הנה באה השמש – פרק 3: מלצר בבגדים רגילים

כיאה לניו יורקריות אמיתיות הן משתמשות בתחבורה הציבורית. במקרה הזה, הן משתמשות ברכבת התחתית.
אוולינה תמיד אהבה את הרכבת התחתית, בכל נסיעה בה היא גילתה דברים חדשים ואנשים חדשים וזה מצא חן בעינייה מאוד. בדרך כלל היא הייתה מניחה למוזיקה שבוקעת מהאזוניות שלה ללוות את העיניים המרדצות שלה מסביב בסקרנות, עירנית לגלות משהו חדש בכל פעם.
הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, היא בכלל לא מרוכזת בנסיעה.
הראש שלה נמצא במקום אחר לחלוטין.
היא חושבת על איידן, ובלי שתהיה לה יכולת לשלוט בכך, העיניים שלה מתמלאות דמעות.
"אוי אוו." אומרת ג'ולי , היא כורכת זרועות דקיקות סביב אוולינה ומושכת אותה אל חיקה.

המחזה הזה חוזר על עצמו חמש פעמים במהלך הנסיעה שלהן ברכבת, ומדי פעם אנשים סקרנים מעיפים בהם מבטים מלאי משמעות.
ג'ולי רק מחייכת ומסמלת להם שהכל בסדר, מקפידה לתמוך באוולינה כמה שהיא רק צריכה כי היא יודעת שלב שבור זה עסק מלוכלך.

אחרי חצי שעה של נסיעה, הן סוף סוף יורדות מהרכבת ומתחילות לצעוד ברגל אל מחוץ לתחנת הרכבת.
ג'ולי כורכת את זרועה סביב זרועה של אוולינה והן צועדות כך כמה דקות בשתיקה, נהנות מהקור שמציע היום.
לאורך הנסיעה ברכבת, אוולינה בכתה *חמש פעמים*- כי בכל פעם היא נזכרה באיידן ובמשהו שאהב. ג'ולי שיחקה את תפקיד החברה הטובה והמבינה, ובכל פעם היא ניחמה והרגיעה אותה.
עכשיו, כשהן צועדות ברגל, אוולינה כבר לא בוכה וג'ולי מודה לאל על כך כי עד כמה שהיא מתה על אוולינה, אין לה מושג כמה עוד תוכל לסבול מהבכי הזה שלה.

"אז לאן אנחנו הולכות?" אוולינה שואלת.
ג'ולי מחייכת אליה בערמומית, כממתיקת סוד.
"את תכף תגלי." היא משיבה קצרות.
הן ממשיכות לצעוד בשתיקה, בדרכן ליעד הן חולפות על פני בתי עסק שונים.
הן חולפות על פני מאפיה, מכבסה מקומית ומסעדה קטנה.
הן צועדות עוד כמה דקות, עד שג'ולי נעצרת.
גם אוולינה נעצרת, בלי לשים לב אפילו. היא כל כך שקועה במחשבות שלה, שג'ולי נאלצת לתת לה מכה בצלעות כדי להחזיר אותה לכדור.
"איי!" צועקת אוולינה, משפשפת את האזור הפגוע, היא כבר מוכנה לצעוק על ג'ולי ולהסתער עליה כשהיא פתאום מבחינה במבנה שעצרו לפניו.
מה שהיא רואה לפניה מדהים אותה לגמרי.

הן עומדות מול בית קפה קטן, שנראה כאילו יצא מאיזה מגזין צרפתי.
אוולינה סורקת את חזית בית הקפה בסקרנות.
בחזית, ישנו שלט בצבעים סגול וכחול זוהרים המודיע על שמו של בית הקפה- "לה פטיט בר" – נכבת בו באנגלית, ולצידו כיתוב בצרפתית.
דלת הכניסה לבית הקפה, צבועה בכחול זוהר בדיוק כמו הכחול שבשלט. האבנים שמהן בנוי בית הקפה נראות עתיקות, ועשירות בעבר מפואר, כמו לוקחות מאיזו עיירה צרפתית עתיקה.
חלונות בית הקפה, נמתחים מקצה לקצה ומלמעלה למטה. המסגרות צבועות גם כן בכחול זוהר.
ושלט קטן שתלוי על דלת הכניסה, מודיע שבית הקפה פתוח.
אוולינה לוקחת נשימה עמוקה אל תוך הריאות שלה, תחושה חמימה ממלאת את הגוף שלה לפתע.
"התכוונתי להציע לך לבוא לכאן בהזדמנות." מכריזה ג'ולי, מושכת אחריה את אוולינה שעומדת כמו נאלמה דום במקום. "בואי, נכנס."
אוולינה צועדת אחריה, והן שתיהן נכנסות אל תוך בית הקפה, מניחות לדלת הכחולה להיטרק אחריהן.

