הנער שחיי מהזיכרון (פרק שישי+פרק שביעי)

אני יודעת, אני רוצה כבר לצמצם פערים כי אני כבר רשמית סיימתי את הסיפור אני אעלה עכשיו פרק כפול אז קחו את זה כמתנה לחג לכול מי שרצה המשך!

****
פרק שישי- רצון אנושי

לא רציתי להביט בה, היא עקפה אותי מבלי להוציא מילה ונכנסה לחדר שלה, קול של המים נשמע והרגשתי כאילו רעד עבר בכל גופי. "היא חזרה." פלטתי כשנעלתי את הדלת. אמיל נראתה כאילו נעלו אותה עמוק בתוך גופה ושוב הפנים הקפואות שלה יצאו החוצה. היא תמיד הייתה כזו כשהיא הייתה שם. לא קראנו לה 'אימא' אלא 'ג'ודי' או כלל 'היא'. אני כנראה הנשמעת כמו איזה בת זבל, אבל היה לי קשה לקבל את העובדה שהיא אימא שלי. היא נסעה לכל פינה בעולם בשביל לא להיות באמת אימא שלי, לא ראיתי אותה לפחות שלושה חודשים אבל זה לא נראה כאילו אכפת לה.

אף פעם לא נכנסו לחדר שהיה נעול שם, זה היה החדר הכי שנוא על אמיל בחייה, היא תמיד דלגה עליו בניקיון השבועי, היא תמיד התעלמה כששמע משהו נופל שם מהרוח, היא אפילו נעלה את החדר הזה כשהייתי קטנה כדי שאני לא אכנס לשם ומאז שהייתי קטנה הבנתי שאסור לי להיכנס לשם, מיד ידעתי שזאת הפינה החשוכה של אחותי, הפינה שהיא לא הייתה רצויה בה. פתחתי את החדר שלי והתחלתי לתהות עד כמה הספר של ניר ממכר, כי אני רציתי להישאב רחוק ככל האפשר לממנה, מהאישה שנקראת 'אימא'.

"ורגע, היא נשארת להרבה זמן?" שאלה אלי, לא ידעתי אם לענות בכנות כי אני באמת לא ידעתי, כבר לא ידעתי לאין אני צריכה לברוח בשביל לא לחשוב עליה.
"אין לי מושג, היא ננעלה בחדר שלה מאז שהיא הגיע." הודעתי. אמיל נכנסה לחדרי כשהיא אומרת מהר ובלחש:" ג'ו עפתי לעבודה, יש אוכל במקרר." בפעם הראשונה המשפט הזה באמת נשמע מרתק. אמיל קשרה את הסינר סביב מותניה ועפה לעבודה. אחותי הייתה סטודנטית וכמו כל סטודנט היא למדה ועבדה כמלצרית בבית הקפה במרכז, אפילו עם עבודה כזאת היא אף פעם לא למדה לבשל. סגרתי את השיחה עם אלי, רצה
לי למקרר.

הוצאתי חתיכת דג ובטטה וסגרתי אתם במיקרו. רק חיפשתי סיבה כדי לרוץ לחדר אבל הבטן שלי לא יכלה יותר לחכות. התפללתי שהיא לא תצא אבל כנראה שהמזל שונא אותי. ג'ודי יצאה מהחדר ונראית נוראה, עיניה היו נפוחות ושיערה פרוע כאילו ישנה שעות, או שתתה יותר מידי. היא לא אמרה לי כלום, כאילו לא הבחינה בקיומי. אז ניסיתי לנצל את הרגע ולברוח אבל מיקרו הסגיר אותי. לקחתי את האוכל מהר והנחתי אותו על השולחן, רק רוגע ג'ו, את יותר מזה… לחשתי לעצמי והתחלתי לאכול. ג'ודי התיישבה ליד השולחן ושתתה משהו ממה שאמיל שמרה למסיבות, וויסקי כהה ויקר מאוד. היא שמה לעצמה כוס מלא והתחילה ללגום ממנה בכמויות קטנות.

כך נראתה כל הילדות שלי. אימא שלי מחזיקה כוס שתייה חומה, תמיד חשבתי שזה קולה אבל על מי אני משקרת? תמיד ידעתי שאימא שלי אלכוהוליסטית. לא שזה לא היה ברור, היא פשוט הייתה נוראית, היא תמיד נסע והשאירה אותנו עם סבתא שלנו. אהבתי את סבתא עד עצמותי אבל היא נפטרה כשהייתי בת שש. נשברתי ואז אמיל שהיא תמיד תהיה שם בשבילי, כי אין לי משהי אחרת שאני יכולה לקורא לה 'משפחה' על פני אמיל, היא באמת המשפחה היחידה שיש לי, גם אם היא לא מבינה את זה.
"נו, איך בבית הספר?" התחילה להגיד ג'ודי, לא ידעתי אם זאת אמורה להיות שיחה חד צדדית או דו צדדית, אז פשוט הנהנתי בשקט. "אוי, אמיל, אבא מאוד גאה בך, את יודעת? הוא בטח יושב שם למעלה עם אימא הזאת שלו ואומר כמה את נפלאה." פלטה ג'ודי בלעתי את רוקי, היא חשבה שאני אמיל אבל לא רציתי לדבר אתה, לא רציתי אפילו להביט בה, עד כמה שזה נשמע כואב. "אמיל, למה את מתעלמת מאימא?" שאלה ג'ודי, כאב לי לרגע כל כך עד שהרגשתי שאני עומדת לבכות. "אני לא אמיל…" יללתי וכבר לא רציתי לאכול. "אה, "פלטה והרימה גבה במין של אי התעניינות. קמתי והרגשי כאילו דמעות רצות על פני, הרגשתי כאילו אין בי יותר כוח בשבילה. אף פעם לא קיבלתי אותה אבל עכשיו הרגשתי שהיא לא קיבלה אותי. זרקתי על עצמי סוודר שחור ויצאתי משם מהר ככל האפשר עם מחברת ועט, כאילו אין לי כלום, כי באותו רגע באמת לא היה לי כלום אפילו שלא רציתי לעשות דבר אחר מלבכות עכשיו.

לא היה לי כוח לצייר בכלל ישבתי על הנדנדות ובכיתי כמו ילדה קטנה, בכיתי כי כאב לי שהיא אימא שלי, בכיתי כי הרגשתי אכזבה. היא תמיד באה מהנסיעות שלה אחרי ששתתה בשביל כל החודשים שלא הייתה יכולה, היא תמיד התנהגה כלפי כאילו אני כלום, כאילו אני לא קיימת, כמו תמיד. כי אני לא חיה, יש לי גוף ממשי אבל הנפש שלי היא רק חיצונית, לפעמים אני לא עצמי ולפעמים אני כלום. עכשיו אני כלום ואני יושבת ובוכה מול ילדים בני ארבע שרק יצאו מהחיתולים ולא בוכים, אבל אני בכיתי, לא בקול, פשוט דמעות נזלו מעיני והרגשתי כמו ילדה קטנה שרוצה את החיבוק האוהב של אימא שלה, שאף פעם לא הרגשתי.

"היי, ואת שוב באת למקום הזה בלי כרטיס כניסה?" שאל קול מוכר, לא רציתי להסתובב, הקול שלו פשוט עבר בין אוזני אבל לא רציתי להקשיב לו. הוא הסתובב סביבי, ופניו נראו המומות מעט, עיניו הכחולות גרמו לדמעות שלי להיות פשוטת מול הים העמוק שהיה מול עיניי. רציתי לבכות כל כך הרבה שאולי העיניים שלי היו מעט יותר עמוקות כמו שלו, כי הרגשתי שאני טובעת עמוק ואני לא רוצה לצאת. ניר התיישב על הנדנדה לציידי ולא אמר כלום, פשוט ישב שם ואני בכיתי בפנים קפואות, כאילו כלום לא קרה.

