הנה באה השמש- פרק 9: זה לא כזה רומנטי

הנסיעה ברכבת הייתה זריזה. במהלכה, אוולינה הביטה בנוסעים שעלו וירדו מהרכבת. היה לה נעים בתוך המעיל הענק שלה, ובתוך העולם הפרטי שלה עם המחשבות שלה והרגשות שלה. הבטן שלה התהפכה שוב כשחשבה על הבחור הזר שהיא עומדת לפגוש. היא עברה בראשה על הפרטים הידועים לה לגביו, קוראים לו ג'יימס,הוא בן 28 והוא עובד במחלקת השיווק והפרסום במשרד של ג'ולי. ג'ולי, וכמובן, היא גם יודעת- על סמך מה שאמרה לה ג'ולי, שג'יימס הוא בחור נאה במיוחד.
היא חשבה על הפעם האחרונה שיצאה לדייט, זה היה כל כך מזמן שהיא כבר לא זוכרת מה עושים בדייט ואיך מתנהגים בדייט. היא הולכת לכמה רגעים לאיבוד בתוך המחשבות שלה, כשהכרוז של הרכבת לפתע מכריז על כך שהרכבת מגיעה לתחנה שבה היא צריכה לרדת.
היא מתנערת מהמחשבות שלה בזריזות ונעמדת, מזדרזת כדי שלא תפספס את התחנה.
כשהיא סוף סוף יורדת מהרכבת ויוצאת אל האוויר הקר, היא מחבקת את עצמה בניסיון להשאיר את הגוף שלה חמים ונעים.

מסעדת בארני'ס היא מסעדה קטנה, ודי אינטימית.
זו אמורה להיות מסעדה איטלקית, וג'ולי סיפרה לה שזו מסעדה שהרבה אנשים מגיעים אליה בדייטים ראשונים.
אחרי כמה דקות של הליכה, אוולינה מוצאת אותה. היא עוצרת רגע בחזית המסעדה, כדי להביט בשלט שמתנוסס עליו, היא סורקת אותו ומחליטה שהיא אוהבת את הנורות הזעירות שמקשטות אותו. זה מוצא חן בעינייה, היא חושבת שהאורות האלה גורמים למסעדה לבלוט.
בתנועה מהירה, היא מניפה את דלת הכניסה וצועדת פנימה, מבקשת למצוא מחסה מפני הקור ששורר בחוץ.
היא מביטה סביב, סורקת את המסעדה שהייתה, למזלה, ריקה למחצה. המסעדה חמימה, והעובדה שהאורות עמומים בתוכה גורמים לה לחוש עוד יותר חמימות, היא אוהבת את זה.
היא בוחרת שולחן בצידי המסעדה בכוונה, ככה היא תוכל להחליט ברגע שתראה את הבחור אם היא רוצה לברוח או להישאר.
היא פושטת את המעיל שלה מעליה, יחד עם התיק שלה, ואז משפשפת את ידייה זו בזו כדי לחמם אותן.
הפלאפון שלה מצלצל בינתיים בתוך התיק והיא שולפת אותו. ג'ולי על הקו.
"הגעת כבר?" היא שואלת בלהט.
"כן, כן, אני פה." משיבה אוולינה. "המקום ממש נחמד, נעים פה."
"כן, בחרתי לכם מקום טוב." מתגאה ג'ולי. "ג'יימס אמור להגיע כל רגע, בדיוק דיברתי איתו." היא ממהרת לומר. "תהני!"
"תודה ג'ולי." היא משיבה, ומנתקת, מחזירה את הפלאפון לתיק וממתינה. הבטן שלה ממשיכה להתהפך והיא מרגישה שהיא רוצה לברוח מהמסעדה.
היא ממתינה במשך כעשר דקות ואז נכנס למסעדה גבר. הוא גבוה, ומבנה הגוף שלו מטושטש מעט בגלל כל הבגדים שהוא לובש. אוולינה לא מצליחה כל כך לראות את פניו כי הוא חובש כובע צמר לראשו.
היא בולעת קצת רוק, מרגישה איך הלב שלה מתחיל לפעום מעט מהר יותר כשהגבר מתחיל לצעוד פנימה אל תוך המסעדה. הוא מביט סביב, כאילו מחפש משהו ואז כשהוא רואה אותה, פניו כמו מאירות והוא מחייך.
