הנה באה השמש- פרק 20: הסוד הוא פשוט להעז

אחרי הדייט בשבת, סאן ספר את השניות, הדקות והשעות עד שיראה את אוולינה שוב.
ביום שני, הוא קיפץ מהמיטה החוצה כמו חץ שלוח והתלבש בכזו מהירות שהפתיעה אפילו את סטיקי שלא הפסיק לקפץ אחריו ברחבי הדירה וליילל.
הוא ניסה להסביר לו, כאילו הוא מבין, שהוא ממהר לבית הספר, לראות את אוולינה.
גם את הנסיעה אל בית הספר הוא עשה במהירות, הוא ניסה להקפיד על נהיגה במהירות המותרת אבל מדי פעם מצא את עצמו חורג.
הוא הרגיש שהוא חייב לראות אותה, הוא ידע שהיא מאחרת בדרך כלל, כי הוא לרוב נמצא לפניה בחדר המורים, אז הוא רצה להקדים גם היום.
הוא רצה לתפוס אותה, בדיוק ברגע הזה שבו היא תכנס מבעד לדלת הכניסה של חדר המורים- הלב שלו התכווץ כשחשב עליה.
אחר כך הוא פלט אנחה, ועשרים דקות אחר כך, כשהיה בתוך חדר המורים הוא ניסה ככל יכולתו לא להיות קצר רוח בזמן שאחד המורים ניסה לגלגל איתו שיחה.
בכל פעם שמישהו נכנס מבעד לדלת, כמו כלבלב שמחכה לבעלים שלו, הראש שלו הזדקר לכיוון.
גם הפעם, כשהוא שומע טפיפות מכיוון דלת הכניסה, הראש שלו מזדקר לכיוון, רק כדי לפגוש בג'וד, שצועדת אל תוך החדר כשהתיק הענק שלה תלוי לה ברישול על הכתף.
היא מסדרת את הסוודר הירוק מנטה שהיא לובשת ומנידה בראשה ימין ושמאל.
הוא מתאפק לא לצחוק, למרות שהמחזה היה מאוד משעשע.
הוא צופה בה בשעה שהיא צועדת פנימה, אחר כך הוא מרים את ידו ומנופף לה.
כשהיא רואה אותו, פניה מאירים והיא עושה את דרכה אליו.
"או, היי, בוקר טוב!" היא קוראת. מניחה לתיק הגדול שלה לנוח לכמה רגעים על השולחן המרובע, כשהיא סוף סוף מגיעה אליו. אחר כך, היא מתיישבה מול סאן.
"אני זקוקה לחופשה נוספת." היא מצהירה, ופיהוק נמלט מפיה. "אני לא יכולה לעמוד בזה."
היא מביטה ימין ושמאל, מחפשת אחר מישהו, או מישהי.
"איפה אוולינה?"
מיד כששמע את שמה של אוולינה, ליבו של סאן החל להלום. הוא מביט בג'וד כממתיק סוד, ואז משך בכתפיו קלות.
"למה את שואלת אותי?" הוא עונה קצרות, מסרב להסגיר אפילו מעט ממה שהוא באמת מרגיש.
ג'וד מביטה בו בחצי חיוך, היא נראית משועשעת.
"מה?" הוא מתגונן סאן.
"בחייך, זה כתוב על כל הפנים שלך." היא מרימה אצבע באוויר, מצביעה על הפנים שלו, ואז כאילו מציירת עיגול סביב פניו. "אתה נראה כמו כלבלב מאוהב."
סאן משתעל מעט, הוא מנסה להעמיד פנים שאין לו מושג על מה היא מדברת, אבל זה בבירור לא עובד כי ג'וד פולטת צחוק.
"אלוהים אדירים." היא מלמלת. "אתה באמת חושב שלא שמעתי על הדייט שלכם?"
בין רגע, פניו של סאן הופכים לאדומים, והוא מרגיש שהוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. לזה הוא לא ציפה.