אחרי כמה זמן הרגשתי שני מרגישה יותר טוב, אבל עדיין כאב לי. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות וכל השערות שלי נדבקו על הלחיים שלי. הבטתי בניר שקרא איזה ספר כהרגלו ולא זז ממקומו.
"סליחה שבאתי לכאן שוב."התנצלתי, הוא הוציא סיגריות מהכיס שלו והוציא לי גם.
"אני לא מעשנת." הודעתי לו, כשחיוך קטן יצא מתוך פני האדומות.
"כמובן," לחשן והצית את הסיגריה.
"נו, אולי תגידי לי מה קרה? אני יושב כאן יותר מחצי שעה מחכה שלהקשיב לך, תביני שאני לא אוהב לדבר הרבה או בכלל להקשיב." פלט והוציא עשן סמיך מראיותיו.
"אה, באמת? כלום לא קרה." פלטתי והבנתי כמה עלובה אני נראית.
"את סתם יושבת לך בגן שעשועים ומפחידה ילדים קטנים בעיניים האדומות והנפוחות שלך?" שאל ניר, הוא נראה יתר נחמד כאשר רק ישב בשקט. ניסיתי לאסוף את שיערי כך שאף שיער לא תפגע בפני הלחות וניסיתי להתעלם מהשאלה של ניר, הרגשתי גם כך רע עם עצמי ולא רציתי שהוא ייתן לי להרגיש יותר גרוע.
"את לא רוצה לדבר איתי על זה?" שאל ולרגע הקול שלו נשמע פגוע. אני כאן זאת שבוכה, לעזאזל!
"אימא שלי חזרה. בוא נגיד כך, היא לא האדם הכי נחמד שקיים." פלטתי, מנסה לא להביט בעיניו הכחולות שהיו גורמות לי להרגיש יותר גרוע.
"את רוצה ללכת לאין שהוא?" שאל פתאום, לא ידעתי למה הוא נהיה נחמד אלי, ובכלל אבל הדבר האחרון שרציתי הוא לחזור הביתה.
"כן, לאין אתה מציעה?"
"סוד."