בתוך בית הקפה, פזורים שולחנות קטנים ומרובעים בצבע חום אדמה, השולחנות חפים ממפות ועל כל שולחן עומדים קופסאת מתכת קטנה עם מפיות קטנות, וכוסות עם סוכר וממתיקים.
הכיסאות, על יד השולחנות, בצבע ירוק אדמה, והם משתלבים נהדר עם הצבע הבז' של הפרקט ברצפה.
את קירות בית הקפה, שצבועים בצבע בז' שתואם את הרצפה, מעטרים משפטים רבים בצרפתית.
האורות בתוך בית הקפה כל כך רכים ומזמינים, והחום שמפיץ המזגן הופך את כל הסיפור להרבה יותר חמים.
אוולינה חושבת לעצמה שזה מצחיק איך שמבחוץ בית הקפה נראה צעקני, אבל מפנים הוא דווקא חמים ורגוע.
"אני אוהבת את המקום הזה." היא אומרת, מחייכת לעצמה בשעה שהיא וג'ולי סורקות את המקום בחיפוש אחר מקום ישיבה.
בית הקפה לא עמוס, להפך, הוא כמעט ריק.
חוץ מאוולינה וג'ולי, יש בו זוג אחד זקן ואישה מבוגרת שיושבת לבדה,האישה קוראת ספר ומחזיקה בידה כוס קפה.
החיוך של אוולינה מתרחב, כשהיא רואה את האישה הזקנה עם הספר.
ג'ולי, בינתיים בוחרת בשולחן על יד החלון והן שתיהן מתיישבות. בזמן שאוולינה ממשיכה לסרוק את בית הקפה, ג'ולי כבר מאתרת מלצר על יד הבר ומנופפת לו כדי שיגיע אליהם.
"נכון שבית הקפה הזה שונה בנוף הניו יורקי?" שואלת ג'ולי.
"ממש שונה." עונה אוולינה. "זה מצחיק איך שמבחוץ הוא נראה בצורה מסוימת, ומבפנים אחר לגמרי."
"כן, נראה לי שזו איזה נישה חדשה של בתי קפה. " מכריזה ג'ולי בידענות.
המלצר, מסמן לשתיהן שהוא תכף מתפנה ושתיהן, גם אוולינה וגם ג'ולי עוקבות אחריו במבטיהן.
"בטח גם הקטע הזה שאין למלצרים מדים זה חלק מהסיפור."
"או, בטוח." ג'ולי אומרת, מחייכת אל אוולינה בשובבות.
"מה?" שואלת אוולינה בבלבול.
המבט הזה שג'ולי עושה, זה המבט הזה שלה שאומר "תראי את החתיך הזה!" אוולינה בועטת בג'ולי מתחת לשולחן וג'ולי זעה באי נוחות, מחניקה צחקוק.
תוך מספר שניות, המלצר עומד לידן. הוא מניח מולן שני תפריטים כדי שיכולו לעיין בהם.
"אם תרצו המלצות, אשמח לעזור." הוא אומר בחיוך רחב. קולו עמוק, עבה ומחוספס מעט בניגוד מוחלט לחיוך המתוק והכמעט ילדי שמעטר את שפתיו.
ג'ולי מגניבה מבט אל אוולינה, ואוולינה שמכירה אותה לא מאתמול עוצרת את עצמה מלגלגל עיניים.
"תקראו לי כשתחליטו מה תרצו להזמין." הוא מוסיף, ובמילים אלה עוזב אותן לטובת זוג הזקנים.
ג'ולי רוכנת קדימה על השולחן, היא מחייכת אל אוולינה.
"אומייגד, אוולינה. את רואה איזה חתיך הוא?"
אוולינה מגלגלת את עינייה.
"את שוכחת שהרגע זרקו אותי?" היא ממלמלת, לוקחת אליה את התפריט.
"אוי נו, רק בגלל שנפרדת מאיידן זה לא אומר שאת לא יכולה להסתכל על גברים אחרים. זה לא שאת מתחילה איתם או משהו כזה, את רק שוטפת את העיניים." היא מצחקקת.
אוולינה מושכת בכתפייה, אין לה שום עניין באף גבר, לא כרגע ואולי גם לא אף פעם.
היא מביטה בתפריט, ומבט זריז בו, מעלה שוב דמעות בעינייה כי היא רואה שיש להם בתפריט עוגת גבינה.
היא מניחה את הראש שלה על השולחן בדרמטיות, מניחה לתפריט לנוח על ברכייה, ופולטת אנחה קולנית מדי.
"איידן אוהב עוגות גבינה."
"אוולינה…" ג'ולי מתחילה לומר, היא כבר יודעת לאן זה הולך ואין לה סבלנות לעוד סבב של בכי.
"הוא אומר שיש להן טעם של גן עדן…" היא לוחשת בקול שבור, דמעות מתחילות למלא את עינייה שוב, ג'ולי לא מספיקה אפילו לומר את שמה ואוולינה שוב מתחילה לבכות.
ג'ולי מגלגלת את עינייה, ואוחזת את צידי ראשה.
"אומייגד, אוולינה!" היא ממלמלת. "תפסיקי לבכות, בבקשה!" היא מושיטה יד כדי לטפוח על כתפה של אוולינה ובדיוק אז המלצר שם לב אליהן.
"הכל בסדר?" הוא שואל, מבולבל מעט.
ג'ולי מהנהת בזריזות "כן, כן היא רק חייבת משהו מתוק בדחיפות, גלידה או משהו כזה, אפשר?" היא ממלמלת.
היא רוכנת לכיוון המלצר ומנמיכה את קולה לפני שהיא לוחשת לו. "החבר שלה והיא נפרדו אחרי שנתיים, היא במצב מעט רגיש." היא לוחשת.
המלצר מעיף מבט זריז באוולינה, מחניק צחקוק , מהנהן ונעלם אל תוך המטבח של בית הקפה.

כשהוא חוזר אליהן הפעם, הוא לא חוזר בידיים ריקות.
בידו, הוא מחזיק קערת גלידת שמנת ענקית ושתי כפות.
הוא מניח את הקערה והכפות באמצע השולחן, בדיוק בין אוולינה לג'ולי.
"גלידת שמנת בטעם וניל, עם כל התוספות האפשריות שיש בנמצא- פקאנים, דובדבנים, סוכריות ופצפוצי שוקולד." הוא מכריז.
אוולינה מתיישרת בכיסא שלה בזריזות, גם היא וגם ג'ולי, מביטות במלצר בהכרת תודה.
"אה כן, זה על חשבון הבית." הוא מוסיף. "יש לנו פה חוק בבית קפה – בחורות שבורות לב תמיד מקבלות גלידה חינם." הוא קורץ לאוולינה, ועוזב אותן לנפשן.
אוולינה מביטה בג'ולי.
"הוא לעג לי הרגע?" היא שואלת באומללות.
"פשוט תאכלי!"
אוולינה מהססת רגע.
"תאכלי, ותשתקי. אני לא יכולה לשמוע אותך בוכה יותר!"
אוולינה מתחילה לצחוק, היא מושיטה יד לכף ותוך שניות שתיהן צוללות עמוק אל תוך הגלידה, מתענגות על כל כף וכף.
"אוי אלוהים, אני רוצה לגור בתוך הגלידה הזאת, היא כל כך טעימה!" ג'ולי אומרת ומגרגרת בהנאה. היא מלקקת גלידה מהכף ברעבתנות, ונהנית מכל כף שהיא מכניסה לפיה.
"אוי אלוהים, הלכה לי הדיאטה בגללך אוולינה!"
אוולינה צוחקת, מלקקת גלידה מהשפתיים שלה ומשעינה את הסנטר שלה על כף היד שלה תוך כדי שהיא מציצה במלצר ששירת אותן, היא צופה בו מנגב את אחד השולחנות בקצה בית הקפה.
ג'ולי, שקולטת את אוולינה מחייכת בערמומיות.
"הוא חתיך, נכון?" היא קופצת, מנצלת את ההזדמנות.
"הוא לא כזה גרוע." אוולינה מודה.
ג'ולי מלקקת עוד קצת גלידה, מעיפה בו מבט נוסף. "לא כזה גרוע? הוא לוהט. תראי את הישבן שלו, זה נראה כאילו יש לו שם שתלים."
אוטומטית עינייה של אוולינה נמשכות אל אזור העכוז של המלצר, והיא כמעט נחנקת מהגלידה שיורדת לה בגרון. בעקבות כך, היא משתעלת בקולניות וגורמת גם לזוג הזקנים וגם לאישה הזקנה להביט בה.
היא נחנקת ומשתנקת, וג'ולי מתחילה לצחוק, היא מנופפת למלצר בזריזות, קוראת לו בקולניות.
המלצר, ששם לב שאוולינה נחנקת, מגיע אליהן בזריזות עם כוס מים קרים שמזג מהבר.
הוא מניח את הכוס מול אוולינה ומחייך בשעשוע.
"אז את המטפלת שלה או חברה שלה?" הוא שואל את ג'ולי, מצביע על אוולינה.
אוולינה מושיטה יד אל המים, היא מרימה את הכוס ושותה מים במהירות, עד שהיא מפסיקה להשתעל ולהחנק.
"מטפלת?" היא מקרקרת בעלבון.
המלצר מסיט את מבטו מג'ולי אל אוולינה, החיוך המשועשע עדיין על פניו. "אה, היא גם מדברת?" הוא שואל שוב, פונה אל ג'ולי.
ג'ולי שלא ממש מנסה להסתיר את השעשוע שלה מהעניין, מהנהנת.
"אפשר לומר ששתי התשובות נכונות, היא לפעמים קצת מאבדת את זה." היא אומרת. "אבל היא בסך הכל בחורה נורמלית, זה פשוט קרה אתמול, אז זה עוד טרי- אתה יודע, הסיפור עם החבר."
אוולינה ממשיכה ללגום מהמים, העובדה שג'ולי מתנהגת כאילו היא לא יושבת שם מוציאה אותה מדעתה.
"ג'ולי!" היא צועקת.
"מה?!"