ג'וד לפתע רוכנת קדימה, היא מביטה בסאן בחיוך שובב, מסמנת לו להתקרב אליה. הוא מציית, ומתקרב אליה מעט.
"שמעתי הכל." היא ממלמלת. "ה-כ-ל."
הוא פולט אנחה, ואחר כך רוכן בחזרה אל תוך הכיסא שלו, הוא מרגיש כל כך נבוך שבא לו להרוג את ג'וד עכשיו.
"את באמת חייבת להיות כל כך חטטנית?"
"בוודאי." היא עונה בלי שום בושה. "אני חיה בשביל הדברים האלה." צחוק נפלט מבין שפתייה.
"תפסיק להיות כל כך נבוך, ממני אין לך מה להיות נבוך. אני תמיד הייתי בצד שלך."
"אה, כן? חשבתי שאת בצד של איידן."
היא מהנהנת, משלבת את הזרועות שלה על החזה, וכשהיא שומעת את שמו של איידן, היא מחמיצה פנים.
"איידן הוא סיפור של השנה שעבר, ככה הילדים אומרים נכון?"
הוא צוחק.
"אתה ואוולינה זה הדבר האמיתי."
הוא בדיוק פותח את פיו כדי לענות לה, ובדיוק באותו רגע, אוולינה נכנסת אל חדר המורים. העיניים שלו אוטומטית עוקבות אחריה כשהיא עושה את הדרך מהכניסה, אליו ואל ג'וד.

יש איזו אימרה שטוענת שהחיים הם אוסף של רגעים בלתי צפויים, חלקם טובים וחלקם פחות- אותם רגעים, הם אלה שמרכיבים את הפסיפס של החיים של כל אחד מאיתנו.
המשפט הזה צץ עכשיו במוחו של סאן.
הוא חושב, בדיוק עכשיו, על כמה שהרגעים שהובילו אותו עד לרגע הזה היו בלתי צפויים, חלקם היו טובים וחלקם פחות, אבל בדבר אחד הוא בטוח וזה שהוא לא היה משנה שום דבר.
"היי." הוא אומר כשאוולינה קרובה מספיק, מנסה לרסן את עצמו ולא להראות יותר מדי מתלהב.
אוולינה מחייכת אליו, היא מתיישבת מול ג'וד.
"כמעט איחרת." ממלמלת ג'וד.
"אה הא." מהמהמת אוולינה מבלי להביט בה, עינייה נעוצות בסאן.
"אוקיי, תפסיקו לבהות כמו שני מוזרים, יש פה עוד אנשים בחלל חוץ מכם."
הם מצחקקים, וכשהצלצול נשמע, והם עושים את הדרך החוצה מחדר המורים עם שאר המורים, ממש לרגע, סאן מצליח לאחוז בידה של אוולינה.
"מקווה שיהיה לך יום רגוע." הוא אומר.
הוא אוחז בידה רק ל רגע קצר, אבל זה מספיק כדי לגרום ללב של אוולינה לקפץ וללחיים שלה להאדים.
"נתראה בהפסקת הצהריים." הוא מוסיף, ואז הם נפרדים כשכל אחד מהם הולך לדרכו.
במהלך היום, אוולינה מרגישה בעננים, היא מחייכת הרבה ובוהה בהקיץ, וכשהיא מבינה שאין לה שום יכולת להתרכז במצבה, היא מנחיתה על התלמידים עבודות עצמאיות וככה – היא מתפנה לחלום.
גם סאן חולם רוב היום, רק שלמזלו- הוא לא צריך ללמד שום חומר.

הם נפגשים מאוחר יותר, בהפסקת הצהריים, בדיוק כמו שסאן אמר.
רק שהפעם, הם לא יושבים לאכול צהריים, אלא עומדים בחצר בתורנות כי שני המורים שהיו אמורים להיות בתורנות הזו לא יכלו לעשות אותה.
