הנה באה השמש- פרק 7: יש בעולם עוד גברים

השמש עולה לאיטה בשמיים, מאירה לאט לאט את העיר הישנה, ומסמנת על בואו של יום חדש. לאט לאט הרחובות נצבעים בצבע אדמדם כתום, עד שהשמש עומדת במרכז השמיים, מתחבאת בין עננים כבדים ואפורים.
בדרך כלל, אוולינה אוהבת בקרים ומדי פעם היא אפילו לוקחת לה כמה דקות לפני ההתארגנות השגרתית שלה כדי להציץ החוצה מהחלון ולצפות בשמים אבל הבוקר, היא לא עושה את זה. הבוקר, היא מרגישה כאילו מישהו מצץ ממנה את כל האנרגיה. אתמול בלילה, אחרי המסיבה היא לא הצליחה להירדם. היא חשבה על השיחה שלה ושל סאן, היא חשבה גם על איידן.
היא חשבה על כך שיש אנשים שנכנסים לחיים שלנו, סתם ככה, בלי שאנחנו בכלל מצפים להם ואז ברוב חוצפתם, הם הופכים אותם. איידן למשל, הפך לה את החיים. כשהוא נכנס לחיים שלה, היא חשבה והרגישה שהוא הדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם. היא הרגישה איתו בעננים, לא היה לה מושג שיום אחד זה יסתיים בכך שהוא יאמר לה שהוא כבר לא בטוח לגבי מה שהוא מרגיש כלפייה. היא נאנחת מול המראה, מסדרת את השיער שלה לפני שהיא חובשת את כובע הצמר השחור שלה.
כשהיא חושבת על זה לעומק, היא יכולה למתוח קו ברור בין שתי האוולינות. יש את אוולינה של לפני איידן, וישנה האוולינה הנוכחית, זו שאחרי איידן. זו שהלב שלה מעט אטום, ושיהיה לה קשה לתת למישהו להתקרב אליה או להיפתח למישהו, לפחות לא בינתיים.
המחשבה הזו מבהילה אותה מעט, כי היא פתאום מבינה שמתי שהוא, היא תצטרך לעבור את הכל מההתחלה.
מתי שהוא, עם מישהו היא תצטרך להיות שוב פגיעה והיא לא תדע,בדיוק כמו שלא ידעה עם איידן, אם המישהו הזה יהפוך לה את החיים לטובה, או לרעה.

************

בניגוד לאוולינה, סאן דווקא ישן מצויין.

אתמול בלילה, אחרי המסיבה, הוא ישן כמו תינוק.
כבר תקופה ארוכה שלא הייתה לו שינה כזו, רצופה, חלקה, ובלי שיצטרך להתעורר לפחות פעמיים במהלך הלילה.
בזמן האחרון, בכל לילה לפני שעצם את העיניים ,מילאו אותו כל הדאגות שגם ככה רדפו אותו במהלך היום וכתוצאה מכך השינה שלו הייתה מקוטעת.
את החודשים האחרונים הוא בילה בדאגות, דאגות בעיקר על העתיד, כי אחרי שאיבד את העבודה שלו, הוא הרגיש כאילו הקרקע נשמטה לו מתחת לרגליים.
פתאום חלק מהזהות שלו נלקח ממנו, והוא הרגיש מעט אבוד. אבל לאט לאט, ועם הרבה עבודה ונחישות הוא אסף את עצמו מחדש, הוא רץ מריאיון לריאיון, בלי לוותר ובלי להתעצל כי הוא ידע שהוא רוצה לחזור לעשות את מה שהוא אוהב- להיות מורה.
ועכשיו, הוא מתמלא גאווה על כך שכל העבודה הקשה שלו השתלמה לו בסוף.

מזג האוויר היום עדיין אפלולי ומעט קריר, אבל בשביל סאן, זה מזג אוויר מצוין. הוא בעננים כי זה היום הראשון שלו בעבודה.