הוא עושה את דרכו אליה.
"אוולינה?" הוא שואל, מעט בהיסוס.
אוולינה, שהלב שלה פועם בתוך האוזניים שלה בשלב הזה מחייכת ומהנהנת.
הגבר פושט מעליו את כובע הצמר, וכשהוא קרוב מספיק אוולינה יכולה לראות בבירור את תווי הפנים החדות שלו, ואת הלסת המרובעת שלו. היא סורקת את פניו בזריזות, את השיער השחור, העיניים הכחולות והשפתיים המלאות מעט.
הוא מוצא חן בעינייה.
הוא מחייך אליה, חושף שיניים מרובעות ולבנות, ואז מתיישב. "אני ג'יימס." הוא אומר, מושיט יד לעברה כדי שתלחץ אותה, היא לוחצת אותה ואז היא מרגישה את העיניים שלו סורקות אותה. היא מסמיקה קלות, ונזכרת שעבר הרבה זמן מאז שגבר הביט בה ככה, זה קצת הביך אותה.
"נעים מאוד." היא אומרת, ממהרת להפר את השתיקה בינהם.
הוא פושט מעליו את המעיל שלו, ואוולינה יכולה לראות שהזרועות שלו רחבות וחזקות מתחת לסוודר שהוא לובש.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל, וכבר מרים יד כדי למשוך את תשומת ליבו של אחד המלצרים.
"כן, אני אשמח לשוקו חם." היא אומרת.
"שוקו." הוא חוזר אחריה. "לא שתיתי שוקו מאז שהייתי בן שתיים עשרה." הוא אומר, בלי שום נימה של צחוק ואוולינה ממצמצת בלי לומר מילה, לא בטוחה מה הייתה כוונתו באמירה הזו.
כשהמלצר מתקרב אליהם, ג'יימס פונה אליו ומזמין בשמו ובשם אוולינה. הוא מזמין לה שוקו, ולעצמו הוא מזמין ליקר ביצים. הוא מבקש גם סלסילה של לחם שום וקערה של חמאה.
אוולינה זזה בכיסא שלה באי נוחות, היא מרגישה קצת חסרת מנוחה.
"הכל בסדר אוולינה?" הוא שואל.
"כן, כן." היא ממהרת לומר. "זאת אומרת, לא." היא פולטת.
הוא מביט בה בסקרנות, מחכה שתמשיך.
"פשוט…כבר הרבה זמן שלא יצאתי לדייט. זה קצת מוזר לי."
ג'יימס צוחק קצת. "זה בסדר, אני לגמרי מבין אותך. האמת שגם אני קצת לחוץ, בפעם האחרונה שיצאתי לדייט זה לא נגמר כל כך טוב מבחינתי."
אוולינה מחייכת, נרגעת מעט ומרגישה הקלה לדעת שהיא לא היחידה שלחוצה.
"מצאת את המקום בקלות? ג'ולי סיפרה לי שאת מקווינס." הוא אומר.
אוולינה ממהרת להנהן. "כן, מצאתי אותו די בקלות, אני גרה ממש קרוב לרכבת התחתית אז זה לא היה קשה גם להגיע לכאן."
"מצוין. פחדתי שזו תהיה טרחה עבורך, להגיע עד לכאן. אני גר באזור וג'ולי ממש התעקשה על המסעדה הזו."
אווליה פולטת צחוק קצר. "ג'ולי יכולה להיות ממש עקשנית נכון?"
ג'יימס מהנהן, חיוך קל על שפתיו. "לפעמים היא ממש בלתי נסבלת."
אוולינה שוב צוחק. "ספר לי על זה!"
הם צוחקים יחד לרגע קצר ואז משתררת דממה, הם מביטים אחד בשנייה בשקט.
"אז אוולינה…" פותח ג'יימס. "ג'ולי אמרה לי שאת מורה בתיכון ציבורי." הוא ממשיך.
"כן, זה נכון." היא אומרת בגאווה. "אני מורה להיסטוריה."