הם עומדים במגרש הכדורגל עכשיו, ומביטים בשמיים בשתיקה, השמיים בהירים ותכולים עכשיו, כמעט כמו בקיץ, ורק עננים מעטים שטים בהם.
מדי פעם, הם מגניבים מבטים אחד אל השניה, ואז מחייכים כמו שני מטומטמים.
הם עומדים במרחק גדול מספיק שלא יגרום לאנשים לדבר, אבל קרוב מספיק כדי לשמוע אחד את השני.
"על מה את חושבת?" סאן שואל פתע.
אוולינה מתנערת מהמחשבות שלה ומביטה בו, היא מחייכת מעט בביישנות.
היא מביטה סביבה לרגע מתלבטת אם לשתף אותה במחשבות שלה או לא, ובסופו של דבר היא משתפת. "עליך." היא אומרת.
"עליי?"
היא מהנהנת.
"ומה בדיוק את חושבת?"
"דברים טובים."
"כמו מה למשל?"
"לא עכשיו, אני אגיד לך אחר כך." היא אומרת בשובבות.
הלב שלו מקפץ.
"זה לא הוגן כל כך."
"מישהו אמר לי פעם שהחיים לא הוגנים."
הוא מצחקק, מניד בראשו לשלילה.
"את מסתובבת עם הבן אדם הזה יותר מדי."
"אני יודעת! זה בדיוק מה שחשבתי!"
הוא מעמיד פנים שנעלב, ואז מחייך.
אוולינה מביטה בו ונזכרת שהוא המורה האחראי על נשף המחצית יחד עם המורה למוזיקה.
"איך הולך עם ההכנות לנשף?" היא שואלת.
הוא רוטן מעט.
"זה סיוט לא נורמלי, אבל אנחנו ממש כבר מסיימים הכל. אני מקווה שלא יהיו פדיחות ביום חמישי." הוא מצחקק.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר!"
"אני מקווה, הילדים האלה כל כך מבולגנים, זה מטורף."
היא מצחקקת.
"חבל שלא ביקשת מג'וד כמה טיפים, היא מטורפת על הדברים האלה."
"ג'וד?"
"אני אומרת לך, היא מתה על זה. היא הייתה מסכימה בכיף."
"אולי בפעם הבאה אני אשקול את זה." .
"מצוין."
הם בוהים אחד בשני רגע ארוך, וכשאחד התלמידים צורח, ולרגע נדמה שמתחילה קטטה הם חוזרים להתמקד שוב בתפקידם, מחזירים את המבטים שלהם אל המגרש.
הם מצחקקים, למזלם, שום קטטה לא מתחילה הפעם.

באותו ערב הם יוצאים לדייט שני.

******************

מאז היום ההוא שסאן והיא נפגשו לראשונה, הם כבר הספיקו לצאת לעוד כמה דייטים.
הם אף פעם לא באמת קראו להם ככה אבל זה מה שהם היו.
ולמעשה, בשלב הזה אפשר כבר להגיד שהם לגמרי זוג.
בהתחלה זה היה מביך, כי הם מתראים כל יום, במסגרת העבודה וזה היה די קשה לנסות להסתיר את החיוכים הדבילים שלהם בכל פעם שנפגשו, או את העובדה שלפעמים לאחד מהם ממש היה חשק לחבק את האחר.
התלמידים עלו על זה די מהר, והשמועה התפטשה בבית הספר כמו בשדה קוצים.
בהתחלה, הם עוד ניסו להלחם בזה ולהשקיט את השמועות אבל אז הם החליטו שאין כל רע במה שהם עושים ואין שום סיבה בעצם שיסתירו את מה שיש ביניהם.
זה עדין היה מביך, למעשה זה אפילו היה יותר מביך עכשיו מקודם, כי עכשיו בכל פעם שסאן ואוולינה היו באותו החלל או באותו החדר התלמידים תמיד שרקו או עשו להם עיניים.