הוא מתארגן בזריזות. הוא לובש מכנס טרנינג שחור, וחולצת ספורט תואמת כיאה למורה לחינוך גופני. מעל, הוא לובש סווטשירט כחול של אדידס ואז הוא גם לובש מעיל בצבע שחור. אך כך הוא נועל נעליים תואמות בצבע שחור, ותולה על הצוואר שלו את המשרוקית הכחולה שלו.
הוא מחליק את תיק הגב שלו על הכתף, ואז צועד אל דלת הדירה שלו, בדרך הוא חולף על פני המראה וכשהוא רואה את עצמו ככה הוא לא יכול שלא לחייך לעצמו. הוא נועל את דלת הדירה שלו וממהר אל הרכב שלו, עשרים דקות אחרי הוא כבר עושה את דרכו אל שער בית הספר, אחרי שהחנה את הרכב שלו.
הוא עוצר רגע, כדי להביט במבנה הזה שמולו, התרגשות קלה אוחזת בו וממלאת אותו מבפנים. כבר הרבה זמן שלא התרגש ככה ממשהו, והוא מת על ההרגשה הזו. הוא מתרגש להתחיל ללמד.
בצעדים בטוחים וגדולים, הוא עושה את הדרך אל תוך מבנה בית הספר.
ממש בכניסה, הוא חולף על פני השומר הזקן ומנופף לו, השומר מברך אותו לשלום ומחייך אליו בחמימות.
אחר כך, הוא מדלג על מדרגות הכניסה שתיים שתיים בכל פעם ועושה את דרכו אל תוך אזור א', האזור שבו נמצא חדר המורים וחדר המנהלת.
הוא מסדר את התיק על הגב שלו ובצעדים זריזים נכנס אל חדר המורים, הוא סורק אותו בזריזות, סורק אותו לראשונה ואז הוא מחפש אחר פרצופים מוכרים שראה אמש במסיבה.
"או, סאן!" קוראת המורה לאומנות. הוא מחייך אליה בחביבות כשהוא מבחין בה. "מה שלומך הבוקר?" היא שואלת בהתלהבות, היא מסדרת את משקפי הראייה שלה על האף וסורקת אותו מכף רגל עד ראש.
"מצוין. מה איתך?" הוא שואל בנימוס.
"יכול להיות יותר טוב. אל תשאל." היא ממלמלת, ורגע אחרי היא חוזרת להתעסק במחברת שלה. סאן נושף בהקלה, ממש אין לו סבלנות לשמוע על צרות של אחרים על הבוקר.
"תרגישי טוב." הוא מאחל וממשיך אל אזור התאים, נזכר שהמערכת שלו ממתינה לו שם.
הוא מחייך כשהוא רואה את התא עם השם שלו מתנוסס עליו בגאווה- "סאן נובו." הוא קורא בקול רם, נהנה לשמוע את שמו, הוא פותח את התא ומוצא שם תיקייה עם דפים שונים בתוכה.
הוא מרפרף בזריזות על הדפים בתקייה עד שהוא מוצא את המערכת שלו, הוא מגלה שהכיתה הראשונה שלו היא כיתה ט'.
הוא סורק שוב את חדר המורים, לא מצליח להימנע מלהשוות אותו לבית הספר הקודם שלו. בניגוד לבית הספר הקודם שלו, המורים פה חברותיים והוא מת על זה, בבית הספר הקודם שלו הייתה תחושה כזו שכל אחד לעצמו וזה אחד הדברים שהפריעו לו. הוא שנא את זה שכל מורה התעסק בעניינים שלו ואף אחד לא טרח להושיט יד למורה אחר שהיה צריך עזרה.
הוא גונח מעט, נזכר לפתע בריק- סגן המנהל הקודם שלו.
סאן שנא את הבן אדם. הוא היה מהטיפוסים השחצנים והגועליים האלה, שהתנהגו כאילו העולם נועד כדי לשרת אותם.
סאן שנא את זה.