המלצר המשועשע עומד ומביט בשתיהן, הוא משלב ידיים על החזה ומביט באוולינה.
"מצטער על החבר שלך." הוא אומר.
"אה, עזוב, הוא היה סתם טמבל." ג'ולי מכריזה. "הוא אמר לה שהוא לא בטוח שהוא רוצה להיות ביחד. תאר לעצמך."
גבותיו של המלצר מתרוממות בהפתעה, הוא מביט באוולינה שמתכווצת מעט, ואז בחזרה אל ג'ולי.
"חתיכת אדיוט." היא ממשיכה.
"באמת אדיוט." מסכים המלצר, הוא מחייך מעט, ואז מביט באוולינה.
"לפי מה שחברה שלך אומרת, הוא עשה לך טובה."
אוולינה, שעד לרגע זה לא הוציאה הגה מפיה מרגישה קצת מושפלת, היא מהדקת את שפתיה אחת לשניה ומגייסת את כל הכוחות שיש בה כדי להגיב.
"זה לא עיניינך." היא אומרת, מעט מתגוננת.
המלצר ממשיך לחייך, הוא מעיף בה מבט. "צודקת. זה לא." הוא אומר.
"היא בדרך כלל די נחמדה." ג'ולי מוסיפה.
"אה, זה רק כי החבר זרק אותה?" הוא שואל בסרקסטיות משהו.
"כן, אמרתי לך, היא צריכה קצת זמן. עוד כמה י-"
"ג'ולי!" אוולינה קוטעת אותה. "תפסיקי, למה את מספרת לו על איידן?"
"אוו, איידן? זה השם שלו?" המלצר שואל. "זה שם של דושבאג." הוא מצחקק.
"נכון!" מסכימה ג'ולי, לא מחמיצה הזדמנות ללכלך על איידן.
"תמיד אמרתי לה שהוא סנוב, אבל היא לא הקשיבה."
אוולינה נאנחת, יורה מבטים כועסים על ג'ולי והמלצר, שנראים מאוד משועשעים ממצבה.
"היי, יש הרבה בחורים שם בחוץ. חבל לך לבכות על הבחור הזה. באמת, אני אומר לך את זה כגבר." הוא מחייך, ואז קורץ אל אוולינה ועוזב אותן לנפשן.
ג'ולי מחייכת, עינייה צופות בישבנו כשהוא מתרחק מהן.
"אומייגד. הוא פשוט מקסים." היא אומרת.
אוולינה ממשיכה לאכול מהגלידה בשתיקה, חושבת על מה שג'ולי אמרה.
"את באמת חושבת שאיידן הוא דושבאג?" היא שואלת.
"אוי אוו, בחייך. את יודעת שאף פעם לא סבלתי אותו וחוץ מזה, כן הוא דושבאג כי הוא לא רואה איזה מדהימה את!"
אוולינה נאנחת.
"אוי נו, אוו, תשכחי ממנו. אני יודעת שזה נראה עכשיו בלתי אפשרי, אבל את תראי שאת תמצאי מישהו הרבה יותר טוב ממנו."
עוד אנחה נפלטת מקרבה של אוולינה, היא מהנהת באיטיות, יודעת בתוך תוכה שמה שצריך לקרות תמיד קורה.
"עכשיו תסיימי את הגלידה ובואי נמשיך ביום שלנו."
צחוק חלש נפלט מבין שפתייה של אוולינה, והן ממשיכות לאכול יחד את הגלידה, רק כשהן מסיימות אותה לחלוטין הן קמות ועוזבות את בית הקפה, יוצאות שוב אל הרחוב.
****
את שאר היום הן מבלות בכניסה ויציאה מחנויות שונות ברחבי העיר.
ג'ולי גוררת את אוולינה אל תוך חנויות,אחת אחרי השנייה רק כדי למדוד אין ספור בגדים ולא לקנות אף בגד.
אחרי שעתיים של שיטוטים בין החנויות , הן יושבות לארוחת צהריים במסעדה יפנית קטנה ושקטה.
"מתחשק לי סושי." ג'ולי מכריזה, וככה הן מזמינות להן מגש שלם של סושי.
כשהן מסיימות לאכול, השמש כבר שוקעת , וחשוך. והן עושות את הדרך חזרה אל הרכבת התחתית והביתה.