זה היה קשה לא לפרוץ בצחוק או לפחות לשמור על פרצוף פוקר כשהם עשו את זה.
בהתחלה היא עוד הייתה מנסה להשתיק אותם ואפילו לאיים בכל מיני מטלות אבל זה לא בדיוק עזר לה ואחרי זמן מה, היא פשוט ויתרה כי בסופו של דבר- אין פה שום דבר לא בסדר.

אולם הספורט הפך הערב לאולם נשפים מפואר.
מקיר לקיר, תלויות כרזות שהוכנו בידי התלמידם, וקישוטים בצבעי כחול בהיר וסגול שמשתלבים נהדר עם השולחנות בעלי המפות הסגולים.
בצידו השמאלי של אולם הספורט, הוצבה במה, מקושטת גם היא בצבעים תואמים לצבעים שמקשטים את אולם הספורט כולו.
בכניסה לאולם, מוצבת עמדת צילום, כך שכל מי שחפץ יוכל להצטלם כרצונו לפני שניגש לחגיגה.
אוולינה מתה על זה, היא מתה על הנשף שמתקיים אצלם בבית הספר בכל מחצית.
היא אוהבת את העובדה שגם כאדם בוגר, היא עדיין יכולה לקחת חלק באירועים מהסוג הזה ששמורים בדרך כלל לבני הנעורים.
בניגוד למורים האחרים, אוולינה תמיד מתנדבת להיות משגיחה באירועים האלה, מבחינתה, זו הזדמנות נהדרת לחזור להיות ילדה ולהנות ממה שיש לחיים להציע לה.
היא נאנחת עכשיו בשביעות רצון, מסדרת את השמלה שלה.
השמלה שהיא לובשת בדיוק לטעמה, היא לא מגונדרת מדי אבל גם לא פשוטה מדי.
זו שמלה בצבע ירוק עדין, שמגיעה לה עד הברכיים, היא צמודה בפלג הגוף העליון ובעלת מחשוף עדין, ומתרחבת מעט מהמותניים ומטה.
על השמלה עצמה, ישנם נצנצים קטנים פזורים, ומהכתפיות הדקות המכסות בדיוק את הכתפיים, ועד מפרקי כף היד, מתוחים שרוולים בצבע ירוק עשויים מבד שיפון.
השיער שלה, בניגוד למה שקורה בדרך כלל, נשאר הפעם פזור ולאוזנייה היא עונדת עגילים צמודים בצורת חצי ירח.
כשהיא מפזזת אנה ואנה בעמדה שלה, השמלה מתנועעת יחד איתה, וסנדלייה השחורות בעלי העקב הנמוך מטופפות על המדרכה ברעש קליל.
היא עומדת עכשיו מחוץ לאולם הספורט, יחד עם ג'וד, כי הן אחראיות על שמירת הסדר בכניסה למקום, חיוך גדול מתוח על שפתייה כי היא חושבת שהמקום הזה הוא מקום אסטרטגי טוב כי ככה היא תוכל לראות את סאן.
"תכף הילדים יתחילו להגיע." רוטנת ג'וד, שעומדת לצידה.
אוולינה מחייכת אליה.
"נו, באמת, תשני את הפרצוף הזה. זה הולך להיות כיף."
ג'וד, מעיפה בה מבט קצר ואחר כך מגלגלת את עינייה, היא פולטת קריאת צהלה מזוייפת ואוולינה לא יכולה שלא לצחוק.
בגלל שהשעה יחסית עוד מוקדמת, עדיין אור יום בחוץ, זה יום שמשי ובהיר אך יש עננים בשמיים ומדי פעם השמש נעלמת בין העננים.
בנוסף לנשף המחצית, בית הספר חוגג היום גם את הזכייה של נבחרת הכדורסל הבית ספרית באליפות העירונית.
בתוך האולם כבר נשמעים קולות וקריאות עידוד לנבחרת הבית ספרית והן מגיעות עד לפתח האולם, בדיוק לנקודה שבה ג'וד ואוולינה עומדות.