הוא שונא אנשים כאלה שהולכים בעולם בהרגשה שהכל מגיע להם ושמותר להם הכל רק כי הם בדרגה יותר גבוהה.
היה לו מין תחביב כזה, לריק, להציק לכל המורים. לא משנה אם הם היו מורות או מורים, הוא תמיד מצא איזו נקודה ללחוץ עליה כדי להשפיל אותך. גם סאן חטף ממנו כמה פעמיים, בעיקר בהתחלה, כשעוד היה חדש ואז לאט לאט הוא למד להתעלם עד שהייתה פעם שבה נמאס לו להבליג וזו גם הייתה הפעם שבה זרקו אותו מכל המדרגות.
הוא רוטן שוב, מתמלא כעס על ריק ועל מנהל בית הספר הקודם שלו.
רגע אחרי, הצלצול מהדהד ברחבי חדר המורים, והוא מתנער מהכעס והמחשבות שלו.
הוא נעמד בזריזות, ותוך כדי תולה את התיק שלו על הכתף. בדיוק אז, הוא מבחין באוולינה וג'וד שעושות את דרכן אל מחוץ לחדר המורים.
הוא מגביר את קצב הליכתו כדי להגיע אליהן. "היי בנות. בוקר טוב!" הוא מחייך, מיד אחר כך הוא גם מנופף . "אני צריך את עזרתכן, איפה אני מוצא את כיתה ט'?" הוא שואל.
"אני בדרך לכיתה י"ב." ג'וד ממהרת לומר. "אוולינה תראה לך איפה זה, היא בכיוון. נכון?" היא אומרת, ונפנית אל אוולינה.
"מה?" שואלת אוולינה, היא נראית כאילו מישהו סטר לה. היא סורקת את סאן לרגע ארוך.
ג'וד מנידה ראש. "סאן צריך להיכנס עכשיו לכיתה ט', התואילי בטובך להראות לו איפה כיתה ט' נמצאת?"
"אה, בטח. ברור." היא אומרת ומיישרת את תיק הצד שלה. "בוא, אני אראה לך איפה זה." היא מכחכחת בגרונה, מובכת מעט.
"בהצלחה!" קוראת אחריהם ג'וד.
"תודה!" צועק לה סאן בחזרה.
הם צועדים יחד, בשתיקה. סאן מביט סביבו, מנסה לזכור כל פרט ופרט מהדרך כדי לא לאבד את הדרך שלו בחזרה.
"איך אתה מרגיש? אתה מתרגש?" שואלת אוולינה.
"האמת שכן. אני קצת מתרגש, הרבה זמן לא עמדתי מול כיתה." מתוודה סאן.
"איזה כיף! אני ממש מקווה שיהיה לך יום טוב, הימים הראשונים הם תמיד הכי קשים."
"כן." הוא משיב, נזכר בימים הראשונים שלו בתור מורה. "אבל אחר כך זה משתפר." הוא אומר.
"נכון, זה באמת משתפר." היא מעיפה בו מבט קצר ואז ממשיכה. "יש לך מזל שאתה מתחיל עם כיתה ט', הם ילדים ממש טובים, תהיה לך נחיתה רכה." היא מחייכת.
הם נכנסים לאזור ב', האזור שבו נמצאות כיתות הלימוד, וכיתות האם.
הם צועדים במשך כדקה נוספת ואז אוולינה נעצרת על יד כיתה.
"תמשיך ישר עם המסדרון עד הסוף, ואז תפנה ימינה, כיתה ט' היא הכיתה הראשונה שם." היא מסבירה ומצביעה הלאה אל המשך המסדרון.
"זו הכיתה שלי, כיתת ההיסטוריה." היא ממשיכה, מצביעה על הכיתה שהם עומדים על ידה.
סאן מהנהן. "בסדר גמור. תודה אוולינה." הוא אומר, מחייך אליה חיוך ממיס ולרגע אוולינה מרגישה שוב מובכת.
"אין בעד מה." היא אומרת וממהרת להיכנס אל הכיתה שלה.
