Lior20083
טוב אני לא יודעת העליתי פרק כפול אפילו שביקשתם שאמשיך עדיין אין ביקוש לסיפור הזה אפילו שביקשתם אני חושבת לוותר על זה. סליחה למי ביקש אני השקעתי בשביל פרק כפל אתמול וישבתי לכתוב את הפרק הזה אבל זה פשוט בזבוז זמן לעלות לכאן את הסיפור הזה אם אי אליו ביקוש זה סתם הורס את הציפיות שלי.

הנער שחיי מהזיכרון(פרק שמיני- ניסיון אחרון)

Lior20083 05/04/2015 861 צפיות 2 תגובות
טוב אני לא יודעת העליתי פרק כפול אפילו שביקשתם שאמשיך עדיין אין ביקוש לסיפור הזה אפילו שביקשתם אני חושבת לוותר על זה. סליחה למי ביקש אני השקעתי בשביל פרק כפל אתמול וישבתי לכתוב את הפרק הזה אבל זה פשוט בזבוז זמן לעלות לכאן את הסיפור הזה אם אי אליו ביקוש זה סתם הורס את הציפיות שלי.

כמו השם של הפרק זה הניסיון האחרון של הסיפור הזה באתר, אז תהינו תגיבו אם בלכם המשך אם לא אני לא אעלה פרקים נוספים, זה קצת מעציב אותי שאין ביקוש בכול זאת אני עבדתי מאוד קשה על הסיפור הזה לא משנה תודה למי שכן קראה את הסיפור ותודה לאהבה אחת שתמיד כאן ותמיד תומכת בי וקוראת את השטויות שאני כותבת כאן ! >.<
****
פרק שמיני- ניסיון אחרון

"תפסיק לעשות שטויות!" צעקתי לעברו כשהוא ניסה להשתחרר ממני, דחפתי אותו לתוך שירותי הבנות בקומה העליונה ושטפתי לו את הפצעים. "לא חשבתי שכך את גוררת בנים לשירותים." פלט כשניגבתי את הדם מהפניו. "תהיה בשקט לפני שאני אתן לך פנס בעין." איימתי אליו והוא השתתק.

"למה הרבצת לדרק?" שאלתי אותו והוא התעלם מהשאלה שלי. "או.קי, אתה פחות מיום כאן וכבר הולך מכות? מה קרה לך?" שאלתי והבטתי בו, סביב אחת מעיניו היה פנס אדום ועל שפתיו נזל דם.
"אני מצטער." אמר כשניגבתי את הדם מפניו, הוא החזיק את ידי והרגשתי איך לבי פועם בחוזקה. לא הייתי צריכה לנחש שכנראה כל הפנים שלי אדומות. "זה לא ענייני למה הלכת מכות, אבל אתה צריך לשמור על עצמך." פלטתי במבוכה כשהוא עדיין מחזיק את ידי קרוב אל פניו. "את לא מבינה ג'ו, את פשוט יותר מידי נחמדה לאנשים מכדי לראות את הפנים האמיתות שלהם."
"אבל מה תעשה אם יקראו למנהל? או בכלל יכולים להעיף אותך!" אמרתי בבהלה כשיצאנו מהבית ספר, הוא נראה מוטרד אבל לא מהעובדה שיש לו פנס בעין, ירד לו המון דם מהאף ונקרע לו השפה, אלא מהעובדה שאני ראיתי אותו כזה. "תאמיני לי, הוא לא יעשה עם זה כלום, וגם עם כן נשים מתות עלי, במיוחד מבוגרות." אמר ניר במין התנשאות.
"אל תשוויץ, המנהלת היא לא בדיוק האישה האידאלית לפיתוי. אתה תמות בסוף מנרקיסיסטיות."
"את רומזת שיש לי במה להשוויץ?" הוא הביט בי, לא יכולתי שלא לחייך עליו בצורה הכי מפגרת שיכולתי. "אני יכולה לשמור על זכות השתיקה?" צחקקתי והוא פשוט גרר את רגליו לעבר המעלית.
***
נכנסתי הביתה, ג'ודי לא הייתה בסלון למרבה ההפתעה וכשנכנסתי לחדר שלי כמעט קיבלתי התקף לב. ג'ודי הייתה בחדר שלי, כשבידיה היו המדפים השבורים והמון שקיות קניות שונות.
ג'ודי עמדה ותלותה את המדפים על הקיר בניסיון מאוד כושל, הייתי בשוק ממנה. כל המברשות שהיא שברה לי וכל הצבעים, היא קנתה הכול וגם מחברות יוקרתיות שלא יכולתי להרשות לעצמי.
"אה, ג'וזפין אני מצטערת על ההתנהגות שלי, ניסיתי לתקן הכול אבל אני לא מבינה בזה." אמרה ובלעה את רוקה, יוצאת מהר מהחדר. הרגשתי נוראה, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תלך, והרגשתי כאילו זרקו אותי בשמן רותח.
"ג'ודי, את רוצה לאכול אתנו היום ארוחת ערב?" היא הביטה בי במבט הזה, כאילו יצאתי מדעתי, מלמלה "כן," מהר כזה ונכנסה לתוך החדר שלה, לעולם לא חשבתי שאני אתחרט על משהו יותר מעל הרגע הזה.

