הנה באה השמש- פרק 4: כמה זמן לוקח לתקן לב שבור?

כיתת ההיסטוריה היא כיתה רגילה שעל דלת הכניסה שלה מודבק שלט קטן שמכריז שזו כיתת ההיסטוריה.
זו הכיתה של אוולינה, זו הממלכה שלה.
לפעמים, כשהיא לא רוצה ללכת לחדר המורים, היא נשארת בכיתה שלה כדי להתעסק בכל מיני דברים שיש לה לעשות.
לפני שנתיים, כשהתחילה ללמד בבית הספר הזה, היא החליטה לקשט את הכיתה כדי שתראה יותר מזמינה ונחמדה גם בשביל התלמידים' אבל בעיקר בשביל עצמה.
היא רצתה שיהיה לה כיף לבוא לכיתה שלה, אז היא קנתה כל מיני כרזות שונות עם ציטוטים של מנהיגים גדולים מהעבר ותלתה אותן בכל רחבי הכיתה.
על השולחנות המרובעים של התלמידים, היא הדביקה מדבקה קטנה עם הכיתוב "אני מאמינה בך!" ולידו היא הדביקה מדבקה של סמיילי מחייך.
כזו מורה היא, אחת כזו שלא מוותרת על התלמידים שלה גם כשהם ממש קשים, או גם כשהם בעצמם רוצים להרים ידיים. לפעמיים' כשהתלמידים ממש מקשים עליה, היא מזכירה לעצמה שאם זה היה קל כולם היו עושים את זה' וזה מעודד אותה להמשיך.

היום זה יום כזה, קשה.

היא יושבת בכיתה עכשיו, עם ערימה של מבחנים פרוסה לפניה, ומרגישה כאילו היא עומדת לקרוס כל רגע.
היא לא הספיקה לאכול או לשתות, והראש שלה מתפוצץ, אז היא מעסה אותו בכרוית האצבעות שלה.
היה לה יום מטורף.
היא לימדה היום בשלוש כיתות. כיתה ט', כיתה י', וכיתה י"א'- ושלושת הכיתות היו קשות.
בשעתיים החופשיות שלה, הכניסו אותה להחליף מורה בכיתה י"ב והיא טיפסה שם על הקירות כי הי"בניקים הם מעל ליכולות שלה.
אף אחד לא מצליח להשתלט עליהם, ואוולינה גם לא ניסתה, מבחינתה- כל עוד לא אין הרג בכיתה הכל בסדר.
אבל הכי גרועים היו כיתה ט', הכיתה שאוולינה הכי אוהבת ללמד.
זה התחיל בכך שחצי מהכיתה הגיעה לשיעור בלי הציוד, וכיאה לבני נוער, שמגיעים לשיעור בלי ציוד, התחיל להיות להם משעמם, וכשמשעמם, מתחילים להציק אחד לשני וכשמציקים אחד לשני זה אף לא נגמר טוב.
אחת הבנות התחילה להציק לאחד התלמידים, ולמרות שאוולינה ביקשה ממנה להפסיק שוב ושוב, היא המשיכה בכך. כשאוולינה איימה לערב את המנהלת, תמי, הנערה, הפסיקה להציק לתלמיד. אבל אז, אלכס, תלמיד נוסף,לקח את תפקידה ומהר מאוד התחילה תגרה בין אלכס לתלמיד שהציקו לו- ג'יימס, כי ג'יימס זרק הערה על אמא של אלכס.
אוולינה כמעט חטפה מכה כשניסתה להפריד בינהם, לקח לה כמעט רבע שעה להרגיע את הרוחות ובשאר השיעור היא רק הטיפה להם על ההתנהגות המחפירה והילדותית שלהם.
עכשיו, היא יושבת בעוד שעה חופשית שלה, השעה האחרונה שלה ובודקת מבחנים או יותר נכון, מנסה לבדוק מבחנים. ממש אין לה כוחות ללכת לחדר המורים.
היא נאנחת בכבדות, כשהיא רואה את התשובות של התלמידים, תשובות חסרות ולא מלאות.
היא גונחת בתסכול, כשלפתע דלת הכיתה נפתחת וג'יימס, התלמיד שלה מכיתה ט', נכנס אל הכיתה.
"מיס מת'יוס?" הוא מהסס.
אוולינה מרימה את מבטה מערימת הדפים אל ג'יימס.
"היי, ג'יימס, מה אתה צריך?" היא שואלת, מחייכת אליו כמו תמיד, למרות שהיא מותשת.
"אממ… אני יכול להכנס?" הוא שואל.
אוולינה מהנהנת, היא אף פעם לא מסרבת לשיחה עם תלמידים.
"הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"כן, כן. הכל בסדר." הוא אומר, מסדר את התיק על הכתף שלו. "זה פשוט, אממ.. רציתי להתנצל. את יודעת, על איך שהתנהגנו היום בשיעור. זה לא מגיע לך." הוא אומר.
אוולינה מחייכת עוד יותר, מרגישה כאילו הלב שלה מתמלא באהבה.
"אוי ג'יימס."
ג'יימס מחייך בביישנות, הוא מושך בכתפיו ואז מעיף מבט באוולינה. "אני באמת מצטער."
"באמת הגזמתם היום." היא אומרת "תדאג שזה לא יחזור על עצמו, אוקיי? זה לא מתאים לכם להתנהג ככה, לא לך ולא לאלכס, אפילו לא לתמי."
הוא מהנהן בצייתנות, ומחייך אליה.
"מבטיח." הוא אומר, מסמן לה באגדול למעלה.
אוולינה צוחקת, מנענעת את הראש מצד לצד.
"יופי, אני סומכת עלייך ג'יימס!"
"קטן עליי מיס מת'יוס!" הוא מכריז והיא שוב צוחקת. "קול. נתראה מחר מיס מת'יוס!" הוא אומר ויוצא את החדר.
הרגעים האלה גורמים לאוולינה ממש לאהוב את מה שהיא עושה, לזכור למה היא עושה את מה שהיא עושה.
ברגעים האלה, היא מרגישה כאילו שכל העבודה הקשה שלה ממש משתלמת וששום דבר הוא לא לחינם.
היא גאה בעצמה ברגעים האלה, כי היא יודעת כמה משמעותית היא וכמה היא יכולה לשנות.
היא מחייכת לעצמה במשך דקות ארוכות.
כשהשעון על הקיר מראה על השעה 3, היא אוספת בזריזות את ערימת הדפים מהשולחן שלה, יחד עם הקלמר שלה והתיק ועושה את דרכה אל חדר המורים שם היא פוגשת בג'וד.
"היי אוולינה!" היא קוראת. "לא ראיתי אותך היום , איפה הסתתרת?"
אוולינה מנענעת את ראשה. "אל תשאלי, יום קשה היום."
"איזו כיתה?" שואלת ג'וד.
"כולן."
ג'וד צוחקת בחביבות. "ספרי לי עוד."
"כיתה ט' החליטה להתנהג היום כמו פרחחים גמורים, הם הלכו מכות בכיתה בגלל שג'יימס זרק הערה לאלכס, הוא קראה לאמא שלו שמנה." היא רוטנת, ג'וד צוחקת.
"חצי מהשיעור ביליתי בהטפות על כך שאלימות לא תתקבל בבית הספר."
ג'וד, שמכירה היטב את הכיתות של אוולינה מנענעת את ראשה, מניחה לה למשיך.
היא לוקחת נשימה עמוקה. "אה וחוץ מזה, איידן ואני נפרדנו." היא אומרת, מרגישה עייפה עוד יותר.
ג'וד פוערת זוג עיניים.
"אוי בייבי. אני מצטערת לשמוע!"
אוולינה מביטה בה במבט של כלב עזוב וגו'וד ממהרת לחבק אותה.
"למה לא סיפרת לי?" היא שואלת.
אוולינה מושכת בכתפייה, אין לה חשק לדבר על זה.
"אני מניחה שעוד לא עיכלתי את זה." היא אומרת,
מחייכת בקושי, ומושיטה יד כדי לכרוך אותה סביב ג'וד לחיבוק. "אבל היי, ג'יימס בא להתנצל בשם כל הכיתה אז זה שיפר קצת את היום שלי."
"אוי, ג'יימס הזה, יום אחד הוא יהיה הנשיא של ארצות הברית, תזכרי מה אני אומרת לך!"
אוולינה צוחקת בקול רם, וג'וד שמחה לשמוע את זה. היא מתנתקת מאוולינה, וזו מניחה את הדפים שהיא מחזיקה על השולחן לידה.
"אני רצינית!" מתעקשת ג'וד. "הוא ילד מאוד חכם, ואחראי ,יש לו את זה. כשהוא יהיה הנשיא נוכל להגיד שהוא היה תלמיד שלנו. זה יהיה מדהים."
אוולינה ממשיכה לצחוק, היא מסדרת את התיק שלה. "נזוז?" היא שואלת את ג'וד.
"כן, בואי."
בדיוק כשהן יוצאות מחדר המורים , הן נתקלות במיס ג'קלין – המנהלת.
"או, אוולינה! חשבתי שכבר הלכת. אני צריכה אותך רגע, תוכלי לבוא למשרד שלי?" אומרת מיס ג'קלין.
אוולינה מביטה בג'וד ואז במיס ג'קלין ומהנהנת, היא מסמנת לג'וד להתקדם.
הן צועדות בשתיקה לחדר המנהלת, וכשהן מגיעות לשם, אוולינה מתיישבת על כיסא ומיס ג'קלין סוגרת אחריהן את הדלת.