הוא ממשיך הלאה במסדרון ואז פונה ימינה אל כיתה ט'.
הוא לוקח נשימה עמוקה הישר אל תוך הריאות שלו לפני שהוא פותח את דלת הכיתה וצועד פנימה בביטחון.
הוא מעיף מבט בתלמידים המפוזרים ברחבי הכיתה, עוטה על עצמו את ההבעה הכי מפחידה שלו, וצועד הישר אל שולחן המורה.
הילדים, עוצרים רגע מהפטפוטים שלהם , וממהרים להתיישב במקומותיהם.
סאן לא פוצה את פיו עד שכולם יושבים במקומותיהם. זה לוקח בדיוק חמש דקות, וכשכולם יושבים הוא סורק אותם אחד אחד , בלי לחייך ובלי שום הבעה על פניו.
"אני סאן." הוא מכריז, בדממה ששוררת בכיתה, הקול שלו מהדהד ברחבי הכיתה. "המורה החדש לחינוך גופני."
הילדים מביטים בו, אף אחד לא פוצה את פיו. אף אחד לא מעז לזוז, ונדמה לו גם שהם עוצרים את נשימתם. הוא מוריד את תיק הגב שלו מהכתף ומניח אותו על הרצפה על יד שולחן המורה, אחר כך הוא צועד אל מרכז הכיתה כדי שכולם יוכלו לראות אותו ומתחיל לדבר.
"אני לא יודע למה אתם רגילים בשיעורי חינוך גופני." הוא מתחיל. "אבל מה שזה לא יהיה שאתם יודעים, תשכחו את זה. זה לא יקרה יותר." הוא מכריז.
מספר תלמידים בסוף הכיתה מתחילים להתלחשש ביניהם וסאן מחייך.
"היי, אתם שם." הוא אומר, מצביע ישירות עליהם. "אכפת לכם לחלוק עם הכיתה את מה שזה לא יהיה שאתם מתלחששים לגביו?"
התלמידים, אחד ממוצא אפרו אמריקאי, והשני כנראה היספני- מביטים בסאן בחוסר אונים. הם שותקים ונראים כאילו הם רוצים שהאדמה תבלע אותם. סאן מחייך בניצחון- הוא מת על זה, הוא פשוט מת על הימים הראשונים האלה שבהם צריך לשחק את השוטר הרע ורק להכניס לילדים האלה.
"בפעם הבאה שאתפוס אתכם מתלחששים, אני אגרור אתכם לקדמת הכיתה ואף אחד לא יצא מכאן עד שתשתפו את כל הכיתה בלחשושים שלכם, ברור לכם?" הוא שואל כשחיוך עדיין על פניו, עומד בניגוד מולחט לטון המאיים שלו.
התלמידים, המומים לגמרי, מהנהנים בזריזות.
הכיתה עוצרת את נשימתה.
"אוקיי. עכשיו, אם לא היה ברור למישהו- לחשושים או פיטפוטם, זה משהו שאני לא סובל. זה משהו שלא יהיה אצלי בשיעורים." הוא נותן למילים שלו להדהד רגע ואז הוא ממשיך.
הוא סורק בזריזות את רגלי התלמידים, מאתר כמה מהם שהגיעו לשיעור בלי נעליים מתאימות.
"אני רואה שיש פה כמה חבר'ה שהגיעו היום בלי נעליי ספורט. תנו לי לספר לכם משהו חשוב- נעליי ספורט, זה משהו חשוב בשיעורים שלנו." הוא מסביר, סרקסטי מעט. הוא מתחיל ללכת מצד לצד בכיתה, תוך כדי יצירת קשר עין עם התלמידים. "אם תגיעו לשיעורים שלי בלי נעליי ספורט, באותה מידה, פשוט אל תגיעו לשיעורים שלי. ברור לכם?"
דממה שוררת.
"שאלתי אם זה ברור לכם." הוא חוזר, מצפה לתשובה, והם כולם או מהנהנים או עונים לו לחיוב.
"אותו הדבר לגבי המכנסיים שלכם, גם הבנים וגם הבנות. אין אצלי ג'ינסים, תגיעו לשיעורים שלי עם בגדים נוחים. לא שום דבר שתצטרכו להתעסק בו במהלך השיעור. ברור לכם?"
התלמידים, שכבר הבינו את העניין, עונים ומהנהנים בלי שסאן יצטרך לשאול פעם שניה.
"עכשיו תראו, אני לא יודע מה עשיתם עם המאמן דקר. גם לא מעניין אותי לדעת, אני השריף החדש בעיר ומה שאני קובע, זה מה שהולך."
אחד התלמידים בפינת הכיתה, זע באיטיות, מנסה לא למשוך את תשומת ליבו של סאן כי ממש לא מתחשק לו לקבל נזיפה. סאן, שקולט את התנועה של אותו תלמיד, מעיף בו במבט אך לא מעיר לו.
"מה שהולך לקרות זה שבכל שבועיים נלמד ענף ספורט חדש, בסוף השבועיים, אתם תיבחנו גם בכתב וגם מעשית על אותו ענף ספורט." הוא מסביר.
בעשר הדקות הבאות, הוא מסביר להם בפירוט על התוכנית הלימודית. ואז הוא גם מסביר להם שהוא ממש לא מתכוון להגיע אליהם לכיתה בכל פעם שיפגשו אלא שהוא מצפה מהם להראות בגרות ולהגיע אליו למגרש הספורט הבית ספרי. הוא מסביר להם שבמידה ויתעכבו, כל הכיתה תענש.
"אני נותן לכם עשר דקות בדיוק להגיע אליי לשיעור. שלא תגידו שלא אמרתי."
התלמידים מהנהנים, והוא מרגיש על גג העולם.
בדקה הקרובה הוא מקריא שמות בזריזות והתלמידים שומרים על השקט.
"עכשיו, אחרי שסיימנו להכיר. בואו ניגש לעבודה." הוא אומר.
הוא מבקש מהתלמידים להסתדר בשני תורים, תור בנים ותור בנות.
וככה כמו שהם, הם צועדים בדממה מופתית אל מגרש הספורט, שם הוא מחלק אותם לשתי קבוצות מעורבות ומניח להם לשחק "שוטרים וגנבים".

גם בשאר הכיתות שהוא פוגש במהלך היום הוא עושה את ההצגה של השוטר הרע, ובכל הכיתות, זה עובד. בהתחלה, בתור מורה צעיר, התלמידים היו עושים ממנו צחוק ולא מקשיבים לו. לאט לאט עם הזמן, הוא למד את השיטה וקלט שכשמגיעים איתם ישר ולעניין, ולא מאפשרים להם לשחק משחקים, הם מהר מאוד מתיישרים ולומדים לא למתוח את הגבולות.
היום שלו זורם על מי מנוחות, והוא מרגיש מרוצה מאד כשהוא משחרר את הכיתה האחרונה שלו הביתה.
בסוף היום, הוא חולף על פני כיתת ההיסטוריה ונתקל באוולינה, שסיימה את היום שלה בדיוק כמוהו.
"היי." הוא קורא, כשהוא פוגש בה, ממהר לצעוד לצידה. "תודה על העזרה הבוקר, הייתי הולך לאיבוד בלעדייך." הוא אומר.
אוולינה מביטה בו, היא מחייכת מעט. "אין בעד מה, גם אני הייתי פעם חדשה. " היא אומרת והוא מהנהן.
הם פוסעים יחד במסדרון.
"אז איך אתה את מגדיר את היום הראשון שלך בבית הספר?" היא שואלת.
הוא חושב לרגע ואז מחייך בסיפוק.
"היה לי יום מצויין, הילדים היו ממש נחמדים אליי." הוא צוחק.
"אה, וחוץ מזה שאני לא מצליח לעכל איך הם קוראים לך מגניבה, לא היו לי יותר מדי הפתעות."