הלכנו באורך כל האזור עד שהגנו לגינה אחרת, היא הייתה שקטנה ומלא בהמוני פרחים מטופחים. "זה הגן הנעלם, אל תספרי לאף אחד." קרץ לעברי בשובבות והתיישב על אחד הספסלים הלבנים, הרגשתי יותר טוב שם, אפילו לא יודעת למה הרגשתי שלווה.
"וזה המקום הסודי שלך?"
" אפשר להגיד שזה המקום הסודי שלי, לכאן אני נותן לך כרטיס כניסה." הרגשתי פתאום יותר טוב, לא בגלל הבדיחה שלו, שבכלל לא מצחיקה, אלא מרק למחשבה שהוא ישב שם, נראה כל כך יפה כבר עודדה אותי.
"אז את רוצה לדבר?" שאלתי, הרגשתי שאני חייבת משהו שיסיח את דעתי.
"כמו מה?" תהה הוא הבט לעבר גינה וקרני השמש פגעו בעיניו, הן נראו בוהקות וזהובות ולא כמו תמיד, הן גרמו לי להרגיש חמימות.
"איזה סרט אתה הכי אוהב?" שאלתי, הוא מצמץ כאילו חשב על איזה שאלה פילוסופית. "אל תגידי לאף אחד, אני אשמע מצחיק אבל ספר הג'ונגל, ואת?" אמר כאילו גילה סוד נוראי על עברו.
"הארי פוטר, אמ, ספר שהכי אהבת?" הוא צחק, כנראה לא ציפה לזה. "הספר של אבא שלי, שלך?" הוא גרם לי להרגיש כאילו חקרתי אותו, עיניו היו מהפנטות ורק רציתי להתנתק מהן כדי לענות על השאלה כמו שצריך. "כל החיים לפניו." לפני שהספקתי להגיד עוד משהוא הוא פשוט מהר להחליף לשאלה משלו: "מנהג הזוי?"
"לצייר אנשים עצובים, או אנשים שמשהו מטריד את מנוחתם ובכלל לצייר אנשים שאני לא מכירה." התוודיתי, הרגשתי כאילו התוודיתי על פשע נוראה. "ואתה?"
" אני תמיד נוהג להביט על אנשים במצח במקום בעיניים." הודה וצחקתי. "אני ספרתי לך שאני מציירת אנשים זרים סובלים, כמו פסיכוטית סוטה! ואתה מספר לי שאתה מביט לאנשים על המצח?" אמרתי כאילו עשינו עסקה לא הוגנת.
"אני מביט לאנשים במצח כי אני לא רוצה להביט להם בעיניים, העיניים משקיפות את הנפש של האדם, את הרגשות. אנחנו תמיד נוהגים להביע רגשות בעזרת העיניים או השפתיים רק במצח אני לא רואה הרבה רגשות."
"זה מקסים." אמרתי לבסוף והוא רק צחק את הצחוק הזה שגרם לי לרצות לצחוק גם. "לא כל כך, אני שונא לראות מה אנשים אחרים מרגישים וזה שאת אוהבת לצייר אותם כך רק אומר כמה את חזקה, אני תמיד ניסיתי לעשות את זה."
"אתה אוהב לצייר?" תהייתי והוא פשוט המשיך להביט בשמש ששוקעת, הרגשתי שאני שוב רוצה לטבוע בעיניו. "לא, אני אוהב לכתוב. " אמר, חייך את החיוך הנסתר שלו, החיוך שגרם לי לרצות לשקוע עמוק יותר בעיניו.
"אתה כותב?" שאלתי והוא ניסה להסתיר את המבוכה על פניו.
"אני כותב, אני רוצה להיות סופר. אבל זה סוד, שמרי על זה בנינו." אמר את זה כאילו הוא ניסה לשמור את זה לעצמו, כאילו לא רצה שאנשים ייקחו ממנו את החלום הקטן הזה.
"אני רוצה לצייר ספר ילדים, ספר תמים עם ציורים יפים וחמודים. לכל אחד יש חלומות ולא צריך להתבייש בהם." אמרתי אבל הוא רק הוציא סגריה מהכיס.
"אני לא מתבייש, אני שומר את החלום שלי לעצמי בשביל שלא ייקחו אותו ממני. בשביל שלא יגידו לי עליו כלום." אמר והרגשתי כאילו הוא גנב את מחשבותיי. המון שנים אנשים זלזלו בחלום הזה, אנשים גרמו לי לא לרצות לצייר. 'וכמה זה היה רווחי?' הם שאלו ואני לא עניתי, כי אי אפשר להרוויח הרבה מציור, לפחות לא על מאה אחוז. 'את חושבת שאת באמת תצליחי?' הם תמיד היו מורידים את הביטחון שלי עד שהתחלתי להדחיק אותו, עד שהתחלתי למסגר אותו מתחת אלפי מסגרות כך שלעולם לא הייתי מצליחה להביט בו, להביט בחלום הקטן הזה שכנראה לא עתיד להתממש.
"אתה לא צריך לשמור אותו, אתה צריך להגשים אותו." אמרתי לבסוף והתחלתי לחשוב עד כמה הוא מדהים.
"אני באמת מצטערת על הכאפה ההיא…" אמרתי לבסוף במעט מבוכה.
"לא, זה הגיע לי, פשוט התנפלתי עלייך. אבל את עדיין חייבת לי ציור." אמר והתרומם מהספסל. "אני אביא לך את הציור ואתה תביא לי את הספר של אבא שלך?" הצעתי, מנסה לחשוב אם הוא באמת ייתן לי אותו.
"נראה עד כמה יפה תהיה בציור הזה."

פרק שביעי- זיכרונות

ניר ליווה אותי עד לדלת, אפילו שבעצמו גר מולי, הרגשתי מיוחדת. מול הדלת כניסה שמעתי צליל של דברים מתנפצים, היא שוב עושה את זה. "הכול בסדר שם?" שאל רציתי לברוח ממנו, אבל גם לא רציתי להיכנס.
"כן, אני חייבת ללכת, תודה על הכול." אמרתי ונכנסתי לתוך הבית. כל הבית היה הפוך וג'ודי נשכבה על הרצפה כשמסביבה כל האלבומים תמונות שלנו היא בכתה וייללה משהו לא מובן. היא יללה 'למה אתה לא כאן?'
אפילו שעברו יותר משבע-עשרה שנה היא לא הצליחה להתגבר על המוות שלו, לעבור אלה. היא עדיין הייתה כמו ביום הראשון שרק איבדה אותו. היא ניסתה לסגור את עצמה סביב העבודה, ניסתה לשכוח בעזרת האלכוהול אבל הוא תמיד היה שם והיא לעולם לא הצליחה לשכוח.

