הנער עם נקודם החן. פרק ראשון.

פרק ראשון – שיעור מתמטיקה.

"שלום לכם תלמידים, שמי עמנואל. אני מורה חדש בבית ספר ובכללי" התחיל המורה עם הצגתו בפנינו, בכל זאת שיעור ראשון של השנה.
הוא המשיך לדבר, אבל אני הייתי עסוקה בלבהות בחברתי הישנה, שישבה לה שם עם תלמיד חתיך וחדש. ממש חתיך, אבל זה לא קשור עכשיו. רוב השיעור הייתי בשקט, חושבת אם לדבר איתה בסוף השיעור ולהתנצל, או שמא פשוט לוותר על הקשר שלנו לחלוטין. מדי פעם ראיתי את המבט של הנער לידה זולג אליי, אך כנראה כי לא הבין מה אני רוצה. 'אל תדאג מאמי, אני לא בוחנת אותך' חשבתי בציניות עם עצב קל. אף פעם אף אחד לא אהב אותי או חיבב אותי בצורה כזו. אף פעם. לא הפתיע אותי, האמת. לא הייתי בן אדם מטופח כל כך, והייתי דיי מלאה, במיוחד עכשיו, אבל זה כי אני ב- בעצם, זה לא עניינכם. לפתע נשמע הצלצול, במהירות רצתי אל נטע, מקווה לתפוס אותה לפני שיהיה מאוחר מדי.
"נטע אני יכולה לדבר איתך?" שאלתי אותה כאשר עמדת לצידה ליד דלת הכיתה.
היה לה מבט אדיש וקר, ובצדק. מה שעשיתי לא היה בסדר.
"דברי" אמרה ואני נשמתי עמוק.
"דבר ראשון, מזל טוב" היא מעוותת את פרוצה כאות לאי הבנה.
"על החבר החדש, ראיתי בפייסבוק…" פניה הראו הבנה, אך בכל זאת שידרו קור. באמת חשבת שזה ירכך את השיחה? אה? סתומה שכמותך.
"ו.. אני מתנצלת, הייתי לא בסדר, אני מודה. רבתי אתך, התעלמתי ממך, ולא אמרתי לך אפילו למה, לא נתתי לך להסביר מה עשית שגרם לי להתרחקות הזאת וזה לא היה בסדר. ואני מתנצלת." אמרתי לה כשאני מסתכלת חצי על עיניה חצי על הרצפה.
"אז מה בדיוק עשיתי?" היא שואלת, עדיין קרה אבל מעט יותר מרוככת.
"העניין ההוא שרצית לבוא איתי ועם דנה למפגש יום הולדת שלה למרות שאת לא אוהבת אותה… זה היה נראה לי צבוע. זה היום הולדת שלה, היה לה חרא יום הולדת. הילדה הייתה בדיכאון נוראי, ואני בדיוק חזרתי מאילת. לא חשבתי על להזמין אף אחד פשוט באתי אליה והסתובבתי איתה ברחבי העיר. ואז כשהתעצבנת מזה שלא הזמנתי אותך זה היה נראה לי צבוע, הרי את לא אוהבת אותה, אז מה יש לך לעשות שם? את סתם תתעצבני, ולא יהיה נעים וכל זה. אז זה הכעיס אותי. אבל יכול להיות שאני טועה" אמרתי את נאומי ברוגע, מנסה לא להכעיס אותה.
"תראי, הסברתי את עצמי לא נכון. זה לא שאני לא אוהבת אותה, אבל בזמן האחרון ההתנהגות שלה פשוט מכעיסה אותי. החוסר הערכה שלה לדברים, ההסתכלות הפסימית הזאת על החיים, הציניות יתר שלה, השינויים הקיצוניים בהתנהגות שלה.. את צודקת, לא ראיתי את התמונה הגדולה, יכול להיות שבאמת לא יצאתי בסדר אבל זו לא הייתה הכוונה שלי, הייתי בטוחה שזו יציאה של שלושתינו והכל והרגשתי בחוץ.. עזבי זה מאחורינו" אמרה עם חיוך קל. חיוך התפשט על פניי.
"התגעגעתי אלייך" אמרתי וחיבקתי אותה.
"גם אני" אמרה בסיום החיבוק. הלכתי לאסוף את הדברים שלי שנשארו על השולחן. הרמתי את הכיסא והתקדמנו אל השער, מדברות כמו פעם, משלימות קצת חוויות, זה היה חסר לי. היא הייתה ממש חסרה לי. ההחלטה הטובה הראשונה שלי לשנה החדשה: לחזור לדבר עם נטע.
אם היום הראשון התחיל ככה, נקווה שכך תמשיך גם שאר השנה.