בסביבות השעה שבע, הן כבר יוצאות מתחנת הרכבת ועומדות ללכת כל אחת לדרכה.
"היי ג'ולי!" צועקת אוולינה שניה לפני שג'ולי נעלמת בקצה הרחוב.
ג'ולי עוצרת ומביטה באוולינה בסקרנות.
"כן?" היא שואלת.
"תודה על היום." היא אומרת, חיוך מעטר את פניה. "איך כמוך!" היא צועקת, היא מצמידה את הצבע הימנית שלה לאצבע השמאלית שלה ומעקלת אותן מטה ואז היא מצמידה את שני האגודלים שלה מטה כך שהיא יוצרת צורה של לב.
"אוהבת אותך!" היא צועקת.
ג'ולי מצחקקת ומנופפת לה לשלום, צועקת שהיא אוהבת אותה בחזרה.
"את הצ'ק על הטיפול תשלחי לי בודאר בבקשה!"
אוולינה מצחקקת גם ומנופפת לה בחזרה, היא צופה בה נעלמת.
היא נושמת אל קרבה את האוויר הקר של הלילה, וצועדת אל ביתה, כשהיא מגיעה הביתה ההורים שלה ואחותה יושבים לארוחת ערב והם מחכים שהיא תצטרף אליהם.
היא פושטת את המעיל שלה ומצטרפת אליהם, למרות שהיא לא רעבה.
"אז איפה טיילתן כל היום?" שואלת אימה.
"בבוקר היינו באיזה בית קפה ממש מגניב באזור האייסט סיד, ואז טיילנו קצת בין החנויות שם, ג'ולי שיגעה אותי. הלכו לי הרגליים בגללה. אחר כך ישבנו לאכול צהריים באיזו מסעדה יפנית ממש טובה, יש להם סושי אדיר."
"נשמע שהיה לכן ממש נחמד." אומר אבא שלה.
"כן, היה ממש נחמד, חוץ מזה שהיה ממש קר היום. וזה גם עזר לי קצת להסיח את דעתי."
"כן, הגשם ירד כל השבוע, אמרו ככה בתחזית. ואוי, אוולינה. תני לזמן לעשות את שלו." אומר אביה.
אוולינה מהנהת, מושיטה יד לקחת קצת מהלחם הטרי שאפתה אימה.
היא מחייכת לעצמה, כשהיא פתאום מבינה שכבר כמה שעות טובות לא חשבה על איידן.
היא תוהה בינה לבין עצמה, כמה זמן יקח לה עד שתצליח להתגבר עליו.
אינדי מתחילה לפטפט על משהו, ואוולינה כבר שוקעת במחשבות על מחר, ועל העבודה.

מאוחר יותר, כשהיא שוכבת במיטה שלה, עם השמיכה עד הסנטר היא מרגישה קצת עצובה כי היא נזכרת שוב באיידן.
לרגע, היא מרשה לעצמה להרגיש את זה, את הכאב הזה על החיסרון שלו, אבל מהר מאוד היא מחייכת לעצמה.
"יהיה בסדר אוולינה." היא ממלמלת לעצמה. "יהיה בסדר."
היא ממשיכה לחייך לעצמה, ותוך כדי שהיא מהדקת את השמיכה לגופה ועוצמת את העיניים היא מזכירה לעצמה שיום אחד, איידן יהיה זיכרון נחמד ושהנסיך שלה כנראה עוד מסתובב איפה שהוא בעולם.