה אסוף כל כך גבוה שתלתלים מסוימים נפלו על העיניים שלה. "אני חושבת שזה חמוד…" אמרתי ואלי כבר הייתה בטוחה שהתחלתי בהרצאות התנזרות שלי, שוב.
"טוב בסדר ג'ו!" אמרה אלי והתחילה לעשות לעצמה שעווה לידיים. "לעזור לך?" שאלתי אותה כשהיא התקשה לשים שעווה על המרפק שלה. "וזאת חברות שתמשיך שנים." אמרה והתאפקה כששמתי לה שעווה חמה על הידיים. היה לי קל לדבר, החיים חייכו אלי בגלל השעירות הבהירות שלי.
"אפשר לעשות מזה שטיח!" אמרתי כשהיא לטפה לעצמה את היד. "אין אפילו שיערה אחת…" אמרה לעצמה בודקת ביסודיות שלא נשארה שיערה אחת. "יד אומן." אמרתי בגאווה והיא התרוממה. "כן, בואי כל שבועיים." אלי התרוממה וזרקה את השיער מהפנים. "אנחנו חייבות לראות 'אישה יפה', יש לי סוף סוף חבר, ובניינו הוא הורס!" אמרה אלי, מייק היה באמת הורס וסאם טוב, אני עדיין רואה את אותו ילד שמנמן שרץ מהילדים שרוצים להציק לו. אלי הפעילה את הסרט ודחפה אותי הצידה בעוד רואה כמה הודעות מניר:'כשיש לך משהו קצת מוזר, שאיננו דומה לשום דבר, אתה מתחיל לקוות שיש לו כל מיני כוחות.'ניר שלח לי ציטוט מכול החיים לפניו והרגשתי בלבי נקרע, הספר האהוב עלי מהאדם האהוב עלי.
-כעבור שבועיים-
"והוא אמר בום, בום!" אל המשיכה לשיר את שלה כשאני סיימתי את הפרק השמיני של 'כול החיים לפניו. היא השליכה את הספר מידי ומיד עשתה את עצמה שרה את השיר. "אולי די?" אמרתי בחיוך סבלני בעוד לוקחת את הספר ואלי זרקה לעברי מבט קר ורצחני.

"קבלת הודעה…" אמרה אלי וזרקה לעברי את הטלפון בכעס. "מה זה סאם? שולח לך הודעות?" אמרה אלי בקריצות שובבות והרימה את הגבות שלה כל כך גבוה שכמעט היו נופלות לה אם משהו היה נושב עליהם. הרמתי גבה כתגובה ולקחתי את הטלפון ממיטתה, מעט כועסת כשהיא מתחיל לצייר לעברי לבבות ושולחה לי נשיקות. "די!" לחשתי כאיל והייתי בזמן שיחה. "זה מניר…" אמרתי ופתחתי את ההודעה. ' אני לא מבין למה את בורחת ממני, ובכלל לא עונה להודעות והשיחות שלי, אבל אני אשמח אם תסבירי לי מה עשיתי.' וישר הגיע עוד הודעה. ' אני צריך לדבר אתך פנים מול פנים. עכשיו. אם את רואה זה בואי לגינה שמתחת לבניין אני אחכה לך, אני מתכוון לחכות לך כאן כול הלילה אם היה צריך, נמאס לי מזה שאת בורחת ממני.'

"את הולכת?" שאלה אלי, הרגשתי נוראה, ניר נפתח מולי, אמר לי מה שהיה לו על הלב. הוא אמר לי ולא לאף אחד אחר. האגו שלי כבר נרגע, זאת לא בעיה שלו שאני רציתי יותר.

"אלי, אני חושבת שאני אלך. אני אחזור בקרוב." אלי נחרה לעברי והביטה בי בעיני הטופז שלה. "אני לא יודעת מה להגיד לך, סאם מדהים, הוא חמוד, מצחיק ובכלל את ראית אותו? הוא נראה כמו דוגמן של הלבשה תחתונה! למה את בכלל צריכה להשקיע בשביל משהו שיש לו חברה ובכול החודשים שהייתם קרובים לא הקדיש דקה כדי להבהיר את הרגשות שלו!" היא כעסה, הבנתי אותה כי אני כעסתי על עצמי אף יותר. לבשתי את גופיית הספגטי השחורה שלי ומכנס צמוד מהר, נדחסת לתוך המגפיים שלי.
"אני אחזור עוד מעט , אל תכעסי עלי. " לחשתי במין כעס, לקחתי את מעיל העור שלי וסגרתי את הדלת, מבטיבה בה ומתפללת שהיא תקשור אותי בבית.

