הנסיך שלי(כנראה ישתנה)- הקדמה

אני רצה הכי מהר שאני יכולה. וזה די איטי בהתחשב בעובדה שאני נושאת נער גדול ממני. האני ממשיכה לרוץ כשנכנסת למסדרון שפשוט נגמר בחלון. בלי דלתות, חדרים סתם חלון גדול ומעוצב. מבוי סתום. אני באה להסתובב ונתקלת השומרים.
״היי״, אני אומרת להם
״היי״, הם אומרים כמו חבורת מטומטמים ונמנופפים לי בידיהם
״אני מניחה שלא תתנו לי לחזור ולמצוא דרך אחרת לברוח?״
הם מסתכלים אחד על השני במבטים שואלים ואז פונים אליי,״לא״
״כן, ככה חשבתי״, אני מסתובבת  וחוזרת לרוץ.
״מה את עושה?!״, שואל הנער שהחזקתי במבטא בריטי מובהק. ואז הוא שם לב לאן אני רצה,״לא, לא, לא, לא, לללללאאאאא!!!!!״, את הלא האחרון הוא כבר צורח כשקפצתי על החלון. הזכוכית התנפצה לכל עבר ואנחנו שועטים למטה במהירות די מפחידה האמת. אבל בואו נעצור את התמונה לרגע.
רואים את הזאתי עם השחור? בלונדה? עיניים כחולות?
טוב, זאת אני. איך הגעתי למצב הזה? יש לי הסבר.
הכל התחיל ביום שבו נולדתי. למשפחה הלא נכונה. אני הבת הראשונה אחרי שבע בנים. יש שיקראו לזה בת התפנוקים אבל בשבילי זה יותר בת הדאגות. אמא שלי גנבה מהמלאך שמחלק את הדאגות קצת יותר מדי. היא דואגת מכל דבר. ולכל דבר. ואיכשהו תמיד שהיא דואגת לי אני מוצאת את עצמי בסופו של דבר בסיטואציות מוזרות. למשל בפעם האחרונה שהיא דאגה לי למשהו מצאתי את עצמי רוקדת הולה בבריכה יחד עם עז שהתאפקה לא לנגוס השיער שלי(אבל עזבו סיפור ארוך. אני והעז מעדיפות להדחיק). אז כשהגעתי לגיל שש עשרה(לדברי אמא- חלום. האמת- סיוט) אמא התחילה לדאוג מזה שאני לא יתחתן. אז על הצעת הנישואים הראשונה הסכמתי. מי בר המזל? החבר הכי טוב שלי. עכשיו ילדים נסו למצוא את הבעיה.
לחכמים בעניו שפתרו, כל הכבוד! אני בטוחה שתמצאו מישהי שיממן את הפרס שלכם. נ.ב תחזרו אליי כשאתם מוצאים.
ולטיפשים בינינו שלא פתרו, מצטערת אני לא מכירה מוסד בשבילכם. סליחה.
ולכל אלה שלא ניסו לפתור וסתם ממשיכים לקרוא כי הם יודעים שהתשובה תהיו עוד מעט, אתם…צודקים! התשובה מאוד פשוטה. הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו לא מאוהבים או משהו. אבל אני חושבת שלא אכפת לשנינו כל עוד זה משחרר אותנו מהלחץ של האמהות שלנו. 
אז למה אני לא תופרת עוד סוודר בבית החמים יחד עם בעלי אריק? אל תדאגו, גם לזה יש לי הסבר.
