הנער בעל העיניים הירוקות חלק #3

הנשיקה הזו מרוקנת ממני את התסכול שהיה לי בשנה המחורבנת הזו .
זה רק הוא .
אני מתנתקים אחד מהשני, אני מחזיקה בפנים שלו והוא אוחז בי במותניים .
אנחנו שותקים ומשעינים את המצח אחד מול השניה , השתיקה לא מביכה וכל מה שאני רוצה לעשות זה להישאר כאן בידיים לו ולא לזוז לשום מקום , כאן אני מרגישה בטוחה .
הוא קם ומרים אותי איתו , ולאט לאט מוריד אותי עד שאני נוגעת ברצפה בכפות רגליי היחפות.
"אני לא יודע מה איתך , אבל אני אשמח לאכול עכשיו " הוא אומר ומחייך , והחיוך ישר משתלט גם לי על הפנים . אפשר לסמוך עליו שהוא יאמר משהו כל כך לא צפוי בזמן כזה מביך .
אנחנו יורדים למטבח והוא פותח את המקרר ומוציא אבטיח, בנתיים אני הולכת לסלון ויושבת על הספה.
זה באמת קרה עכשיו ? זה ישנה את הכל הרי, אולי לא היינו צריכים ללכת בכיוון הזה .. הוא כבר ניתק איתי קשר חודש שלם בגלל העניין הזה .
הוא חוזר לסלון עם צלחת מלאה באבטיח חתוך ואנחנו אוכלים .
"אז מה נעשה עכשיו ? " הוא שואל בקול שמעביר לי צמרמורות בגוף .
"אתה רוצה אממ .. לראות סרט או סדרה או .." אני לא יודעת מה לומר יותר מזה .
"או ..מה אדל ? "
ולא עוברת שניה והוא כבר מעליי ,השפתיים שלו מתנגשות בשלי בפרץ פתאומי ואני נבהלת לרגע ואז מרפה . אף אחד לא נישק אותי ככה מעולם . ואני לא יודעת אם זה באמת ככה או בגלל שאני אוהבת אותו . ואני מבינה שזה באמת נכון . אני אוהבת אותו , איך אפשר שלא ? כבר ארבע שנים אנחנו החברים הכי טובים לא צפוי שזה יקרה ?
הוא שם את כל המשקל שלו עליי והנשיקה מתארכת ומתארכת עד ש..
קים קופצת על שנינו ואנחנו נופלים מהספה אל הרצפה , במצב שאני מעליו .
שנינו מתפקעים מצחוק וקים יושבת על הספה , מתבוננת בנו ומקשקשת בזנב .

את המשך היום אנחנו מבלים בליראות את הסדרה הרגילה שלנו "סאות' פארק" , צוחקים ורבים כמו תמיד .
בשעה שמונה הוא כבר צריך ללכת , הוא קם מהספה ומחזיר את הצלחת לכיור .
אני קמה אל הדלת בשביל לומר לו שלום , הוא חוזר מהמטבח ועומד מולי , השיער שלי נפוח , אני כולי מבולגנת והוא רענן כמו פרח, מסודר ונראה רגוע כל כך .
"אז נתראה מחר כן ? " הוא שואל ומרים גבה , בצד של השפתיים שלו מתפתח חיוך .
"אני מניחה שכן " אני אומרת בשקט ומשפילה מבט לידיים שלי .
"היי .. " הוא אומר ומרים לי את הפנים עם אצבע אחת שלו .
"אל תחשבי הרבה אוקיי ? היה כיף היום … נכון ? " הוא אומר במבט עמוק .
"היה כיף שון , נתראה מחר " אני אומרת מהר , למה הוא כל כך מביך אותי ?
הוא מתקרב ומחזיק בפנים שלי , ואני אוטומטית מרימה את המבט אליו ומנשקת אותו , לא עדיף לנצל את זה כל עוד זה נמשך ?
אני פותחת את הדלת והוא יוצא . אני הולכת לחלון הקטן מימין לדלת ומזיזה קצת את הווילון כדי לראות אותו , הוא הולך לאט לאט ומעביר יד אחת בשיער שלו , ואני כבר לא רואה אותו יותר מאחורי הפנס האחרון בשביל הבית שלי.
אני מחליטה להיכנס להתקלח וללכת ישר לישון , אני מותשת ובאמת לא רוצה להתחיל לחשוב ולנתח כל מה שקרה היום , אולי זה פשוט היה חד פעמי וזהו.
אני מתקלחת מהר ונכנסת לחדר , קים כבר נוחרת על המיטה .