פרק חמש עשרה-מתחת לירח
ניר
ישבתי במקום הקבוע שלנו, בל לא הפסיקה להתקשר ולנדנד לי בקשר ליציאה שלי היום. לא רציתי לבוא אתה שוב לאיזה אספה מפגרת. אני לא צריך קבוצת תמיכה. אני לא צריך שהיא תהדק אותי לפסיכיאטר, אני בטוח שהוא לא ידעה מה עובר לי בראש, כי אפילו אני לא יודע מה עובר לי בראש. רציתי לדעת למה ג'ו מתחמקת ממני, מה קרה פתאום, הפחדתי אותה? לא הייתי צריך להביא אותה לשם. התחלתי להזיז את רגלי בעצבנות, ידעתי שהיא לא תבוא, אני הפחדתי אותה והיא לא תחזור אלי.

ג'ו הופיע אחרי חצי שעה, שערה הזהוב הואר באור הירח ונהיה כמעט לבן, עיניה איילת זהובות מדהימות שגרמו לי לתחושה מוזרה, תחושה מוזרה שמבטה עבר דרכי. לא ידעתי מה הולך בראשה וזה שיגע אותי.
"הי," לחשתי והיא קצת היססה לדבר, הרגשתי שכל וריד בגופי מתנגד להבעת פניה שרק היו מלאות בתהייה או רצון ללכת. אני נפתחתי מול, אמרתי לה מה אני מרגיש, מה עבר עלי. למה זה תמיד כך?
"הי," היא ירתה אחרי כמעט חמש דקות והתיישבה על אחת הנדנדות.
"רצית לדבר איתי?"שאלה, עיניה חמקו מעיני, עיניה הזהובות חמקו ממבטי, רציתי להחזיק את פניה צמודות אלי, לא רציתי לעזוב אותה. לא רציתי לתת לה ללכת, לא ידעת מה יש לי, היא פשוט גרמה לי להרגיש חי שוב.
"את יכולה לפחות להסביר לי מה עשיתי? אני אמרתי לך מה שעבר עלי, אמרתי לך הכול, מה קרה פתאום שאת מסננת אותי ובורחת כשאני רק תקרב לבית שלך?" אמרתי את זה לבסוף, אחרי הפעם הזאת שהיא הלכה פשוט לא ראיתי אותה מאז.
"זה פשוט טיפשי, באמת ניר," היא שתקה, היא רצתה להגיד משהו וזה כאילו נתקע לה בגרון, הכרנו כמעט חצי שנה, ואף פעם לא ראיתי אותה כך. "אני לא רצה להרוס את מה שיש בנינו עכשיו." היא אמרה בכזאת פתאומיות שלא הצלחתי להבין. למה היא לא מביטה בי כמו תמיד? במבט הזה שגרם לי לרצות לנשק אותה, היא הייתה כמו השמש והאירה אותי ועכשיו היא סתם הייתה אחת מהקרניים שלה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי וכבר לא יכולתי לעמוד בזה, הוצאתי סיגריה, כל הגוף שלי היה בעצבים ולא יכולתי לשלוט בעצמי. היא נשמע עמוק, "אני מחבבת אותך ניר, אני אף פעם לא חיבבתי או בכלל הרגשתי משהו כזה לאף אחד. אבל אני לא רוצה שתשחק איתי ואני לא רוצה שזה היה סתם, אני לא רגילה לדברים כאלה." היא קמה מהנדנדות, וזה נראה כאילו היא מתכוונת לרוץ משם. התקרבתי לעברה, והיא שוב הייתה כמו אותה שמש זוהרת, מביטה בי בעיני אילת כאלה מדהימות, הצמדתי אתה עלי, והיא התרחקה כמין אינסטינקט, הלכה אחורנית מנסה להתרחק ממני. הסיגריה נפלה מידי, לא הספקתי אפילו להצית אותה. קירבתי אותה אלי מבלי לחשוב פעמיים, עיניה הביטו בעיני וזאת אולי הפעם הראשונה שראיתי כל כך הרבה גווני זהב בחיי, עיניה היו ככול גווני השמש, העברתי בעדינות את ידי בשערה מקרב יותר את פניה לשלי, מנשק אותה אחרי כול הפעמים שאמרתי לעצמי שזה לא היה נכון ולא היה הוגן כלפי בל, אבל בל יכולה ללכת לעזאזל. לא יכולתי יותר, העברתי את ידי על מותניה, מצמיד את גופה לשלי, מנשק את שפתייה מנסה כמה שיותר להתקרב לאור הזה שהיא משדרת, רציתי שהיא תהיה שלי ולא של אף אחד אחר לא ידעתי מה עבר עלי, פשוט רציתי שהיא תהיה שלי ולא חשבתי, נשקתי אותי נשיקה ארוכה, בעודה מסובבת את זרועותיה סביב צווארי, משחקת עם שפתייה כנגד שלי ומחייכת.