התחלתי לסדר הכול לפני שאמיל הגיעה ונכנסתי לחדר שלי, כל המדפים היו שבורים והספרים שלי היו מפוזרים על כל הרצפה, הצבעים שלי היו מרוחים על הקרקע והמברשות שלי היו שבורות. לא ידעתי על מה כל הכעס הזה עלי, אבל פשוט סדרתי הכול, מנסה לתקן את המדף, רק מקווה שהכול היה בסדר והיא תחזור לעבודה שלה בקרוב.
כשסיימתי לסדר גררתי את ג'ודי לתוך חדרה. הרגשתי שאני עומדת ליפול יחד אתה כשהיא בכתה כך. גררתי אותה לשם והתיישבתי על המיטה שלה, לא הייתי בחדר הזה כמעט שנה וקצת. החדר היה מלא בתמונות של אמיל כתינוקת ושל אבא שלי. היו לנו אותו אף ושפתיים, אותו שיער בהיר. אף פעם לא הכרתי אותו אבל הוא נראה כמוני, זה גרם לי לרצות להכיר אותו, אבל לא יכולתי.

סדרתי את כול הספרים בהרמה מסודרת בצד החדר והנחתי את המדפים הצידה, לוקחת את המחברת שלי ועמדתי מול המראה, אני חייבת לו ציור. חשבתי, לא יכולתי שלא לחייך לעצמי כשנזכרתי בצחוק המקסים שהיה לו. מתחת למראה החיצוני, ניר היה אחר, הוא היה באמת נחמד. היה קשה לראות את זה.

ניסיתי לצייר את עצמי, היו לי עיניים כהות ומלוכסנות, שיער חלק ובהיר ושפתיים לבביות ועבות. עברתי בתמונות במחשב שלי, לא היו לי המון תמונות, רק כמה שמייק צילם באיזה מוזיאון… שנאתי את התמונות האלה אבל ניסיתי לבחור לפחות אחת שהייתה נראית כמו שאהבתי ומצאתי אותה.

התחלתי לשרטט את התווי פנים שלי, לצייר את עיניי אילת והשער שתמיד יצא מכלל שליטה. כשסיימתי התחלתי לצליל אותן בכל הגוונים האפשריים של העיפרון, ניסיתי לצייר את עצמי בצורה כזאת שאולי זאת לא תהיה אני, אולי אנשים היו רואים אותי אחרת מאיך שאני רואה את עצמי? אדם נולד כשהוא חושב שהוא המרכז העולם ולאט ככל שהוא מתפתח הוא מתחיל לחשוב על האחרים, אבל המחשבה שהוא מרכז העולם לא יורדת היא פשוט נסתרת מהעין.

סיימתי את הציור, ובדקתי את השעה. השעה היית כמעט שלוש לפנות בוקר ואמיל לא חזרה הביתה. לקחתי את הטלפון שלי והתחלתי להתקשר אליה, כמובן שללא הרבה הצלחות. המשכתי להתקשר אליה ולהשאיר הודעות. אמיל תמיד חזרה מאוחר, אבל כל פעם שהיא חזרה מאוחר תמיד נהייתי היסטרית, וכל פעם מחדש לא יכולתי לישון עד שהיא הגיע הביתה. יצאתי למטבח וג'ודי עמדה ליד הברז, שותה מים ופניה אדומות מתמיד. "אה, אני מצטערת על מקודם." אמרה, עיניה היו עדיין נפוחות ואדומות רק שהפעם הן היו שלוות. "את שברת את המדף שלי ואת כל המכחולים שלי. חוץ מזה גם כל הצבעים שלי נהרסו. את לא יכולה להגיד כל פעם סליחה כשאת עושה טעות, זה לא ישנה דבר." אמרתי וכבר לא רציתי לראות אותה. עבדתי קשה עבור הצבעים האלה והמכחולים. כל הספרים שלי והמדף היה שבור על הרצפה. רציתי להשתגע אבל שמרתי על קור רוח.
"אני- אה- אני אשלם לך, אני מצטערת שגרמתי לכך כך הרבה בעיות, אני נוסעת בעוד כמה ימים לצרפת, את לא תראי אותי." אמרה ג'ודי כאילו הייתה הקרבן.
"מעולה." השבתי בקור רוח, ידעתי שג'ודי צפתה למילות עידוד כמו: 'לא, תישארי!' או 'בכלל לא, את רצויה כאן.' לא יכולתי לשקר לה, כי היא הייתה חולה, כי היא הייתה באמת לא רצויה, כי כבר הספיק לי ממנה.