"זה נשמע לך כיף?" שואלת ג'וד. "הרעש הזה? יש לי רעש כזה בבית."
אוולינה מגלגלת את עינייה.
"לפחות אפשר להשתזף פה קצת, כי השמש בחוץ היום." מתנחמת ג'וד "למרות שהמעצבנת הזו מתחמקת לפעמים, שתצא כבר."
אוולינה מנידה בראשה לשלילה, היא מביטה אנה ואנה, מברכת מדי פעם תלמידים שחולפים על פניה ואז פונה בחזרה לג'וד, שמתמרמרת על כך שהשמש שוב ברחה.
"עם איך שאת מדברת עליה, יתכן והיא אף פעם כבר לא תרצה לצאת. אולי כדאי שתתחנני."
"את חושבת שכדאי באמת?"
"תנסי, לא תפסידי כלום."
ג'וד מצמידה את כפות ידייה זו לזו לפתע, ומרימה את מבטה לשמיים היא מגייסת את טיפת הרצינות שקיימת בה ומתחילה למלמל משהו בלחש.
המחזה הזה מחזיק בדיוק שניה, ובסופו היא מוצאת את עצמה פורצת בצחוק יחד עם אוולינה.
לפתע, השמש מתחילה לבצבץ שוב מבעד לעננים וג'וד פולטת קריאת שמחה.
"הנה באה השמש!" היא קוראת, מתענגת על קרני השמש החמות, ובדיוק באותו הרגע, אוולינה מבחינה בסאן עושה את דרכו אליהם.
והסמליות שבדבר גורמת ללב שלה להחסיר פעימה.
השמש, השמש שלה, באמת הגיעה.
"כן, היא באמת הגיעה." היא ממלמלת, עינייה דבוקות לעינייו של סאן שעושה את דרכו אליה.
היא חושבת על הדרך הארוכה שעברו עד לרגע הזה, ועל כל מה שקרה בדרך, היא חושבת על נקודת הפתיחה שלה- אחרי פרידה, ועל נקודת הפתיחה שלו, והיא לא יכולה שלא לחייך.
היא סורקת אותו, מכף רגל ועד ראש, סופגת לתוכה את המראה שלו.
הוא לובש מכנס מחוייט בצבע שחור, וחולצה לבנה עם עניבה כחולה.
פשוט, כל כך פשוט- ועדיין, אוולינה חושבת שהוא נראה פשוט נהדר.
כשהוא מבחין בה עומדת בכניסה, הנשימה שלו נעתקת מעט, היא נראית יפיפיה.
כשהוא מספיק קרוב, גם ג'וד מבחינה בסאן.
"היי. איפה החליפה שלך?" היא רוטנת.
סאן מושך כתפיים.
"קוד הלבוש היה אמור להיות חליפות ושמלות."
"אף פעם לא הייתי אחד כזה שעושה מה שכולם עושים." הוא מחייך בשובבות, ואז הוא מושך את מבטו על פנייה של אוולינה לפני שהוא נכנס פנימה.
"נתראה בפנים."
"אוי, אלוהים." רוטנת שוב ג'וד, היא יודעת שאין לה סיכוי נגדו.
הוא מצחקק וקורץ לג'וד.
אוולינה צופה בגבו בשעה שהוא מתרחק ונעלם מעינייה, היא כבר לא יכולה לחכות לרגע שבו תוכל לדבר איתו בפרטיות, מבלי שיהיו אנשים בסביבה.
בשניה שסאן צועד פנימה, הוא זוכה למבטי התפעלות מקרב המורות והתלמידות, הן כולן מביטות בו כמו שמבטים באדם מפורסם שצועד על שטיח אדום.
הוא מחייך לעצמו, נזכר באותה סיטואציה בדיוק שקרתה לפני כמעט חצי שנה.