אור חזק שבוקע מהווילון מעיר אותי ואני קמה מהר , מה השעה ?
שמונה ועשרה ! אני מאחרת !
בדרך לאוטובוס אני מתקשרת לאמא שלי לראות למה לעזאזל היא לא העירה אותי .
"בוקר טוב קפואיטו קמת עכשיו ? " היא אומרת במתיקות .
"אמא ! למה לא הערת אותי אני מאחרת ! " אני צועקת בזמן שאני עולה על האוטובוס וכמה אנשים מסתכלים עליי ומתלחששים , לא באמת אכפת לי .
"ישנת כל כך יפה שלא רציתי להעיר אותך " היא אומרת כמעט בלחישה .
"טוב אמא נדבר כבר שאני אחזור " אני אומרת ומנתקת .

אני נכנסת מהר לשיעור , למזלי זה שיעור אזרחות והמורה נורא אוהב אותי .
"בוקר טוב אדל , בואי תצטרפי מהר " הוא אומר ומחייך , כולם נחמדים היום אה ?
אני רואה שיש מקום ליד שון , אבל מחליטה לא לשבת לידו , אז אני מתמקמת מהר בשולחן הראשון לבד .
השיעור עובר מהר וצלצול נשמע , אני לא רוצה לראות את שון , אני לא יודעת למה אפילו .
אני אוספת את הדברים מהר והולכת לכיוון היציאה , מזווית העין אני שמה לב שהוא לא בכיתה בכלל . כשאני יוצאת למסדרון אני רואה אותו יושב על ספסל ומדבר בפלאפון , הוא נראה כועס. אני לוקחת לעצמי כמה שניות להסתכל על הפרופיל היפיפה שלו , אף סולד קטן , שפתיים מלאות ועיניים ירוקות קטנות , אסור למישהו להיות כל כך יפה .
הוא מרים את המבט לשנייה וקולט אותי . מהבעה כעוסה הוא מתרכך ומחייך חיוך קטן .
משהו נאמר לו בשיחה שמחזיר אותו לפרצוף כעוס והוא צועק משהו לא מובן ומנתק .
אני קולטת שאני עומדת כמו פסל ומחבקת את הקלסר ובוהה בו , יופי , לא קריפי בכלל .
הוא קם והולך לכיווני .
"הכל בסדר ? " אני שואלת בקול קטן .
"בעיקרון כן הכל בסדר עכשיו " הוא אומר ומחייך .
"שון אתה יכול לספר לי .. מה קרה ? "
"זה שוב אבא שלי והשטויות שלו , הוא חזר אתמול שיכור הביתה ועשה בעיות ." הוא אומר ומבטו נופל .
"אני חושבת שאמא שלך צריכה כבר להתגרש ממנו שון " אני אומרת בשקט כי אני יודעת שזה לא ענייני ממש .
"בגלל זה התעצבנתי כל כך , היא מתרצת תירוצים כל פעם שאני אומר לה את זה. זה באמת נמאס כבר ." הוא מסיים את המשפט ומהר מעלים את המרחק בינינו ומחבק אותי חזק .
אני מופתעת לשנייה מהקרבה שלו , אבל מהר מחבקת אותו חזק חזרה . אנחנו עומדים כמו שני מפגרים באמצע מסדרון ריק , הקלסר שלי נופל לרצפה ומתפרק אבל לא אכפת לי .
"אני פה בשבילך אתה יודע את זה נכון ? " אני אומרת לו ומרימה את המבט .
"אני יודע אדל " הוא אומר מנשק לי את המצח ומתכופף להרים לי את הקלסר .
"יש לי שיעור , תשלחי לי הודעה כשאת מסיימת היום ." הוא אומר ונעלם במסדרון אחר , ואני נשארת במקום ועדיין נהנית מהשם שלי שמהדהד בקול היפה שלו .

