הנערה האבודה והנער

בלילות קרים, מתחת לשמיכה, היו מדברים הם. כל אחד בביתו שלו, המסך מול עיניהם. ההודעות המצחיקות, הרגשות של שניהם. הם לא ידעו אז. הם לא ידעו מה העתיד צופה להם…
זה היה קרוב כמעט להתפוצץ, וזה אכן קרה. כל העניין יצא משליטה. מריבת אוהבים פרצה. למרות שהיו רק ידידים, שניהם ידעו כי הם אוהבים. אוהבים רק אחד את השנייה, וזהו הסיפור על הנערה האבודה…

ימים ולילות עוברים בבכי, תפילות, התחננויות לקב"ה שם למעלה, מקווה הנערה שהוא מקשיב לה. תקווה קטנה נשארה לה בלב, שאהובה אותה עדיין אוהב. הוא היה אליה אדיש, בכל פעם שהיה רואה אותה, את אהבתו היה מכחיש. בלבו ידע כי אותה אוהב, לא יכל להוציא אותה מהלב. ראשו עסוק רק בה, והאגו… האגו זה מה שהרס את האהבה.
גם הוא, כמוה, היה נעצב. היה נזכר ודואב לו, כואב לו על הזכרונות שאינם יחזרו עוד…

אבל יום אחד, היא חשפה בפניו את סודה – הוא היה אהבתה.
הוא התעלם, המשיך בחייו. אותה השאיר מאחור, עזב אותה לבד, בזה הקור.
הנערה לא הפסיקה להראות את אהבתה, והוא, יום אחד, מאס מלהקשיב לה.
עבר לנערה הבאה בתור, אך היא לא הייתה כמוה. הנערה ההיא הייתה אחת ויחידה. לא הייתה עוד כמוה בעולם, שהצליחה להעלות חיוך על פניו. חיוך כה יפה וכה טבעי. החיוך המושלם…
נפגשו פעם ראשונה, לאחר חצי שנה. הביטו בעיני האחד של השניה. מבטה של הנערה היה מדוכדך, עצב על פניה, ואילו מבטו של הנער ושיערו השופע, היה מלא תקווה. תקווה לא מוסברת. תקווה שיום אחד הכל יסתדר.
הנער רצה להגיד לה מילים יפות, אך פחד להתקרב. הוא פחד שאותו לשמוע – היא תסרב.
עבר שבוע, עברו שבועות, נמאס להם מהמבטים ומהרכילויות הארוכות.

הנער נאבד, ראה שלאותה הנערה כבר לא כזה אכפת, מצא לו שוב מישהי שאת הנערה תחליף, אך אף אחת לא הייתה כמוה… כי אותה מכל דבר הוא תמיד יעדיף.
הוא לא ידע, שהיא עדיין אוהבת, שהיא מנסה להדחיק אותו מלבה, אך הדחקה זו לעולם לא צלחה… הוא המשיך לאהוב בסתר, גם הוא ניסה להדחיק את אהבתו, אבל אף אחד לא הצליח לכבות את אש האהבה ביניהם ששרפה את לבם לנצח נצחים, ולבבותיהם ביחד שלובים לכל החיים.

הם נשארו חסרי אונים בין ארבע קירות, חייבים אחד את השניה כדי לחיות.