התנתקתי ממנה, והיא נשכה את שפתה התחתונה מביטה ישירות בעיני ולא פחדתי להביט בהן חזרה כי ידעתי מה מסתתר מעבר לעיני האילת המוזהבות, נישקתי את שפתיה כמה נשיקות קטנות, לא ידעתי למה אני עושה את זה, פשוט נישקתי אותה והיא לבסוף החזיקה בפני מעבירה את ידיה בזיפים שעל פני וכבר התחלתי לתהות אם הייתי צריך להתגלח או לא ואם בטעות שרטתי אותה. היא חייכה לעצמה מין חיוך קטן וגיחכה לעצמה. רציתי שהיא תישאר לצידי אבל לא רציתי שהיא תהיה כמוני, שתיקח את כל הצלקות שלי והשמש שלה תדעך, אהבתי את הזוהר שלה, את החצי חיוך שלה עם הגומה הזאת הפחידו אותי, לא ידעתי למה, פשוט הבנתי שכול הרגע הזה היה טוב ויפה אבל זה לא מתאים כרגע לא בגלל בל לא בגללי. לא יכולתי כרגע להיות לא אתה ולא עם בל, וכרגע הפכתי את המצב שלי לגרוע יותר.

לא אמרתי כלום, פשוט נישקתי אותה עוד פעם אחת והיא הביטה בי בעיניי האילת קצת מפוחדת, כל כך אהבתי אותן. "ג'ו," לחשתי ובלעתי את רוקי וחיוך הקטן שלה נמחק.
"מה?" לחשה בעודה קצת מתרחקת ממני, מביטה ארצה.
"יש לי חברה ,אני לא חושב שזה מתאים…" התרציתי לעברה, ולא יכולתי להביט בה. היא התרחקה ממני, מבטה היה מלא בגועל.
"מה הבעיה שלך?!" צעקה את זה ופנייה התמלאו בכאב. התרחקתי ממנה אבל ידה סטירה לי במין אכזבה ודמעות חמקו מעיניה."אני מצטער, " לחשתי והיא סטרה לי שוב.
"אתה פשוט לא אמתי." לחשה בטון פגוע, היא התרחקה מסתירה את פניה בזוג ידיה וברחה. אם כול זה היה פשוט אופרת סבון הייתי שם פס ורודף אחריה, אבל ידעתי שיש השלכות למה שאני אעשה. ישבתי שם בגינה, הוצאתי סיגריה חדשה ועישנתי כמו קיטור, לא יכולתי להספיק. כרגע גזלתי לעצמי ימים בחשכה.
ישבתי שם עוד חצי שעה, יושב ומעשן, עדיין עצבני. הטלפון צלצל שוב. "כן בל?" עניתי מאוכזב ושמעתי אותה מנגבת את אפה בעצב. "למה לא ענית לי?" תהתה בל, שמעתי את אמה צועקת כהרגלה. "הייתי עסוק." השבתי ושמתי את הסיגריה בין בפי. "אתה יכול לפגוש אותי מחר? אני צריכה לקחת ממנה כמה דברים." אמרה בל, והוצאתי את הסיגריה מפי, מוציא שחטא ארוכה. "בל, זה לא יכול להימשך יותר." אמרתי לרגע ושמעתי אותה פתאום אומרת מין קלל קטנה כזאת. "אתה לא יכול לעשות לי את זה!" היא אמרה ושמעתי אותה בוכה מעבר לקו. "תקשיבי, אני באמת מבין אותך ואני באמת תומך בך אבל אני לא יכל לעזור לך יותר, זה כבר מעבר ליכולת שלי תמיד להיות שם בשבילך, אני תמיד אעזור לך, את תמיד עזרת לי אבל אני צריך להיות לבד עכשיו, אני מצטער בל, אני לא יכול לעזור לך." אמרתי וניתקתי את השיחה לפני שהיא הספיקה להגיד דבר נוסף.
סגרתי את עיני ודרכתי על הסיגריה בכעס. "לעזאזל!" צעקתי כל כך חזק עדיין מרגיש את כף ידה של ג'ו על הלחי שלי.

ג'ו
חזרתי לביתה של אלי, היא דיברה עם מייק בטלפון וכשראתה אותי הוציא 'בי' מהיר ורצה לעברי מחבקת אותי. "מה קרה?" לחשה לאוזני וליטפה אותי. "אני שונאת את חיים שלי," לחשתי לתוך אוזנה ובכיתי, כול הדרך ירדו לי דמעות אבל כעת בכיתי, בכיתי כי כאב לי. למה הוא פשוט לא אמר לי שהוא לא מרגיש כלפי אותו דבר? למה הוא נישק אותי ונתן לי תקווה ובאותה שנייה שבר אותה? עם כול הבלבול הבנתי דבר אחד. שנאתי את ניר יותר מכול אחד שהיה בחיי כרגע.

"בן זו-" אלי עצרה את עצמה אחרי שנרגעתי וספרתי לה הכול. היא האדימה מכעס, וקיללה אותו חרישת תחת שפתיה, היא העבירה בי מבט מנחם וניגבה את אפה. הרגשתי מובסת.
צלצול טלפון קטע את מחשבתי. הרמתי אותו וראיתי הודעה קטוע מסאם. 'בלך לצאת? אני משועמם.' שלח בסמיילי קורץ. הרמתי את העליונות שלי, לא ידעתי מה אני הולכת לעשות, פשוט רציתי לשכוח אותו.

"מה קרה?" שאל ישר סאם כשראה אותי. רצתי לעברו וחיבקתי אותו וסאם העביר את ידיו על גבי והקשיב לי.

"אני אהרוג אותו." סיכם סאם, מתרומם ממקומו. ניגבתי את אפי והרגשתי כל כך רע עם עצמי לא חשבתי, לא רציתי לחשוב, כי ידעתי את התשובה של כול השאלות בראשי. סאם התכופף לעברי והביט ישירות בעיני. "אני ארצח את הבן אלף הזה," אמר מנגב את הדמעות על לחיי. אבל זה לא עזר כי הן המשיכו לרדת, הן פשוט שטפו את פני, ידעתי עד כמה רע אני נראית. סאם ראה אותי ככה לפני שבועיים, הוא ואלי היחידים שסבלו את הדמעות שלי בשתיקה. שני האנשים שהכירו אותי מספיק כדי לדעת להרגיע אותי.
"אני רוצה להיות שם בשבילך, אני כל כך כועס על עצמי שוויתרתי לך על זה." אמר והעביר את ידו על פני. דחיתי את המגע שלו, דחיתי כל מגע. "ג'ו." לחש והחזיק את פני ישירות אליו, לא ריציתי להביט בעיניו, לא רציתי שוב לראות את צבע הירוק הפרוע בעיניו הוא התרומם מצמיד את מצחו לשלי מעביר את שפתיו בריפוף על מצחי. "אני אף פעם לא אעזוב אותך." הבטיח סאם. "אני לא יכולה," לחשתי ודמעות רצו על לחיי, כאב לי והרגשתי מטומטמת, כי כמות האכזבה הציפה אותי וגרמה לי להיחנק. ידעתי כמה האושר נישכח, ידעתי עד כמה הוא מפורסם בחוסר שלו. אבל ציפיתי לקבל אותו בקול. בלעתי את רוקי, סאם העביר את ידיו על פני מנגב את הדמעות מלחיי.
"אל תבכי," לחש במין בקשה, הוא נישק את מצחי, הרגשתי כל כך מוגנת עכשיו ושחכתי לרגע מהכאב שהציף אותי.

"ג'ו?" התרוממתי, סאם כנראה כמעט נרדם על הספסל הזה, התרוממתי והייתי רגוע לחלוטין, שלוש שעות עם סאם הרגיעו אותי לחלוטין. "מה?" לחשתי לעברו והוא התרומם, היד שלו התחיל להכחיל מכך ששכבתי עליה. "אני לא רוצה שתהיה לו אפשרות לפגוע בך שוב, אני רוצה להגן עלייך ואני לא רוצה שמשהו כמוהו ירשה לעצמו לעשות מה שבראש שלו, תני לי. תני לי להיות אתך, להגן עלייך. תני לי הזדמנות." הוא סובב את מבטי, מביט בעיני. ידעתי שאני צריכה להגיד משהו ואני רציתי את סאם לצידי, הוא גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. אהבתי את הקרבה שלו. סובבתי את מבטו והעברתי את שפתי בעדינות על שפתיו והוא הידק את שפתיו לשלי, מהדק את האחיזה שלו על פני, מנשק אותי נשיקה ארוכה ואטית.