"מה שלומך, אוולינה?" שואלת מיס ג'קלין.
אוולינה, שלא יכולה להסתיר את ההפתעה מכך שהמנהלת קראה לה אל חדרה מרימה גבה.
"אממ.. אני בסדר. מצוין?" היא מהססת, מחכה לשמוע מה רוצה ממנה מיס ג'קלין. "קרה משהו?" היא מוסיפה.
"לא, לא. הכל מצוין. אני רק צריכה ממך טובה." היא פותחת."זה בקשר למאמן דקר. זוכרת את המאמן דקר, כן?"
אוולינה מהנהנת קלות.
"מצוין. אז בשעה טובה, מצאנו לו מחליף. הוא יגיע לכאן בשבוע הבא."
אוולינה ממתינה שמיס ג'קלין תמשיך.
"מכיוון שהמאמן דקר מלמד פה כבר שנים, הייתי רוצה לארגן לו מסיבת פרידה קטנה. תוכלי לקחת את זה על עצמך?" היא חצי שואלת, חצי פוקדת.
"אני??!" שואלת אוולינה בטון שלא יכול להתפרש לשתי פנים – היא מזועזעת.
"כן, אוולינה, את. יש בעיה?"
אוולינה לא פוצה את פיה, לא משנה מה תגיד, אין לה שום דרך להחלץ מכך.
" תראי, מיס ארית'ה עסוקה עם תערוכת האומנות שאמורה לעלות בקרוב, אין לה זמן לזה."
"ומה עם מיסטר בנג'מין?" אוולינה מציעה את המורה למוזיקה.
"גם הוא עסוק, המקהלה הבית ספרית צריכה להכין מופע לכבוד ראש העיר שמגיע לבקר בעוד חודש."
אוולינה פותחת את פיה, אך שום דבר לא יוצר ממנו.
"מצוין. העניין סגור. תדאגי שהמסיבה תהיה קטנה וסמלית. את יודעת, להביע את הערכתנו למאמן דקר, לא משהו מוזגם."
אוולינה ממצמצת מספר פעמים, לוקח לה רגע כדי להבין מה קרה פה הרגע ובלי לומר מילה היא נעמדת ויוצאת מהמשרד של המנהלת, אל ג'וד שממתינה לה במבואה החיצונית.
"נו? מה היא רצתה?" היא שואלת בסקרנות.
אוולינה מושכת בכתפייה כמו ילדה מובסת, פרצופה מסגיר את תחושותיה.
"אני צריכה לארגן את מסיבת הפרידה של המאמן דקר בשבוע הבא."
"זה אומר שמצאו לו מחליף, בשעה טובה! את יודעת שהמסכן הזה פרש כבר בשנה שעברה?"
אוולינה נוחרת בשקט.
"את רואה מה זה חוסר תועלת? רק כי כל המורים הצעירים האלה חסרי תועלת, ולא יודעים להתמודד עם חבורה של בני נוער, הזקן הזה נאלץ לעבוד יותר ממה שהוא חייב." ג'וד מנענעת את ראשה בזעזוע. "כשיגיע זמן הפרישה שלי, אני עולה על מטוס הרחק מכאן רק כדי שלא יתקעו אותי להמשיך ללמד." היא צוחקת.
הרגשתה של אוולינה משתפרת מעט כשהיא שומעת את דבירה, והיא צוחקת יחד איתה.
"לא כול המורים הצעירים גרועים, והיי, זה קשה להיות מורה צעיר בימינו."
ג'וד מניפה יד בביטול. "שם קשה, הילדים היום רק עושים שרירים, את פשוט צריכה להחזיק אותם חזק, מבפנים הם רכים כמו חמאה."
אוולינה מהססת רגע ואז מהנהנת כי יש בזה משהו, רגע אחרי היא גונחת באומללות.
"זה כל כך לא הוגן שהיא נותנת לי להיות אחראית על המסיבה הזו."
"אוי בייבי, אל תדאגי, אני מעולה בארגון מסיבות, אני אעזור לך."
אוולינה מביטה בג'וד בהכרת תודה, ורגע אחריי היא כורכת את זרועותיה מסביב לג'וד.
הן צועדות החוצה מבית הספר אל הרחוב, חולפות על פני כמה ילדים ומנופפות להן, ואז בקצה הרחוב הן נפרדות כל אחת לדרכה.

את אחר הצהריים אוולינה מבלה בבהייה בטלוויזיה ובבדיקה של ערימות הדפים שסחבה איתה הביתה, כאב הראש עדיין הולם בראש שלה.
מדי פעם, מכורח ההרגל, היא מתפתה להציץ בפלאפון שלה כדי לבדוק אם יש שם הודעה מאיידן.