שמעתי את השיר היותר אהוב עלי מ- חמש אצבעות אגרוף המוות. ואפילו מבלי ששמתי לב התחלתי לקפץ בחדר כמו ילדה מתרגשת בת שתי- עשרה בחיים לא הייתי סולחת לעצמי אם משהו היה רואה את זה. מלמלתי את כל המילים לעצמי בקול רם והרגשתי נהדר מסיבה לא ידועה, אולי ג'ודי שמה משהו בקפה? החלטתי לפתוח את החלון ולרגע הרגשתי שלבי קפא. החלון מול החלון שלי היה החלון של ניר, הוא עמד מול המדף שלו מחפש ספר, משום מה בלי חולצה. סגרתי את התריסים והרגשתי איך הפנים שלי נהיות אדומות כמו עגבנייה, למה אני לא יכולה לשלוט בזה. לא ידעתי מה לעשות אז פשוט התקשרתי לאלי.

"ורגע, את סגרת את התריסים?" שאלה, לרגע חששתי מהתגובה שלה. אמרתי "כן," מסכן מצפה למטוסי קרב שיתחילו לפוצץ אותי.
"את לא אמתית! כשמשהו חתיך שרק הלך מכות עם משהו לוהט אחר הולך עירום מול הפנים שלך, תפללי לאלוהים ותגידי תודה, אבל אל תסגרי את התריסים!" צעקה אלי. היא נשמעה כאילו היא איבדה תקווה לגביי, ואני הרגשתי לרגע יותר מובכת מתמיד.
"תקשיבי את שמעת ממייק בשבוע האחרון?" לא חשבתי על זה, אבל בפעם האחרונה שדיברתי עם מייק הוא דבר כמה הוא נסער לגביי הרגשות של אלי ומזה שהוא נפרד מלרה, וחשבתי לתת לו זמן ולעזוב אותו לכמה זמן, אבל עכשיו כשאלי אומרת את זה לא שמעתי ממנו לפחות שלושה ימים.
"לא, הוא אפילו לא כתב לי…" אמרתי והתחלתי לדאוג.
"אני לא שומעת ממנו, התקשרתי, כתבתי והוא לא עונה. אני מתחילה לחשוב שהוא הסתגר איפה שהוא ונהיה איש מערות או גרוע יותר המורה לאומנות!" אמרה אלי, תמיד כשאלי לחוצה היא אומרת דברים שאמורים לרומם את מצבה, אבל זה אף פעם לא באמת עוזר לה.
"תקשיבי אני ומייק גרים קרוב את רוצה שאני אבדוק מה אתו?" שאלתי והתחלתי להתלבש גם בלי האישור של אלי. אלי רק הנהנה וניתקה את הקו, כאילו לא מרוצה מהעצה שלי.

דפקתי בדלת, ליזה פתחה לי את הדלת, זאת הייתה האחות של מייק, היא הייתה כמעט כמוהו מלעט העיניים האפורות-לבנות שגרמו לכל אחד להרגיש פתאום ממש מכוער לצידה, היא הייתה בגיל שלי שיער בלונדיני גלי, רזה וגבוה. קנאה לכול בחורה.
"ליז, מייק נמצא?" שאלתי והיא הביטה בי לרגע ודפקה בדלת של מייק. "מה את צריכה ליזה?!" צעק מייק מהדלת שלו והיא פשוט החמיצה את פניה וצעקה לו: "חברה שלך כאן, צא לפני שאני אבעט אותך משם!" צעקה ליזה ולרגע שמחתי שהיא לא אחותי ורק חברה.
מייק פתח את הדלת שלו ונדהם כשראה אותי. הוא לבש טרנינג שחור וחולצה שכתוב עליה 'אני גבר, ואין מה לעשות עם זה.' והשער הבלונדיני שלו היה מבולגן מכל הצדדים.
"לא היית בבית ספר כבר ארבעה ימים!" אמרתי לעברו בהגזמה ומייק העביר את מבטו ממני, כאילו לא רוצה לדבר על זה. "אתה גם לא ענית לי להודעות, מה קרה לך? אני ממש דאגתי." אמרתי ומייק הביט בי בעיניים האלה שגרמו לי לרחם עליו.