מכיוון שאני ואריק בני סוחרים פשוטים אין לנו בדיוק את כל הכסף הדרוש בשביל לקיים את החתונה וכל הכרוך בה אז אנחנו חוסכים. אבל בגלל שאנחנו לא יודעים כמה זמן זה ייקח אף אחד לא יודע שאנחנו בכלל מאורסים חוץ מהמשפחות הגרעיניות שלנו. ובגלל שראיתי שלוקח לנו הרבה זמן להרוויח מהעבודות שאנחנו עושים מצאתי. לעצמי מקצוע חדש. מבריחה. העיירה שלנו די קרובה לגבול ויש לידה מבצר צבאי. אז תמורת כסף אני משחררת משם אסירים. אז כשיום אחד נפל עליי פתק מאסיר מספר-מידע חסוי- שמבקש ממני לשחרר אותו תמורת כסף הסכמתי. כל מה שעשיתי היה-מידע חסוי- ו-מידע חסוי- ואחרי זה-מידע חסוי- ובסופו של דבר הגעתי ל-מידע חסוי- ואז התקדמתי ב-מידע חסוי- והגעתי בקלות לתא מספר-מידע חסוי-. 
עכשיו בואו נחזור רגע לתמונה. 
רואים את הנער שאני מחזיקה? בלונדי? עיני שקד? צורח כמו בחורה?
טוב, אותו מצאתי בתא-מידע חסוי-.
״שירותי החילוץ בימינו כל כך לא טובים! מה לקח לך הרבה זמן? אני חושש שעליי להגיש תלונה בנושא״, הוא אמר במבטא בריטי תוך כדי שאני מתנשפת מהמאמץ.
התעצבנתי. התחלתי לצעוק עליו אבל כל מה שיצא לי היה סדרה של קולות מוזרים מוגשים לצד שיהוקים.
״אה?״, הוא הרים אליי את עיניו
שוב פעם ניסיתי לצעוק ושוב מה שיצא לי היה סדרה חדשה ומגוונת של קולות.
״בואו פשוט נזוז״, אמרתי בשקט
״אני מוכן״, הוא אמר ותלה בי את עיניו
״אהה..למה אנחנו מחכים בדיוק?״, שאלתי אחרי דקה שהוא פשוט נשאר לשבת על הרצפה
״תרימי אותו״, הוא ציווה עליי
״וו- מה?!״, הבנתי מה הוא אומר,״למה אתה חושב ש*אני* ירים *אותך*?! גם ככה כל הקטע של להגיע לכאן היה קשה ולהוציא ותך יהיה קשה גם בלי להרים אותך!״
״תרימי אותי!״, הוא ציווה שוב
״אני לא הולכת לעשות את זה!״, אמרתי לו בתדהמה
״כן את כן!״
״לא אני לא!״
״כן את כן!״
״לא אני לא!״
״כן את כן״, הוא אמר בהדגשה
-אני יקצר לכם עניינים: כעבור חמש דקות של וויכוח כזה-
״אני לא מאמינה שאני עושה את זה״, מלמלתי תוך כדי שהרמתי אותו שמבחוץ נשמעים קולות השומרים שסוף סוף הבינו שמשהו הולך כאן והתחלתי לצאת במעברים. הבעיה היחידההיא שהשומרים הבינו שיש פורץ אז הם התחילו לכתר את היציאות. ככה בערך הגעתי למצב שבו אני נמצאת. אז ברשותכם, נמשיך.
״אעאהעאהעאהעאהעאהעאהעאהעאה!״,צעק הנער וחנק את צווארי
״לא…נושמת…״, ממלמלתי כשבדיוק נחתנו על האדמה.
״אחח…״, אמרתי בשקט
״אתה בסדר?״, שאלתי את הנער אחרי שנעמדתי
״כן, הכל טוב״, אמרתי כשעזרתי לו לקום. 
הוא הסתכל למעלה ואני עקבתי אחר מבטו. קשתים החלו לעמוד על שברי החלון וכיוונו לעברנו את קשתותיהם. 
״מי הגדול עכשיו אה? אני!״, אמר והתחיל לעשות להם תצוגת שרירים.
״בואי נלך כבר!״, אחזתי בידו ומשכתי אותו לעבר היער
״להתראות פראיירים!״, הצדיע להם ונמשך אחריי,״אאו׳! את יכולה פחות להכאיב!״
״טוב, עשיתי את שלי. תביא את הכסף״, אמרתי לו כשהגענו למקום מבטחים.
״תחזירי אותי הביתה קודם״