היא יודעת שזה לא הגיוני, ועדיין משהו בה מייחל לכך שזה לא באמת קרה, שהם לא באמת נפרדו. היא יודעת שזה עדיף ככה, עדיף שהם נפרדו מאשר להיות יחד ושמה שהיא מרגישה יהיה חד צדדי. היא לא רוצה להיות עם מישהו שלא מסוגל לאהוב אותה כמו שהיא אוהבת אותו. אבל, לעזעזל, התחושה הזו שיש לה, הריקנות הזו שהיא מרגישה, החוסר הזה. זה בא והולך כל הזמן וזה משגע אותה. כל דבר מזכיר לה את איידן, מהדבר הקטן ביותר עד לדבר הגדול ביותר ובכל פעם שהיא נזכרת בו היא מרגישה שבא לה לפרוץ בבכי.
מתי ההרגשה הזו תעבור לה? היא נאנחת בעצבות, בוהה לרגע באוויר ומפליגה בזיכרונות שלהם יחד.

איידן היה החבר הראשון שלה.
הם נפגשו באיזו מסעדה זולה בעיר. באחד הערבים, אוולינה החליטה להצטרף אל חברה למפגש עם החברים שלה מהמכללה, בין אותם החברים היה איידן.
הוא מצא חן בעיניי אוולינה מהרגע הראשון שראתה אותו. היא לא יכלה להוריד ממנו את העיניים – היא אהבה את השיער החום שלו, עיניי השקד שלו ובמיוחד את הלסת החדה שלו.
הוא היה נראה לה די פלצן בהתחלה, קצת סנוב אפילו אבל למעשה הוא היה ההפך הגמור.
הוא זה שהתחיל איתה. בלי בושה, הוא פתח בשיחה, שאל לשלומה.
היא אמרה שבסדר ומפה לשם, הם הפליגו בשיחה על איזו שטות כל שהיא.
אחרי שעה וחצי של דיבורים, מתעלמים לגמרי משאר הקבוצה, הם החליפו מספרים ובסוף הערב ,כשהוא שאל אם יוכל להתקשר אליה מחר, אוולינה הייתה בעננים.
הדייט הראשון שלהם היה בבר נחמד באזור. הוא אסף אותה מהבית וכל הנסיעה לבר הם האזינו למוזיקת קאנטרי, כי זה מה שהתנגן ברדיו ושרו יחד בקולי קולות את כל השירים שהכירו.
הבר היה קטן וחמים, הם ישבו באיזה כוך. איידן ישב בפנים, ואוולינה ישבה בחלק החיצוני למקרה שתרצה לברוח. הם פיטפטו במשך שעות, על החיים שלו ועל החיים שלה, על התחביבים שלהם. אוולינה הייתה בעננים, היא כל כך נהנתנה עד שלא רצתה שהדייט יגמר בכלל.
מאוחר יותר, כשהוא הסיע אותה בחזרה לבית שלה- הם נפרדו בנשיקה ואוולינה הרגישה שהלב שלה תכף יצא מהמקום. מרוב בושה, היא אפילו לא הודתה לו על הטרמפ ועל הערב הנהדר שבילו יחד, אלא היא זינקה מהרכב כדי שלא יראה שהיא מסמיקה.
למחרת, איידן סימס לה ראשון והיא ידעה שזה האחד.
הם יצאו שוב, ושוב ושוב, ולפני שאוולינה ידעה מה קורה הם כבר הפכו לזוג.
לא עבר יום מאז שבו לא דיברו, ובכל יום שבת הם נהגו להפגש כשהוא התפנה והיא התפנתה.
שנתיים שלמות. הם היו יחד שנתיים שלמות, וברגע אחד – זה נגמר.
זה נגמר כי הוא לא יודע אם זה מה שהוא רוצה יותר.
ועכשיו, היא פה בחדר שלה, ובמקום לבדוק את ערימת המבחנים שמולה, היא עסוקה בלחשוב על איידן, ומה הוא עושה עכשיו. תוהה בינה לבין עצמה כמה זמן לוקח לתקן לב שבור.

היא נאנחת, ואז מנערת את ראשה, מנסה להיפטר מהמחשבות האלה על איידן כי זה רק מכאיב לה ולא עושה לה טוב. היא נזכרת במסיבה של המאמן דקר שהיא צריכה לארגן.
"אוי אלוהים." היא נאנחת שוב, מניחה לראשה ליפול על השולחן בתבוסתנות.
מתחשק לה לישון, או לפחות לשכב במיטה ולהתכרבל בה כל היום.
"אוולינה." היא אומרת לעצמה "תתאפסי על עצמך. את בסדר, את תהיי בסדר."
היא לוקחת נשימה עמוקה, ומחליטה לצאת למלחמה , כרגע, נגד ערימת הדפים שמולה.