"קרה משהו במשפחה שלי, זאת הפעם הראשונה השבוע שאני בבית." אמר ולרגע תהיתי למה כל כך שקט בבית שלו. בדרך כלל אימא שלו צועקת על ליזה ועל מייק שיעשו משהו ויסדרו ואח הקטן שלהם קווין תמיד התרוצץ בין הרגלים ועשה למייק תעלולים כדי למשוך את שומת ליבו.
"מה קרה?" שאלתי והבנתי שמייק לא רוצה לדבר על זה, אבל רציתי לראות את המבט האדיש מלא השמחה שלו ולא את המבט האטום הזה, שרק סימן לכולנו שמשהו קרה והוא לא רוצה לדבר על זה.
"זה קווין, הוא בבית חולים כבר שבוע, חשבנו שנוכל לשחרר אותו אתמול אבל הרופאים לא יודעים מה יש לו." הוא נשמע שבור, חיבקתי אותו והוא העביר את ידו על גבי. "תודה ג'ו." הוא אמר לעברי בקול רועד, כאילו בכה. "על לא דבר, אני כאן אתה לא צריך להיות לבד."
נשארתי אצל משפחת קסטל עד השעה שש ועודדתי אותו ואת ליזה שגם כך נראתה במצב רוח עצוב יחסית. "את רוצה שאני ילווה אותך?" שאל מייק ואפילו מבלי שיצאתי הוא פשוט התחיל ללוות אותי החוצה. "תודה, מייק." פלטתי והתחלנו ללכת.

"אז אתה מבין? הפסדתי לו שלושים ואחת חמש עשרה! זה כאילו היה רשום לי על המצח לוזרית!"
"למה כאילו, עדיין כתוב." הוא צחק על ההפסד הנוראי שהיה לי עם דרק. "ורגע, דרק וניר הלכו מכות?" שאל שוב מייק, לא מבין משהו. "כן, אם לא הייתי מוציאה אותו משם אני בטוחה שהוא היה הורג את דרק הזה." אמרתי ולרגע הרגשתי שזה היה טיפשי מציידי להתערב.
"אני בטוח, שמעתי שיש לו תיקים פלילים במשטרה, אבל אני גם שמעתי שההורים שלו מנהלים איזה קבוצה פלילית… אז אני לא בטוח שאפשר לבטוח במשמעות האלה." מייק נאנח קצת, פניו היו מלאות עצב והוא נעצר מול הכניסה לבניין שלי.

"תודה על הליווי." אמרתי וחייכתי לעברו, כשהיא נראה מעט אדיש כהרגלו. "אה, ג'ו?" עצר אותי מייק, פניו היו מוטרדות, הבטתי בו במבט מבולבל והוא פתח את פיו כאילו מתכנן להגיד משהו, אבל אז עצר כאילו נזכר במשהו.
"מה?" שאלתי קצת מוטרדת.
"תזהרי אתו, אומנם אלה רק שמועות. אבל בכל זאת הוא הולך מכות ביום הראשון שלו בבית הספר. אני רק רוצה שתדעי שאת לא חייבת להיות חמודה אליו. " מייק נראה מוטרד רק מהרגע שהתחלתי לספר לו על ניר. חיבקתי אותו ולחשתי לו 'תודה.' מהיר כזה כשהלכתי לבניין.

כשנכנסתי הביתה כמעט קפצתי מרוב בהלה. ניר פתח את הדלת ונראה מופתע כמעט כמוני. "נראה לי התבלבל בבית." אמרתי וסגרתי את הדלת. אבל כשסגרתי את הדלת קראתי 'כאן גרות בכיף אמיל וג'ו!' פתחתי את הדלת כשניר עדיין עומד שם במבט משועשע. "אני כן גרה כאן!" פרצתי והוא צחק על הרגע המביך שהיה לי עכשיו. "שמח שאת בטוחה בזה."
"מה אתה עושה לי בבית?" שאלתי וניסיתי לבדוק אם הכול במקום. 'תזהרי אתו, אומנם אלה רק שמעות. ' המילים של מייק חזרו עכשיו בתוך הראש שלי והרגשתי כאילו אני הולכת להשתגע.
"תירגעי אימא שלך הזמינה אתי ואת דיאנה לארוחת ערב." התראה לי, מפנה לי דרך להיכנס. הקפתי אותו והוא הלך אחרי לחדרי. "אתה נכנסת לחדר שלי?" שאלתי במעט חשד.
"תירגעי, אני לא סוטה או מהו. ישבתי כאן." הוא הצביע לכיוון הספה בסלון ואני גלגלתי את עיניי בבושה, המילים של מייק עלו לי יותר מידי לראש. נכנסתי לחדר ועדיין נדהמתי לראות שכל המכחולים שלי חדשים והמון צבעים חדשים נכנסתי לחדר וזרקתי את התיק שלי על הרצפה ובעטתי את הנעליים מרגלי. "ואני חשבתי שאני אלים." אמר כשראה איך בעטתי את הנעלים באגרסיביות.