הטלפון שלי זמזם, זאת הייתה הודעה מריק, המנהל של אמיל. 'ג'ו, אמיל לא כאן, היא כנראה כבר בדרך הביתה. לילה טוב.' נשמתי בכבדות כי כבר שאלתי מספר אנשים איפה אמיל ועוד הייתי צריכה לעשות על ג'ודי בייביסיטר. נמאס לי מכל זה. ג'ודי סידרה את שיערה, במעט מבוכה ויצאה מהמטבח לכיוון חדר, היא הביטה בי במעט כאב ולחשה: "אני מבטיחה להשתנות ג'וזפין."
"קוראים לי ג'ו," לחשתי ויצאתי חזרה לחדרי.
עברה עוד חצי שעה עד שאמיל חזרה, ידעתי שהכול לא היה לטובתי, אמיל חזרה עייפה מהעבודה כשעיניה עוד שנייה נעצמו. "לכי לישון, ג'ו. מחר יש לך בית ספר, לא?" פלטה אמיל כשנכנסה הביתה, היא הביטה בבית והבחינה שחסרות המון כוסות והמון דברים היו בזבל. "היא שוב התחילה?" שאלה בטון מלא אכזבה. "כן, היא שברה לי את המדפים, את יכולה לתקן אותם, בבקשה?" התפללתי מול אמיל שתתקן אותם אבל לא רציתי שהיא באמת תעשה את זה בשבילי, היא נראתה גם כך שבורה ועייפה אבל היא חייכה אלי בחיוך המקסים שלה ואמרה: "המדפים שלך עלי, מחר בצהריים אני אביא משהו, או שיתקן אותם בעצמי. עכשיו עופי לישון אני אעיר אותך לבית הספר. תודה שכיחת לי." פלטה אמיל וסגרה את האור במטבח, צועדת לכיוון החדר שינה שלה.

"לא איחרת, שאני אתחיל להתרגל לזה?" שאלה אלי, היא סידרה את שיער שלה לפקעת מפורקת מדהימה ושמה את משקפי הראייה שלה. "אני לא יכולה להגיד לך בברור פשוט אמיל עובדת היום בוקר." אמרתי ואלי חייכה חיוך מיואש.
"נו? איך היה אתמול עם ג'ודי? היא עשתה בעיות?" אלי הכירה את ג'ודי, טוב לא כל אימא של חברה הייתה קוראת לך 'היפית זולה' אבל זה לא הפריעה לאלי, היא אהבה את סגנון הלבוש שלה. "כן, היא שברה את כל הדברים לציור שלי ולצערי את המדפים. אמיל צריכה לתקן אותו היום…" הרגשתי ייאוש לא יאמן. "אני לא מאמינה! זה קורה כל פעם שהיא חוזרת הביתה! זה פשוט לא יאמן! היא אמרה מתי היא נוסעת?" אלי שנאה את ג'ודי וידעתי את זה, על כל המאמצים שלה להיות חברה טובה היא לא יכלה להסתיר שאימא שלי כלבה אמתית.
"היא נוסעת בעוד כמה ימים לצרפת. מקווה שהיא לא תישאר יותר מידי בבית." אמרתי ואלי ראתה את הייאוש בפניי.
"מספיק טוב, אני אתמול ישבתי כל היום מול הטלפון שתספרי לי כבר איך הוא!" שינתה אלי נושא, החיוך שלה נמתח כהרגלו מאוזן לאוזן. "איך מי?" שאלתי, ולצערי אלי עשתה שוב את המבט הזה, היא הביטה בי בחיוך זדוני מרימה את גבותיה ומורידה אותם, אני תמיד קראתי למבט הזה 'הרוצח מגיע', אבל היא יותר אהבה את הכינוי 'את יודעת למה אני מתכוונת.'
"החתיך המיליונר מחמישים גוונים של אפור, מה נראה לך? ברור שניר!" אמרה אלי, היא תמיד הייתה ממלא את המשפטים שלה בבדיחות זועמות כשאני הייתי שואלת שאלות מטופשות למדיי.
"הוא חמוד," השבתי ומבלי ששמתי לב חייכתי לעצמי חיוך קטן.
"לפי החיוך הזה הוא יותר חמוד, הוא כנראה עשה לך טובה חמודה, אה ג'ו?" אמרה אלי וחייכה אלי בחיוך המטריד שלה.
"לא! הוא פשוט נחמד, לא יותר מי זה אולי תפסיקי עם החיוך הזה אני מרגישה כאילו את רוצה לרצוח אותי."
"לא רחוק מהמציאות, אני פשוט מקנאה עד רמת מוות, הוא הורס, יותר מהורס הוא פשוט נדיר, הוא אוצר! לעזאזל, אני רוצה את האוצר הזה אצלי בבית עכשיו!" התעקשה אלי והרגשתי איך הפנים שלי נהיות אדומות מרגע לרגע.

"על איזה אוצר מדובר?" שמעתי קול מוכר, זה היה ניר. הסתובבתי בבהלה והרגשתי איך הלב שלי צונח למטה אט-אט. "אתה אוהב לעשות לי התקף לב?" שאלתי אותו כשהוא הקף את אלי ועמד לציידי. "זה אחד התחביבים שלי." ענה בקריצה שובבה הוא לבש את התלבושת האחידה של בית הספר שלנו, תאמת זה יותר מהחמיא לו. אלי התחילה לפתוח את הפה שלה ואז פשוט צייצה משהו כמו 'מור מחכה לי, אני אעוף, תיהנו!'
"אני מניח שזאת א', נכון?" שאל ניר והביט באלי שהחילה לרוץ לבית הספר. "כן, זאת א'."
"אגב, יש לי משהו בשבילך." אמרתי והוצאתי לעברו את הציור שהבטחתי, הוא נראה מרוצה. "לאיזה כיתה שיבצו אותך?" שאלתי והוא בחן את הציור היטב.
"י'ב 5, לא יכולת לצייר את זה בלי החולצה הזאת, או בלי חולצה בכלל?" אמר ניר ונתתי לו אגרוף בין הצלעות.
"אני ב י'א 4, אם אתה צריך עזרה או משהו." אמרתי אפילו לא מבינה למה הוא יצטרך עזרה.
" נראה לי שאני אסתדר, בכל זאת, תודה." פלט, הוא נראה מדהים. החולצה התאימה לו בצורה מדהימה ועיניו הכחולות היו יפות מתמיד.
"מה נסגר אתמול?" שאל, הרגשתי שאני חייבת לשקר כדי שהוא לא יתחיל לחשוב שאני גרה במשפחת מופרעים, מה שלא כל כך רחוק מהמציאות.
"כלום, פשוט נשברו כמה כוסות…" שיקרתי, בחיי לא רציתי למות כמו עכשיו. "אה, טוב נראה לי שאני אלך למזכירות לפני שיתחילו לשאול איפה אני." ניר הלך לכיוון חדר המזכירות. ואני עמדתי מתחילה לאכול את עצמי על האימא המופרעת שלי.

לא רציתי שאף אחד יראה אותה, היא הייתה הכתם בושה בחיי. כמובן לא כמו כל אדם נורמלי אימא שלי הייתה אלכוהוליסטית, כמה נהדר, לא? התביישתי בה ובגלל זה התחלתי להתבייש בעצמי, אף פעם לא תהיתם מי צריך להיות האדם החשוב לכם ביותר? אין לי אפשריות, אין לי משפחה, אין לי דודים רחוקים אין יותר סבתא או סבא ואין לי אבא, יש לי רק את אמיל ואת האישה הזאת שמביא לנו כסף כדי להמשיך לאכול ולהתקיים. אף פעם לא ראיתי את החיים שלי כמשהו מוזר, לא חשבתי שזה מוזר כשאימא שלך לא בבית וכשהיא תמיד שותה ובוכה, אף פעם לא חשבתי שזה מוזר, אבל אז ביום הזה בכיתה ו' היא החליטה להביך אותי בצורה פומבית, אני בחיים לא אשכח איך בבית הספר המורים כינו אותי מסכנה בגללה. אני בחיים לא אסלח לה, לא על העלבונות ולא על הימים האלה שהייתה שתויה והחליטה 'לחנך' אותנו. אני בחיים לא חושבת שארצה לראות אותה עוד אחרי שאני אעזוב את הבית. אבל עכשיו אני יותר לא רוצה לחשוב עליה, רק מקווה למצוא מקום להיות בו במספר ימים הקרובים.

שיעור אנגלית היה יותר מעניינים מבדרך כלל, דרק, הילד שישב לידי החליט לשחק 'איש תלוי' מסיבה לא מוצדקת, לא היה אכפת לי אבל כשהגיע הרגע לחישוב ניצחונות הרגשתי כאילו עברתי תלתול רציני. שלושים ואחת חמש עשרה לו, כמובן שהוא כל הזמן חשב שאני טובה בזה אבל אני אף פעם לא הייתי טובה במשחקים כאלה.

"את חייבת לי טובה." אמר דרק כשהשיעור נגמר, לא הכרתי אותו טוב במיוחד אבל ממה ששמעתי הוא לא היה טיפוס של הטובות שאני אוהבת.
"אתה הצעת את המשחק, זאת לא בעיה שלי שאני תמיד הפסדתי." אמרתי והרגשתי איך הבושה מציפה אותי.
"אל תדאגי זאת רק טובה, לא משהו רציני…" אמר.
"נו, מה אתה צריך?" שאלתי והרגשתי לרגע כמו גמד גינה לציידו, דרק היה מנבחרת הכדורסל, מטר תשעים פלוס, שנאתי כל כך להראות ליד אנשים כל כך גבוהים זה תמיד גרם לי להרגיש כמו חייה מסכנה שנלכדת לפינה.
"את חברה של אליסון אייר, נכון?" שאל דרק וכבר התחלתי להבין לאין השיח הזאת מובילה.
"כן," פלטתי והוא התיישב על המדרגות.
"אז, אני רוצה להזמין אותה לסרט, בלך לעזור לי בזה? את לא חייבת, פשוט היא ממש מוצא חן בעיניי…" חיוך סמוי הופיע על שפתיי, אני לא טיפוס של טובות אבל הרגשתי שאת הטובה הזאת אני חייבת לעשות.
"אין בעיה, רק לפעם הבאה אל תשחק איתי, אני אוהבת תחרות אבל גרוע במשחקים ובהימורים…" אזהרתי אותו, הוא רק צחק מעט ועלה לכיתה שלו ואני הולכתי לחפש את אלי, מה שלא התגלה למשהו כל כך קשה.
"את והחתיך הזה? " שאלה אלי, עיני הטופז שלה נצצו כמו שתי יהלומים והיא נראתה נסערת למשהו. "אם את שואלת החתיך הזה רצה ממני טובה בקשר אלייך." אמרתי והיא התחילה לרקוד לעצמה ריקוד ניצחון בלב. "רגע, זה לא דרק? נו הקפיטן נבחרת כדורסל?" שאלה אלי והביטה בי כבמבט שברור רמז :'קח אותי כאן ועכשיו.'
"כן, זה הוא." אמרתי בלעג ואלי אמרה לעצמה 'יש' קטן כזה וישר דרשה פרטים.
"רגע, אלי את בכלל אוהבת כדורסל שאת כל כך מתרגשת?" שאלתי אחרי שאמרתי לה את כל הפרטים.
"בכלל לא, אני שונאת ספורט. אבל אני אוהבת בנים חתיכים וגבוהים שעושים ספורט." כנראה כששאלתי אותה אם היא אוהבת ספורט לא ציפיתי לתשובה הזאת. ישבנו בקפטריה ואלי הזמינה לעצמה כריך ענק ושתייה, אף פעם לא הבנתי איך היצור הרזה הזה יכול לאכול כל כך הרבה ולא לעלות במשקל.
זה היה השיעור האחרון ואני הייתי יותר מעייפה. והתחלנו ללכת למגרש ספורט והגיע קול צעקות כמו:' תראה לו מה זה!', 'תפוצץ לו את הפנים' התקרבנו לגלות מי הולך שם מכות וראיתי את ניר, הוא דימם מהאף והשפה שלו נפתחה. "ניר!" צעקתי והקפתי את כל החבורה שהתארגנה סביבם. "אני מזהיר אותך, שמור את הפה שלך לעצמך!" צעק ניר, הסתובבתי והופתעתי לגלות שניר הכה את דרק עד רמה של איבוד הכרה. גררתי את ניר אחרי כשהוא מנסה להשתחרר מהאחיזה שלי.