הטיסה לפריז (פרק 2)

כולם התחילו להגיד שלום לכולם, שי נשק לטליה והביא לה חיבוק, הוריי והוריהם של ניתאי וטליה לחצו ידיים, ורק אני עמדתי צמודה למכוניתינו, שרק עכשיו אבא כיבה את המנוע. עוד לא פגשתי בניתאי. אולי הוא לא בא בסוף? התחרט? נהייה חולה? המחשבות לא חלפו בראשי הרבה זמן, עד שראיתי ילד גבוה, עיניים תכולות כמו השמיים, עם שיער שטני, מסתכל מטה למכשיר הסלולרי שלו, יוצא מהמכונית הצמודה למכוניתינו, שהייתה שייכת למשפחת לוי. אני חייבת להודות, הוא נראה מדהים. הוא התקרב אליי, בעודו משחק בטלפון שלו, ובלי לשים לב הוא נתקל בי, "היי! מה עובר עלייך? תסתכל לאן שאתה הולך!" צעקתי לעברו, והוא המשיך לשחק בסלולרי שלו. "אני מעדיף שלא להסתכל על בני אדם כמוך את יודעת, שלא תתקלקל לי הראייה מהמראה שלך." אווץ? מה הוא חושב לעצמו שהוא יכול לדבר אליי ככה? את האמת, בלי להשתחצן כמובן, אני לא מכוערת. יש לי שיער ארוך מתולתל בצבע חום כהה, עיניים בצבע ירוק-כחול-אפור, ואני גבוהה מאוד, יחסית רזה, אולי טיפה עגלגלה לדעתי, אבל אני שלמה עם עצמי. "ניתאי, כדאי לך להרגיע את עצמך, אני אמורה להיות תקועה איתך שבועיים שלמים, אז כדאי שלפחות בתור התחלה, לא נדבר בכלל, אתה יודע, כדי שלא יהיו מריבות שיהרסו לי את החופשה ”הנהדרת" הזאת", והדגשתי את המילה 'נהדרת' כמובן בציניות. ניתאי הועיל בטובו להביט בי, כנראה שהשתניתי הרבה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, כי היה לו פרצוף די מופתע. "וואו נטלי, נהיית מישהי שיש מצב שאני אצא איתה" , אמר ניתאי בשחצנות, "וואו ניתאי," עניתי לו באותו הטון שהוא פנה אליי " נשארת אותו אחד שאין מצב שאני אסתכל עליו בחיים שלי." אמרתי, והלכתי משם.
עברתי ליד שי ולחשתי לו " אני בטוחה שאני אהנה בחופשה הזאת," שי צחק חיוך מרושע קל, והתקדמתי לעבר הכניסה. כולם עמדו ליד השומר, שביקש שנראה לו את התיקים שלנו, משפחתי ומשפחת לוי עשו כמבוקש, ונכנסנו פנימה.
אחרי כל הסידורים של העברת התיקים במכונה המצלמת ההיא, שבודקת אם יש לנו דברים חשודים במזוודות והעברת הכרטיסים, כדי שנוכל לעלות למטוס, סוף סוף נכנסו אל הדיוטי-פרי. הבאתי מהבית 50 שקלים, שאוכל לקנות את האוזניות שכל כך רציתי בשביל הטיסה, שלא יהיה לי משעמם. חיפשתי אותם ומצאתי. הסתובבתי בשביל ללכת לעבר הקופה ומי עמד ממולי? מי אם לא ניתאי? "זה מה שאת קונה? אוזניות? בשביל מה?" הוא שאל. הוא עד כדי כך דביל? "קניתי אוזניות בשביל שאני לא אצטרך לשמוע אותך כל הטיסה, חופר לי על דברים שבכלל לא מעניינים אותי." אמרתי לו בטון מתנשא. "אז אפשר לעשות דברים אחרים.. לא חייבים לדבר.." אמר ושם את ידו על המותן שלי. "היית מת." העפתי את ידו והלכתי אל הקופאית. קניתי את האוזניות שרציתי, הן בצבע ורוד, הצבע האהוב עליי, ונכנסו למטוס. אני הייתי שורה 8 כיסא B ליד החלון. התיישבתי במקום שלי והתפללתי שניתאי לא ישב לידי. כנראה שאלוהים היה איתי ומי שהתיישבה לידי הייתה טליה. למרות שגם אותה לא בדיוק אהבתי אבל אני בטוחה שהיא יותר טובה מניתאי. " אז… היי" אמרתי לה, וחייכתי את החיוך הכי נחמש שיכולתי להוציא מתווי פניי בשבילה. "היי נטלי, מה שלומך? המון זמן לא ראיתי אותך.." היא אמרה, אך ראיתי שהיא לא מרוכזת בשיחה שלנו כל כך, אלא מנסה לחפש מישהו. "שלומי בסדר," אמרתי לה והמשכתי " את מי את מחפשת?" שאלתי אותה . "אממ, ל..א … אף אחד…, למה?" היא שאלה, ממשיכה לסובב את ראשה מסביב הכיסא שלה, מחפשת מישהו אך נכשלת כל ניסיון מחדש. "סתם .. את נראית ככה…" אמרתי לה . "את האמת אני מחפשת את אחיך, שי. את יודעת איפה הוא יושב?" היא שאלה אותי . אהה, אז זה העניין טליה נדלקה על שי הא? אז בואו נשגע אותה. " שי? כן, הוא יושב ליד חברה שלו, היא גם טסה איתנו לפריז. למה?" שמעתי קול אנחה שיוצא מפיה של טליה. "לשי יש חברה? לא ידעתי …" היא אמרה מקול מתבאס. "כן , הם חברים כבר 5 חודשים." אני לא בטוחה ששמעתי נכון אך אני חושבת שטליה מלמלה 'אז אין לנו סיכוי…' , בעומק לבי ריחמתי עלייה, אבל למה לא? זה בצחוק הרי, ולבסוף היא תגלה. כעבור כמה דקות שמענו בכריזה של המטוס "נוסעים נכבדים, הטיסה עומדת להתחיל, אנא כבו את מכשירי הסלולרי שלכם, וטיסה נעימה" . פתאום הרגשתי יד טופחת על כתפי בעדינות, אוי לא. רק שזה לא יהיה ניתאי.