הוא מביט בה רגע, ואוולינה לא מצליחה לפענח את המבט על פניו. "זה לא קשה לעבוד בתיכון ציבורי?" הוא שואל. "אומרים שרוב התיכונים הציבוריים במדינה הם לא הכי טובים."
"אממ, זה קשה, ברור שזה קשה. במיוחד באזור שאני מלמדת בו." היא מתחילה. "אבל אני לא חושבת שהתיכונים האלה הם בהכרח פחות טובים, זה פשוט התלמידים בתיכונים האלה צריכים דברים אחרים, זה הכל." היא מושכת בכתפייה קלות.
"הממ… הבנתי." הוא אומר בזחיחות. "ומה בדיוק צריכים התלמידים האלה לדעתך?"הוא נשען אחורה על הכיסא שלו. "כיתות טיפוליות? אולי עוד כסף ותקציבים?" הוא צוחק מעט, מביט באוולינה בשעשוע ולרגע אוולינה מבולבלת, היא לא מבינה מה כל כך משעשע אותו.
"לא…" היא מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותה.
"בחייך, את לא קוראת עיתונים?" הוא שואל, החיוך המשועשע עדין מעטר את שפתיו. "כולם מדברים על זה שכל הילדים העניים האלה בבתי הספר האלה זקוקים לכתות טיפוליות ולגישות כאלה ואחרות, וכל התקציבים של העיר הולכים אליהם. אפשר לחשוב, מה כל כך מיוחד בהם שיזכו ליחס כזה?" הוא עוצר לרגע, בוחן את פניה של אוולינה, לפני שהוא ממשיך. "מה אנחנו, האזרחים, אשמים בכך שההורים שלהם הביאו אותם לעולם בלי שבאמת תהיה להם היכולת לדאוג להם להשכלה ראויה?" הוא מתופף על השולחן באצבעו, מבטו תקוע על אוולינה. מנגד, אוולינה, שמזועזעת ממה שהיא שומעת מביטה בו בתדהמה. היא פותחת את פיה כדי להגיב, אבל היא מחליטה שאין טעם להסביר לבחור הזה שום דבר. היא קמה ממקומה במהירות. "תסלח לי, אבל אתה חתיכת אדיוט!" היא אומרת, "אני ממש לא מתכוון המשיך לשמוע את השטויות שאתה אומר." ובתנועה מהירה, היא אוספת את המעיל והתיק שלה ומסתערת החוצה מהמסעדה.
ג'יימס אפילו לא מנסה לעצור אותה.

כשהיא בחוץ, בחזרה באוויר הקר, ואחרי שהיא לובשת את המעיל שלה.
היא נושפת ושואפת אוויר קר, מנסה להרגיע את עצמה ולהתמקד רק בלנשום.
"וואו, איזה אדיוט." היא רוטנת. "מי הוא חושב שהוא?" היא שואלת אל האוויר, לא מצליחה להבין איך לרגע היא בכלל חשבה שהוא נאה.
אם יש משהו שיכול להוציא את אוולינה מדעתה, אלה אנשים כאלה שחושבים שהם יודעים הכל, מתנשאים ויהירים שמסתכלים על כולם מלמעלה.
"חתיכת אדיוט." היא ממלמלת שוב. היא מתחילה לצעוד ברחוב, מבלי שהיא באמת יודעת לאן היא צועדת. מתחשק לה לבעוט במשהו כדי לפרוק את הזעם שהיא מרגישה בפנים אז היא בועטת בפח אשפה שהיא רואה באמצע הרחוב, וכשהוא כמעט נופל היא ממהרת לייצב אותו.
היא מסתכלת ימינה ושמאלה, וסורקת את הרחוב. הוא ריק, ואין לה כל כך ברירה אלא לחזור הביתה אבל לא מתחשק לה לחזור הביתה עדיין.
מעבר לכביש, היא מבחינה בסניף של סטארבקס. היא נזכרת בשוקו החם שהזמינה לפני רגע, ומחליטה לקנות לה ספל ענקית של שוקו חם.
היא חוצה את הרחוב בזריזות, וכשהיא נכנסת אל בית הקפה הפעמון מעל הדלת מצלצל מה שמעיר את תשומת ליבו של עובד הדלפק.
היא צועדת הישר אל הדלפק, מחייכת.
"היי. אני אשמח לשוקו חם גדול, עם הרבה מרשמלו ושוקולד." היא ממהרת לומר.
העובד מהנהן, ואחרי שהיא משלמת על המשקה שלה היא מסתובבת כדי לסרוק את בית הקפה. הוא ריק ברובו, וחוץ מאישה במרכז בית הקפה וגבר בפינה הרחוקה אין אף אחד. תוך כדי שהיא סורקת את בית הקפה ומבחינה בגבר, היא ממצמצת מספר פעמים, משהו בגבר נראה לה מוכר. היא מאמצת את ראייתה וכשנופל לה האסימון היא לא מאמינה למראה עינייה.
היא עושה את דרכה בזהירות אל הגבר, ששקוע בקריאה של ספר.
"סאן?" היא קוראת, כשהיא קרובה מספיק. "זה אתה?" היא שואלת, לא לגמרי בטוחה מכיוון שהשיער שלו מכוסה בכובע צמר, ומכיוון שהוא לג'ינס ומעיל שחור של קולומביה,זאת, בניגוד לבגדי הספורט שהוא תמיד לובש לבית הספר.
סאן, שיושב וקורא מתוך ספר, לא מבחין באוולינה כשהיא מתקרבת אליו. הוא מבחין בה רק כשהיא קרובה מספיק וכשהיא קוראת בשמו.
הוא מרים את עינייו אל אוולינה, ומביט בה כאילו התעורר הרגע משינה. הנשימה שלו כמעט נעתקת כשהוא מביט בה. הוא סורק אותה מכף רגל עד ראש, וכשהוא מבחין באיפור הקל שעל פניה הוא מרגיש מעט מסוחרר.
היא נראית יפיפיה.
הוא פותח את פיו כדי לדבר, אבל משום מה הוא לא מצליח לומר שום דבר. הוא סוגר את הספר שלו ומניח את הספל שבידו על השולחן.
"אוולינה?" הוא שואל, לא מצליח להבין למה היא נמצאת כאן, ולמה היא נראית כמו שהיא נראית.
אוולינה מושכת כיסא מולו, ומתיישבת בלי לחכות להזמנה.
"היי." היא אומרת, משפשפת את כפות ידייה זו בזו.
הוא מביט בה עדיין מופתע, לא בטוח איך לשאול מה היא עושה פה לבושה כמו שהיא לבושה, בלי להשמע מוזר מדי.
"את… את נראית נהדר." הוא שומע את עצמו אומר. אוולינה, שנתפסת לגמרי לא מוכנה, מסמיקה מעט.
"תודה." היא ממלמלת במהירות, ובדיוק ברגע הזה העובד מהקופה מניח מולה את ספל השוקו שלה, עם הר של קצפת, שוקולד ומרשמלו מעליו. אוולינה מודה לו ומחכה שיעזוב כדי לדבר.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת, מנסה לא להשמע יותר מדי סקרנית.
"אני גר באזור, והתחשק לי שוקו." הוא אומר, צוחק מעט כשהוא מבחין שגם היא שותה שוקו. "מה את עושה פה?" הוא שואל בסקרנות.
אוולינה נאנחת. "היה לי דייט." היא מסבירה קצרות.
"או, היה לך דייט?" הוא שואל כדי לוודא, חושב לעצמו שזה מסביר את המראה שלה.
"כן, חברה שלי ג'ולי סידרה לי איזה בחור." היא ממהרת להסביר.
"הבנתי." הוא פולט, עינייו דבוקות לשלה. "את לא נראית מרוצה כל כך." הוא ספק שואל ספק קובע.
אוולינה, מתחילה לצחוק מעט. "אל תשאל." היא אומרת, נאנחת מעט. "הוא מהאנשים האלה שחושבים שהעירייה לא צריכה לדאוג לבתי ספר כמו שלנו לתקציבים. הוא אמר שזו בעיה של ההורים שלהם שהביאו אותם לעולם כשאין להם את היכולת הכלכלית לדאוג להם השכלה ראויה." היא מנענעת את ראשה.
"אוי." פולט סאן, מעט משועשע. "הוא באמת נשמע אדיוט."
"אה, והוא גם הגיב בצורה מוזרה כשביקשתי שוקו חם." היא ממשיכה, רוטנת מעט.
סאן לא יכול להתאפק, הוא משחרר צחוק קל.
"ותני לי לנחש, את ממש אוהבת שוקו, נכון?"
אוולינה חוזרת לחייך, היא עוטפת את הספל שלה בידייה. "אני מאוד אוהבת שוקו, מי לא אוהב שוקו?" היא שואלת וסאן מושך כתף.
"אז אני מניח שאין דייט שני, הבנתי נכון?" הוא שואל.
"או כן, אין סיכוי שאני יוצאת איתו שוב."
"את חייבת להפסיק למשוך אלייך אדיוטים." הוא מקניט, חיוך עולה על שפתיו ואוולינה קולטת את זה, היא מחייכת בלי לומר מילה.
"נחמד לדעת שאת יוצאת לדייטים." הוא אומר פתאום, מפתיע גם את עצמו.
אוולינה מביטה בו, היא מרגישה שהטון שלו מעט שונה אבל היא לא מייחסת לזה יותר מדי חשיבות.
"נתנו לי איזו עצה לא מזמן, ואמרו לי שכדאי שאתגבר על האידיוט הקודם שלי." היא אומרת בשובבות.
סאן, שקולט את השובבות בקולה מחייך אליה.
"מעניין מי האדם החכם שאמר לך את זה." הוא משיב בשובבות. "הייתי שמח לפגוש אותו ולשאול אותו כמה דברים."
"כן? מה למשל?" היא שואלת, לוגמת מעט מהשוקו שלה.
"הרבה דברים, זה די סודי. דברים שבין גברים." הוא משיב, מתיישר מעט בכיסאו.
"לא אמרתי שהוא גבר." אוולינה אומרת, צוחקת מעט. סאן פוער את פיו בהפתעה, אחר כך הוא נושך את השפה התחתונה שלו.
"אופס." הוא מצחקק.
הם מביטים זה בזה לכמה רגעים שקטים, אוולינה שותה את השוקו שלה, וכך עושה גם סאן. אף אחד מהם לא רוצה להפר את הרגע הזה, שמרגיש משום מה קצת מיוחד.
"אז אתה גר לבד?" אוולינה שואלת לפתע.
סאן, מביט בה כאילו הוא רואה אותה הרגע לראשונה. "כן. מה איתך? את גרה לבד?"
אוולינה מנידה את ראשה לשלילה. "אני גרה עם ההורים ואחותי הקטנה."
"יש לך אחות קטנה?" הוא מתפלא, מחייך. "בת כמה היא?"
"היא בת ארבע עשרה." היא אומרת.
"וואו." הוא פולט
"כן, אני יודעת. יש בנינו הפרש גדול. שתיים עשרה שנה! להורים שלי היה קשה להכנס להיריון אחריי."
"איך קוראים לה, לאחותך?" הוא שואל בסקרנות.
"קוראים לה אינדי." היא משיבה, מיד אחר כך היא מניפה יד בביטול." אל תשאל, אמא שלי הייתה במין התקף כזה על הודו."
סאן מצחקק, חושב על השם שלו. "במקרה, את מדברת עם מישהו שגם ההורים שלו היו בהתקף כשהוא נולד." הוא צוחק, לוגם מהשוקו שלו.
"סאן זה שם די מיוחד." אוולינה אומרת. "אני לא חושבת שיש הרבה אנשים עם השם הזה. מה המשמעות מאחורי זה?" היא מביטה בו בסקרנות.
סאן מהסס רגע, הוא מביט באוולינה ואז בכוס השוקו שלו.
"ההורים שלי מאמינים ששמות הם צינורות לעולם, ושלשם של אדם צריכה להיות משמעות שנושאת איתה אנרגיה חיובית." הוא מסביר. "הם רוחנים כאלה, קצת היפיים אם תרצי." הוא צוחק ואז ממשיך. "לאחותי הם קראו לונה, כי בתרבויות מסויימות סוגדים לירח." הוא עוצר רגע, בודק שאוולינה עדיין איתו. "אז אחרי לונה, הם חשבו שסאן, זה שם הולם, כי גם לשמש יש כל מיני יחוסיים מיסטיים, והשמש היא מקור כל החיים או משהו כזה." הוא מצחקק. "אה, ואמא שלי אומרת שכשנולדתי ממש הארתי את חדר הלידה, אז זה גם חלק מהסיפור." הוא לוגם שוב מהשוקו שלו.
אוולינה, שמקשיבה לו ברוב קשב, לא יכולה שלא לחייך. היא חושבת על זה שהשם שלו ממש מתאים לו.
"אני חושבת שהשם שלך ממש מתאים לך."
"את חושבת?"
"כן, אתה תמיד נראה בשיא האנרגיה שלך, ואתה ממגנט כזה, יש לך מעין כריזמה כזו, איך קראת לזה אז? קסם! יש לך קסם." היא צוחקת, משתמשת במילים שהוא עצמו אמר לה לפני כמה זמן, בכוונה. " בדיוק כמו השמש." היא מסכמת.
הוא צוחק, לא בטוח איך הוא מרגיש לנוכח הרעפת המחמאות הזו.
"תודה." הוא אומר, לרגע הוא מרגיש חשוף והוא לא מצליח להיזכר מתי הרגיש ככה לאחרונה.
אוולינה רוכנת קדימה על השולחן לפתע, היא מביטה בו לפני שהיא מתחילה לדבר שוב.
"ואם כבר הזכרנו את זה שיש לך קסם." מתחילה אוולינה. "מה איתך, אתה יוצא עם מישהי?"
סאן כמעט נחנק כשהוא שומע את השאלה שלה, הוא לא ציפה לזה. הוא לוגם קצת שוקו ואז מלקק את השפתיים שלו.
"לא, אני לא יוצא עם אף אחת כרגע." הוא מחליט לומר את האמת.
"איך זה יכול להיות?" היא שואלת, מביטה בו בהפתעה גמורה.
הוא מחייך בשובבות, ואז רוכן קדימה לכיוונה.
"אני פשוט לא רוצה. זה לא כזה מסובך."
"מה זאת אומרת, למה אתה לא רוצה?" היא שואלת.
"זה לא כזה פשוט." הוא אומר קצרות.
"מה זאת אומרת, הרי יצאת עם בחורות כבר בעבר , נכון?" היא ממשיכה לחקור.
"כן." הוא משיב. "יצאתי עם בחורות, בחייך אני לא עשוי מאוויר."
אוולינה צוחקת, מזיזה את ראשה מצד לצד. "נו, אז למה הפסקת?" היא שואלת, כבר לא בטוחה אם היא רוצה או לא רוצה לשמוע את התשובה.
"הרגע עניתי לך." הוא מתעקש. "אני פשוט לא רוצה."
אוולינה מגלגלת את עינייה, מסרבת להאמין לדבריו.
"אני רציני לגמרי, זה דורש יותר מדי זמן ויותר מדי הקרבה. זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע."
"נו באמת, זה לא כזה מסובך." מתנגדת אוולינה.
הוא מחייך בערמומיות, סורק אותה בשתיקה לפני שהוא חוזר להישען אחורה על הכיסא שלו. השיחה הזו לא מוצאת חן בעינייו, הוא מרגיש יותר מדי חשוף, יותר מדי קרוב.
"בחייך, אוולינה. זוגיות זה לא עסק פשוט." הוא פוסק, נועל את מבטו עם שלה. "זה מעצבן, וזה כואב. מי כמוך יודעת." הוא מוסיף.
אוולינה מביטה בו רגע בשתיקה, לפני שהיא מדברת שוב.
"אה, אוקיי, הבנתי. אז זה העניין." היא אומרת בחיוך, סאן מביט בה מבולבל. "מישהי שברה לך את הלב." היא פוסקת, מרגישה פתאום פרץ של אהדה כלפיו.
סאן, שלגמרי מופתע, מנתק את מבטו משל אוולינה- הראש שלו זועק לו להפסיק את השיחה הזו ולא להכנס אליה, אבל משום מה הלב שלו מורה לו להמשיך לדבר.
"לא, זה לא זה. ולמה את גורמת לזה להישמע כזה רומנטי? זה לא כזה רומנטי כמו שזה נשמע, אל תעשי את זה רומנטי." הוא אומר, מכריח את עצמו לשוב ולהביט באוולינה. "ואם כבר הזכרת שברון לב. שברון לב זה לא כזה ביג דיל, מערכות יחסים נגמרות, זה לא סוף העולם."
אוולינה מכווצת את גבותיה, היא מהרהרת רגע במה שהוא אומר.
"איך אתה יכול לדעת אם הרגע אמרת שאף פעם לא נשבר לך הלב?" היא שואלת, מבולבלת מעט.
"אני פשוט יודע." הוא מתחיל, ואז עוצר רגע לפני שהוא ממשיך. "זה שלא נשבר לי הלב, לא אומר שאני לא יכול להגיד מה אני חושב על כל הנושא." הוא מושך בכתפיו ולוקח עוד לגימה מהשוקו שלו.
"ברור שאתה לא יכול." מתעקשת אוולינה. "אתה לא יכול להתייחס למשהו שאף פעם לא קרה לך ולומר שהוא לא ביג דיל."
הוא מביט, בה, מחכה שתמשיך לדבר. "כשמישהו שובר לך את הלב זה מרגיש כאילו שהעולם מתמוטט." היא ממשיכה. "אז אל תגיד שזה לא ביג דיל, זה דווקא כן."
סאן מגלגל עיניים, משועשע מעט. "תפסיקי עם הרומנטיקה הזו. מערכות יחסים נגמרות וזהו, לא צריך להיות כל כך דרמטיים בנוגע לזה." הוא מכריז, לא בטוח למי הוא מפנה את ההכרזה הזו ואת מי הוא מנסה לשכנע בכך, את אוולינה או את עצמו.
אוולינה מביטה בו רגע ארוך בשתיקה, ואחרי השתיקה היא שוב מדברת. "אני יכולה לומר לך משהו?" היא שואלת פתאום.
הוא מביט בה לרגע ואז מהנהן. "ברור."
היא לוקחת רגע כדי למצוא את המילים המתאימות וכשהיא מוצאת אותן היא מתחילה לדבר.
"אני חושבת שאתה משקר." היא אומרת. "אתה כן רוצה זוגיות, אתה פשוט מפחד להתאהב כי אתה מפחד שהלב שלך ישבר." היא עוצרת רגע, ואז ממשיכה. "אני גם חושבת שאתה עושה טעות, אני חושבת שכשמחבבים מישהו, זה תמיד שווה לקחת סיכוון, אבל אולי אני יותר מדי רומנטית לטעמך." היא מדגישה בכוונה אתה המילים האחרונות, מביטה בו ומכריחה אותו להביט בה בחזרה.
"אתה משקר לעצמך ועושה הצגה שלמה. אתה מפלרטט ומתנהג כאילו שזה לא מעניין אותך, אבל עמוק בפנים אתה כן רוצה אהבה." היא מכריזה, מתופפת קלות על ספל השוקו שלה. "כולם רוצים אהבה, ואין בזה שום דבר רע, זה לא משהו שאתה צריך להתבייש בו." היא מחייכת, חיוך כנה ואמיתי והוא מרגיש שהלב שלו עוד רגע יתפוצץ. הוא שותק לרגע, מבחוץ הוא מצליח לשמור על קור רוח, אבל מבפנים הוא מרגיש כמו הר געש מבעבע, ומשהו בו רוצה לברוח.
"מה שתגידי." הוא ממלמל, מנסה לשמור על קור רוח. הוא מכחכח בגרונו, לא נותן לאוולינה יותר מדי זמן כדי להגיב בחזרה לדבריו. "וממתי את כזו מומחית לאהבה? 'גברת החבר שלי זרק אותי אז אני בוכה בפומבי'." את החלק השני של המשפט הוא אומר מעט בלעג. הוא לא יודע למה זה יצא לו ככה, אבל ככה זה יצא לו ומיד אחר כך הוא מתחרט על כך בראש שלו.
אוולינה לא מתרגשת יותר מדי מהצורה שבה אמר את זה, מפתיעה גם את עצמה, היא ממשיכה בשלה. "אני לא מומחית, אבל אני בטוח יודעת יותר ממך." היא אומרת, מוציאה לו לשון, ובשניה היא הופכת את כל העניין לקליל ומצחיק.
סאן צוחק, הוא שמח על ההפוגה הזו.