"היי!" קוראת אוולינה. "זה מאוד חצוף מצידך!"
הוא שוב צוחק.
"בחייך, ראית את עצמך? את ממש לא מגניבה. את ההפך ממגניבה. את…" הוא עוצר רגע, סורק אותה מכף רגל ועד ראש מה שגורם לה לנוע באי נוחות. "את רגילה, ואת גם מלמדת היסטוריה." הוא פוסק. היא מביטה בו בכעס מהול במשהו שקרוב לשעשוע.
"אני פשוט אעמיד פנים שלא באמת אמרת את זה!" היא מכריזה, מנסה להישמע פגועה.
"או שתנסי לגרום לי לשנות את דעתי." הוא אומר בשובבות, מרים גבה.
אוולינה בולעת קצת רוק, נדמה לה שהוא מפלרטט איתה והיא לא יודעת איך להגיב לזה. היא לא בחורה כזו שמפלרטטים איתה, היא אף פעם לא הייתה.
"אז איך היה היום שלך?" הוא שואל, לא נותן לשקט לרחף ביניהם ליותר מדי זמן.
אוולינה, מעט מופתעת מההתעניינות שלו מהססת רגע. "האמת שהיה לי יום ממש נחמד." היא משיבה, החיוך על פניה מתרחב.
הם צועדים יחד מחוץ למבנה הכיתות, זה לצד זה, סאן שהצעדים שלו הרבה יותר גדולים משל אוולינה, משתדל לשמור על קצב שגם היא תוכל לעמוד בו.
"נחמד? מה בדיוק היה נחמד בו?" הוא שואל בסקרנות, מודע לכך שעוד רגע יהיו מחוץ לשער בית הספר, ובזה גם תסתיים השיחה ביניהם.
"הרבה מאוד דברים. לשם שינוי, הגעתי היום סופר מאורגנת לשיעורים שלי, והילדים התנהגו מאוד יפה לאורך היום."
"ידעתי שאת מפוזרת, רואים עלייך." הוא מקניט.
אוולינה מצחקקת. "היי, אני לא כל כך מפוזרת." היא מתגוננת.
"ברור, בגלל זה התיק שלך פתוח ככה ואפשר לראות כל מה שיש בתוכו." הוא מצביע על תיק הצד שלה, שנראה כאילו מתחוללת מלחמה בתוכו.
אוולינה מסמיקה מרוב בושה, וממהרת לדחוף את הדפים המבצבצים פנימה אל תוך התיק בעזרת כף ידה, אחרי מאבק של רגע ולקול צחוקו של סאן, היא סוגרת את התיק.
הם צועדים אל מתוך לשער בית הספר, תוך כדי דיבור.
"את צריכה טרמפ?" הוא שואל לפתע, מצביע על הרכב שלו במורד הרחוב.
"לא, תודה. אני גרה די קרוב." היא עונה בזריזות.
הוא מהנהן.
"אוקיי, אז נתראה מחר." הוא אומר, משתהה רגע לפני שהוא מחייך אליה ואז הולך לדרכו.
אוולינה צופה בו מתרחק, היא פולטת נשימה שלא הרגישה שהיא מחזיקה.
היא לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שניהלה שיחה כזו סתמית עם גבר. כשהייתה עם איידן, אף אחד אחר לא היה קיים מלבדו, ועכשיו, היא צריכה להתרגל לעבודה המשונה הזו שיש עוד גברים בעולם. גברים רגילים, שמנהלים שיחות, מתעניינים, וסתם מחמיאים.
את הדרך הביתה היא עושה ברגל, נהנית מהשמש החמימה שמציצה לפרקים בין העננים האפורים.
היא נושמת לתוכה את האוויר הקר של החורף, וממלאת את הריאות שלה באוויר צח. נהנית מכל רגע, ומנסה להחליט אם היא אוהבת או לא אוהבת את העובדה שיש בעולם עוד גברים חוץ מאיידן.