בהפסקה אני יושבת עם ליילה לאכול את ארוחת הצהריים שלי ואנחנו מדברות שיחת בנות רגילה ואני מרגישה קצת פחות במתח , קצת פחות מחשבות על שון וכל מה שקורה ומתרחש ביומיים האחרונים , ואני קצת נרגעת .
אני מספרת לה מה שקרה עם רועי , וכמו חברה טובה היא מקללת אותו ואת כל הדורות שהיו לפניו . אבל אני מחליטה את כל מה שקרה עם שון לא לספר בינתיים לאף אחד .
"אז תהיי מוכנה היום בערך בשמונה טוב? זו נסיעה ארוכה " היא אומרת ותוך כדי מקלפת את הקשה של הלחם . על מה היא מדברת ?
"נסיעה לאן ליילה ? "
"אמרתי לך כבר לפני יומיים , יש מסיבה ביער בגדול ליד בית הספר הנטוש " היא אומרת כאילו זה מובן מאליו . יער גדול בלילה ובית ספר נטוש ? נשמע טוב . ואני ישר מסכימה.

בסוף היום אני שולחת לשון הודעה שסיימתי , ואחרי חמש דקות הוא מופיע בכניסה לכיתה שלי.
"אז שמעת על המסיבה היום הערב ? " הוא שואל והולך לאט לכיווני.
אני מתיישבת על אחד השולחנות ומנדנדת רגליים .
"כן ליילה סיפרה לי" אני אומרת ומשחקת עם קצוות חוט שנפרמה מהחולצה שלי .
הוא מתקרב ונעמד בין הרגליים שלי , אני כבר לא לחוצה ולא במתח , פשוט רגועה .
הוא מנשק לי את המצח ואז עפעף אחד ואז את השני , ואני לא מחכה יותר ותופסת אותו בצוואר ומקרבת אותו יותר , איך אפשר לנסות להתאפק בכלל ?
הידיים שלי מסתבכות בתוך השיער שלו והוא מחבק אותי , אנחנו כל כך קרובים והכל כל כך שקט ואני צוללת בתוך הרגע ולא רוצה לחשוב על כלום .
"אז ההצעה שלך היא לתווך ארוך ? " אני ממלמלת בין השפתיים שלו לשלי .
"נחיה ונראה " הוא אומר ומחייך לעומתי . " בואי נלך ."
הוא מלווה אותי לבית ואנחנו עוצרים בכניסה .
"אתה רוצה להיכנס ? " אני שואלת ומקווה שהוא ירצה .
"אני צריך לחזור לנהל כמה דברים בבית.. " הוא אומר והגבות שלו מתכווצות ויש לו קמט קטן וחמוד במצח , והוא נראה כמו ילד קטן רגזן שלא קנו לא צעצוע . אני מחייכת למחשבה הזו .
"אז נתראה בערב " אני אומרת , ולא יודעת אם זו הדרך להיפרד ממנו או שצריך לעשות משהו נוסף . אני מחליטה לא לנסות למתוח גבולות ופונה לשביל הביתה , הוא אוחז לי בפתאומיות בזרוע ומסובב אותי אליו . אני צווחת לשנייה והוא משתיק אותי בנשיקה קטנה ועדינה .
שיפסיק להיות כזה מתוק . ברצינות .
אני מחייכת והוא משחרר אותי מהאחיזה שלו , ואנחנו נפרדים לשלום .
ואני רק מחכה בקוצר רוח שהערב יגיע .