"אני פשוט לא במצב רוח בשביל זה." אמרתי והתיישבתי על הכיסא שלי. "אפשר?" שאלה במעט ספקנות. "כנס." אישרתי לו והוא נכנס חדר, מתיישב על המיטה שלי. "אוהבת רוק?" שאל כשהביט בכל הפוסטרים שלי ועל האוסף המרגש שלי של מטליקה, דיפ פיפל, חמש אצבעות אגרוף המוות והמון להקות אחרות שאני אוהבת לשמוע.
"כן, למה?" שאלתי והוא הוציא את האלבום השחור של מטליקה, האלבום האהוב עלי.
"סתם, את לא נראה כמו משהי שאוהבת 'מטליקה' וכל מה שיש כאן." אמר והוציא אלבום של דיפ פרפל. "אז איך אנשים כאלה אמורים להיראות? הרמות איפור שחור, עגילים בכל מקום אפשרי וחצי שיער מגולח?" שאלתי והוא פשוט הביט בי בעיניו הכובשות והנהן לאות הסכמה. "אז אל תשתמש ביותר מידי סטראוטיפים, זה יכול להרוג." אזהרתי אותו והוא מצא איזה מחברת ישנה והתחיל לראות את הציורים בה. "את תמיד ידעת לצייר מדהים." לחש כשהביט בציורים במחברת. "יש לי יותר מעשרות מחברות, שום דבר לא באה בקלות. על כל דבר צריך לעבוד קשה."
"את קראת את בעל זבוב?" העביר נושא כשהביט בהרמת ספרים שלי. "כן,"
" קראתי אותו, אבל מזמן." אמר להגנתו והוציא כמה ספרים אחרים מההרמה שנחה על יד המיטה שלי.
"שמחה שזה מעניין אותך." אמרתי והוא פשוט הנהן, הוא שקע במחשבות בתוך אחד הספרים והמבט הזה שהיה בעיניו גרם לי להיזכר למה קראתי לו הנער שחיי בזיכרונות. ציירתי אותו שקוע באחד הספרים האהובים עלי, נשים קטנות וזה האפילו הצחיק אותי.
"מצחיק אותך?" שאל והביט בי בחיוך הסמוי הזה שגרם לי לקפוץ מאתיים מטרים. "אף פעם לא ראיתי גבר שקורא את 'נשים קטנות' בפומבי ." אמרתי והוא הביט בי בעיניו כאילו נפגע. "רציתי לקרוא קצת, אמרו לי המון דברם על הספר הזה. חוץ מזה זאת קלסיקה, גם גברים יכולים לקרוא את זה. " הגן על עצמו ועבר לספר אחר. הבטתי בו כשציירתי אותו בפעם אולי העשירית. קמתי אולי לשתף לו חברה ולקחתי את הספר היותר ישן שיש לי בחדר, הנסיך הקטן. "באמת ספר טוב." אמר ולקח לי את הספר." הסמקתי מעט מהמגע של ידיו. "כבר התייאשת מנשים קטנות?"
"אני אקנה אותו בסתר ויקרא כשלא תהיה שם ותצחקי עלי." אמר ומעט סומק הציף את פניו החיוורות. הרגשתי כאילו רק הוא היה בעולם שלי עכשיו.
"מה ציירת שם ?" אמר לרגע והביט במחברת שלי. "כלום, אמרתי והוא התרומם לקחת את המחברת מהשידה שלי. הוא חייך כשראה שציירתי אותו והמשיך כשעצר על הציור של אלי. "זאת ב' לא?" שאל ועבר לציור של מייק. את מייק ציירתי יותר ממי שאני זוכרת שציירתי אי פעם. הוא היה יפה מידי בשביל שלא אצייר אותו. "וזה חבר שלך?" שאל כשהגיע להרמת הציורים של מייק. "לא, ממש לא. זה א'." אמרתי והוא חייך. "ויש לך אחד?" שאל מהר ואז הוסיף במעט בושה. "כאילו חבר, "
"לא." אמרתי והוא חייך אלי בחיוך הסמוי שלו. הרגשתי הקלה מסיבה לא מצדקת וחייכתי מאושר לא מוצדק.


תגובות (2)

בבקשה ממך תמשיכי! זה הסיפור הכי יפה שיצא לי לקרוא באתר הזה מזה שנתיים! הוא פשוט מקסים

05/04/2015 16:37

    אני ממש רוצה, אבל לא יודעת זה מאכזב שאף אחד לא קורא את זה

    05/04/2015 17:21
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך