הנער שחיי מהזיכרונות(פרק חמישי- זעזוע)

הפר הזה מוקדש ל-קטניס אוורדין תודה על העידוד לעלו תעוד פרקים, אני מקווה שעוד היום יצא הפרק של חתומים, אז תודה לך את מדהימה!! גם לאהבה אחת ❤️ תודה !
פרק 5
"אז מה זה היה?" ניר הפתיע אותי ולרגע שחכתי שהוא היה שם.
"כלום," שיקרתי לעצמי בלחש, מתמותת לתוך הכיסא ולוחשת לעצמי כמה מילות עידוד, אני אף פעם לא הייתי כל כך מדוכדכת, אלי ומייק היו כמו חתול ועכבר, ואני הרגשתי כמו שומר ראש צמוד.
"זה מסובך, או שאת לא רוצה לדבר על זה?" תהה ניר, לרגע הרגשתי שהוא באמת מעוניין.
"זה באמת מעניין אותך?" שאלתי בספק, הוא הרים גבה במין אי אמון וחייך חיוך ניסתר יפהיפה.
"טכנית, אני עדיין חייב לך מכה, אבל אני רוצה להחזיר לך אותה כשתהיה לך מצב רוח טוב." למשהו חייכתי, לא הבנתי למה אבל חיוך גדול הופיע על פניי, והפעם זה היה אמתי.
"אתה מתכוון להכות אישה?" שאלתי עם החיוך המטופש על שפתיי.
"אני אנסה לעשות את זה כמו ג'לטמן…" צחק לעברי והייתי חייבת לתפוס את הרגע הזה, את החיוך היפה ביותר שראיתי עד היום, חיוך ניסתר וכובש.
"אני באמת לא יודעת, אבל נגיד שיש לי ידיד ממש טוב וחברה הכי טובה. שניהם תמיד היו בקשר טוב והחברה שלי מאוהבת בידיד שלי ולא אמרה לי. עכשיו לידיד שלי יש חברה והחברה הכי טובה שלי התנשקה עם הידיד ו-"
"לא הבנתי כלום." עצר אותי, ולא יכולתי שלא להתפרץ מצחוק מהמבט הטיפשי שהוא עשה. הבטתי על השולחן במעט מבוכה ונשמתי עמוק, כאילו התכוננתי לנאום שלם.
"אוקי, יש לי ידיד, קוראים לו מ', ויש לי חברה הכי טובה היא א', ויש את החברה של החבר לה אפשר לקרוא ב'. הבנת?"
"הבנתי שיש לחברים שלך שמות מוזרים. " צחק ניר והתיישב חזרה סביב השולחן.
"טוב, זה רק כינוים…"הוספתי וספרתי לניר הכול, בהתחלה חשבתי שהוא פשוט יעביר אלה וסתם יביט בי כמו על אישה מפגרת שהולכת מכות עם אנשים שהיא לא מכירה, אבל הוא הקשיב, עיניו הבהירות עקבו אחר עיני כול שנייה רפויה ולא יכולתי להפסיק לדבר, אולי לא סתם המנגנון הנשי בדיבור יותר מפותח מאשר אצל גברים…
"אוקי, אני יכול להגיד שיש לך כאן אופרת סבון אחת גדולה," התחיל לסיכום, עיני הזכוכית הביטו ישר אלי והיה לי קשה להתרכז במילים שלו.

"אני לא יודע מה הייתי עושה במקומך, אבל זה לא עניינך. מ' חייב להסתדר עם הבעיות שלו, הוא גבר בכל זאת. בקשר ל א' היא צריכה להבין שהוא לא אוהב אותה, היא צריכה לעבור אלה ולשכוח את מ'. ובקשר לב' שתלך לעזאזל, לב שבור הוא לא אוהב אותה והיא בכלל לא צריכה להטריד אותך, רק מ' צריך לדאוג שהיא לא תצא מגבולות למה היא נשמעת ממש היסטרית, לא כמוך, אבל היסטרית." לא ידעתי מאיפה זה באה אלי אבל הרגשתי יותר טוב עם עצמי, הוא כאילו סידר לי הכול בתבניות.
"תודה, אתה ממש עזרת לי." אמרתי לעצמי באי אמון והזזתי את שיערי במעט מבוכה.
"אין על מה, עכשיו אני חייב להחזיר על מיקודם." אמר הרגשתי שאני עומדת לחטוף בגדול אבל במקום זה הוא לקח את המחברת שלי והוציא ממנה דף.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו כשהוא לקח דף מהמחברת והתחיל לכתוב בו.
"כותב לך משהו." אמר ועיניו היו ממוקדת בדף, כמה שקנאתי בדף הזה, רציתי שהוא יביט בי כך, לא יכולתי לחכות למה שהוא כותב הוא אז פשוט ניסיתי להציץ והוא העביר את עיניו הכחולות אלי, כאילו רמז לי להתרחק.
"קחי," אמר לבסוף והוביל את הדף לעברי.
'את חייבת לי, וזה ישמע מוזר כי אני לא מכיר אותך. את צודקת כי אני באמת לא מכה נשים אז ציירי אותה, נקרא לזה תיקו, רק בלי עוד כפות, אני ינסה להיות נחמד לדיאנה .' הוא סימן חץ דיי עקום לעברי וניסיתי לא לחייך אבל בכל זאת על שפתיי יצאה חיוך שלא יכולתי להסתיר.
"ולמה כתבת את זה?" שאלתי והוא פשוט גיחך והתרומם. "אני חייב ללכת, אבל לפעם הבאה את חייבת לי את הציור הזה."

"רגע! והוא כתב לך את זה?!" אלי צעקה כאילו היא זכתה בלוטו, לא ידעתי עד כמה היא אוהבת מתח אבל עיניה היו מלאות באושר לא מוכר. "אני תמיד ידעתי שיבוא יום ואני היה יותר ממאושרת להגיד לך, עשית אותה ילדה!" אמרה אלי וחייכה אלי מאוזן לאוזן.
"לא עשיתי כלום, הוא פשוט התנהג אלי מזר, פעם הוא קריר וסנוב ועכשיו הוא כאילו אדם אחר, הוא נחמד ואפילו רגיל, לעזאזל." פלטתי והבטתי בעצמי במראה. לא הייתי מלכת יופי וכשהבטתי בעצמי רציתי להיקבר חייה. השער שלי שוב היה על הקצה, והלחיים שלי היו כל כך אדומות שאפילו לא יכולתי להבחין בין האודם של שפתי לבין הסומק העז.
"אני כזאת מפדחת." פלטתי לעברה ואלי החמיצה את פניה. "לא נכון, אני אוהבת את הפני איילת שלך, הן מלאות בקסם." חייכה לעברי אלי, היה לה קל לדבר היא הייתה דומה לברבור ולא לאייל. הייתי תמיד מקנאה בשיער המתולתל שלה ובעיני הטופז, לפעמיים אפילו התחלתי לשבת בבית ולדמיין את עצמי עם עיניים גדולות ויפות כשלה. "אבל השער שלי תמיד ככה, אוף, לא משנה…" מלמלתי ואלי חיבקה אותי כאילו היא מנסה לחפש אות הזדהות. "אבל הוא רואה את זה בצורה הכי יפה שיש." לחשה כמעט ללא קול אלי, התרוממתי וניסיתי להבין אם סתם חשבתי אבל אלי התרוממה מיד וסידרה את עצמה. "סורי, ג'ו אני חייבת לעוף הביתה, נדבר?" אמרה בחיוך קלוש וברחה. "נדבר. " לחשתי אחריה, ועדיין לא הבנתי מה הולך שם.

"גו, ג'ו!" צעקה אמיל מהמטבח, הייתי לקראת הסוף של 'עלובי חיים' ולא נתתי לאמיל להרוס לי את הרגע.
"ג'ו! הדג יצא טוב הפעם! את חייבת לטעום הוא פשוט אכיל!" ההתרגשות בקולה של אמיל גרם לי להתרומם ולפתוח את הדלת. לפתע באמת היה ריח טוב מהמטבח ולהפתעתי הבטן שלי גם הסכימה עם זה. "זה באמת מריח אכיל." הסכמתי בטון מגרה והבטתי בדג. זאת הייתה התעללות שכנראה לראשונה הייתה שווה את זה.
"נו! תני ביס אני חייבת לדעת איך זה!" אמרה אמיל, טעמתי מהדג ולהפתעתי הוא היה יותר מאכיל הוא היה פשוט טעים. "אמיל זה טעים!" צעקתי ולא יכולתי שלא לפרוץ מאושר שהיא הצליחה סוף סוף להגשים את השאיפה שלה להיות הטבחית בבית.
"אנחנו חייבות לחגוג את זה!" אמרה בריקוד ניצחון אמיל, שיערה היה אסוף על ראשה ועיניה החומות נראות כאילו היא הולכת לאיזה מועדון.
"כן! מה עוד גברת טומסון לימדה אותך?" תהיתי ואמיל הביטה בתנור. היו שם בטטות ותפוחי אדמה אפויים. חוץ מזה גם פטריות ממולאות בגבינה ולרגע התחלתי לרצות לזבוח לגברת טומסון על הרגע המאושר הזה.
"אני כל כך רעבה שאפילו ירצה תוספת." אמרתי והתחלתי לדמיין את הטעם של הכול.
"אנחנו חייבות להזמין את גברת טומסון לארוחה, אני חושבת שהיא באמת הצילה אותנו לדין השמנה יתרה מפיצה זולה." אמרה אמיל וחיוך מקסים זרח על פנייה.
"כן, זה היה רעיון מעולה, אפשר גם להזמין את ניר אני חושבת שהוא ישמח." אמיל לרגע קפאה, כאילו היא צפתה בשעשועון ממש לא מצחיק.
"ניר?" שאלה אמיל כאילו היא חרישת.
"כן, דיברנו אתמול והוא לא כל כך גרוע כמו שהוא נראה בפעם הראשונה. " אמרתי במבוכה.
"אני דיי בטוחה שהלכת אז 'לסדר לו בורג', לא?" שאלה אמיל ובדקה את הבטטות.
"כן, אבל אני לא יודעת אולי הסיגריה סידרה לו את הראש."
"הוא מעשן?! בן כמה הוא כבר שמונה-עשרה? " אמיל נשמע מזועזעת וזה גרם לי לרצות למות, היא בחיים לא נשמע כל כך מופתעת לרעת מישהו.
"כן הוא-" צלצול בדלת קטע את השיחה שלנו והרגשתי שאמיל מתכוונת להטיל בי טיל. "אני פותחת, רגע!" צעקתי לעבר הדלת מקווה שלזה לא מייק או אלי ובמיוחד לא ניר, אפילו שאני בטוחה שזה לא הוא. פתחתי את הדלת בתקווה שזה איזה ילד שלך לאיבוד והחיוך שלי נמחק. עמדה מול אישה בערך בת ארבעים שיערה היה שחור חלק ועיניה כמו שלי פני איילת סחוטה מעייפות. הורדתי את פני לקרקע, היא נכנסה הביתה ולא אמרה כלום, והיא הסריחה מאלכוהול. בלעתי את רוקי ולא רציתי לקבל את העובדה שהיא אימא שלי.