"אז אולי אם יום אחד אצטרך, תהיי היועצת שלי לעיניני זוגיות." הוא אומר.
"הממ, אני לא יודעת, כמה אתה משלם?" היא שואלת.
"אני משלם בשוקו חם, זה תשלום קביל?" הוא מחזיר, מנתק את עצמו לגמרי מהסערה שמתחוללת בתוכו.
"שוקו… המממ, אני אקבל את זה!" היא מכריזה.
הם צוחקים בו זמנית, וכל אחד מהם מזמין כוס נוספת של שוקו, על חשבונו של סאן.
הם ממשיכים לפטפט עוד שעה ארוכה.
אוולינה מספרת לסאן שהיא גרה בניו יורק כל חייה, הוא מספר לה שהוא מבוסטון במקור. הם מדברים על בית הספר, ועל התחביבים שלהם, אולינה בעיקר צופה בטלוויזה. סאן רץ, עושה יוגה פעמיים בשבוע ושוחה כשיש לו זמן. הם מדברים על הסיבות שבגללן כל אחד מהם הפך למורה, ומגלים שהם חולקים את אותה תפיסת עולם חינוכית, וכשכבר נעשה ממש מאוחר סאן מלווה את אוולינה אל תחנת הרכבת כי היא מתעקשת לקחת אותה.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאסיע אותך?" הוא שואל.
"כן, אני בטוחה. אני אוהבת את הרכבת." היא אומרת ומחייכת.
הוא צופה בה בשעה שהיא מתרחקת ממנו עד שלבסוף היא נעלמת במדרגות שמובילות אל הרכבת התחתית, בלי לשים לב – חיוך עולה על שפתיו.

עשרים דקות מאוחר יותר, הוא נכנס אל הדירה שלו, הוא מניח את המפתחות שלו בתוך הקערה על יד דלת הכניסה ונאנח.
הוא יצא בסך הכל כדי לשתות משקה חם, הוא לא ציפה לפגוש את אוולינה.
זה הרגיש לו מוזר לפגוש אותה מחוץ לבית הספר, פתאום הם היו שני אנשים רגילים ולא מורים שנפגשים בין כותלי בית הספר, או בחדר המורים והוא חייב להודות בינו לבין עצמו שזה היה די נחמד.
הוא מחייך כשהוא נזכר במראה שלה הערב, היא נראתה נהדר. הוא חשב שהאיפור ממש הלם אותה, והלבוש שלה היה עדין ונשי, מה שלא היה רגיל לראות אצלה. הוא נזכר איך הנשימה שלו כמעט נתקעה כשראה אותה מוקדם יותר, ובכך שזה לא קרה לו כבר הרבה זמן.
הוא גם נזכר בכמה חשוף הרגיש לידה. היא גרמה לו להרגיש ממש חשוף, היא ראתה דרכו, את כל הפחדים שלו וחוסר הביטחון שלו.
זה הבהיל אותו.
הוא חשב על השיחה שלהם.
הוא כבר יצא עם בנות בעבר, וזה היה נחמד. זה היה קליל, קצר ובעיקר שטחי כי זה מה שהוא רצה, ככה זה היה הרבה יותר קל. גם בשבילו וגם בשבילן. לרוב, הוא לא נתן להן להתקרב אליו יותר מדי, כי הוא חשב שהן לא באמת יצליחו להבין אותו על כל הצדדים המורכבים שלו. בדיוק כמו שאמר לאוולינה, הוא לא נער, והוא יודע שאהבה זה לא עסק פשוט, זה עסק מלוכלך וכואב והוא לא ידע אם הוא מעוניין בדבר כזה.
"פאק." הוא מקלל אל האוויר, משליך את ספר הקריאה שלו הצידה.
הוא פורע את השיער שלו, פושט את המעיל שלו ומניח לו ליפול על הספה, כשפתאום מכה בו ההבנה שאוולינה היא מסוג הנשים האלה שיכולות לגרום לגבר להתאהב בהן, מבלי שהן בכלל יודעות מה הן עושות.
המחשבה הזו מהדהדת בראשו עוד שעה ארוכה, ומאוחר יותר שניה לפני שהוא נרדם הוא מחליט שהוא הולך לשמור על מרחק מאוולינה.