הוא עשה את הדרך הזו בדיוק, ולא היה לו מושג בזמנו כמה ההחלטה הקטנה הזו שיעשה תשפיע על העתיד שלו.
הוא לוקח נשימה עמוקה אל הריאות שלו, מתענג על הזיכרון ההוא ועל העובדה שהוא נמצא עכשיו במקום אחר, הרבה יותר טוב משהיה בו בעבר.
הוא מברך את התלמידים שחולפים על פניו, ומברך גם את המורות, אחר כך הוא דואג גם לומר שלום למיס ג'קלין, ואז הוא סוף סוף מתפנה כדי לעשות את התפקיד שלשמו הוא באמת נמצע כאן.

להשגיח.

באופן כללי, אין לו יותר מדי כוונה להשגיח על הילדים, כל עוד הם לא מתקוטטים או שוברים דברים- מבחינתו הכל בסדר ואין צורך להתערב.
מה שכן, ישנם הדברים הקטנים, אלה שנמצאים מתחת לפני השטח שאותם הוא צריך לבדוק, אליהם הוא צריך לשים לב.
כמו למשל האלכוהל שהילדים נוהגים להגניב אל הנשף.
הוא כבר ראה את זה קורה בעבר, וזה תמיד הפתיע אותו איך בכל פעם מחדש התלמידים מצליחים למצוא דרכים חדשות ויצירתיות כדי להצליח להבריח פנימה אלכוהל.
אין לו בעיה עם אלכוהל. באופן אישי, הוא לא מעריץ גדול במיוחד, אבל הוא גם לא נגד- הוא רק חושב שהכל צריך להיות במידה. בחיים, הוא חושב לעצמו- הכל עניין של מידה. אי אפשר להגזים ולעשות יותר מדי ממשהו מסוים, אחרת הוא כבר יצא מכלל שליטה.
הוא לוקח עוד נשימה אל תוך הריאות שלו, ואז מתחיל לטייל ברחבי אולם הספורט.
הוא מעיף מבט מסביב ובודק שהכל מתנהל כשורה, שם לב במיוחד לאותם תלמידים שמתגודדים בפינות האולם, כי שם בדרך כלל מתרחשים כל העיניינים "המפוקפקים".
כשהתלמידים מבחינים שהוא בסביבה, הם מחייכים אליו ומנסים להתנהג כאילו הם לא זוממים שום דבר, וזה בדיוק הסימן שהוא צריך כדי להבין שיש משהו שהם זוממים.
"אני מאוד מקווה שאתם לא זוממים משהו." הוא קורא לעברם בפשטות.
הם מביטים בו, ומחייכים, מעמידים פנים שאין להם מושג על מה הוא מדבר.
"בחייכם, כדאי מאוד שאין לכם פה משהו שלא אמור להיות פה." הוא אומר ברצינות. "מיס ג'קלין מתייחסת לדברים האלה מאוד ברצינות."
אחד התלמידים, הגבוה מביניהם, צועד קדימה, הוא מביט בסאן ואז נאנח.
"אוקיי, בסדר. התכוונו לשפוך קצת רום שגנבתי מאבא שלי לתוף הפונץ'."
שאר התלמידים, פולטים קריאות אכזבה וסאן משתיק אותם בזריזות.
"קודם כל, תביא את זה." הוא אומר, מושיט את ידו קדימה כדי לקחת את הבקבוק. "דבר שני, תודה רבה לך על השיתוף."
תלמיד אחר, שאצלו נמצא הבקבוק מושיט אותו לסאן, כשהתלמיד הראשון מחווה בראשו ומסמן לו לתת את הבקבוק לסאן.
"אתם לא צריכים דברים כאלה כדי להנות. פשוט תהנו, אתם צעירים."
התלמידים, למרות האכזבה שבולטת על פניהים, מהנהנים.
"עכשיו לכו מפה." הוא מגרש אותם, והם מצחקקים.
בתחושת הצלחה, הוא ממשיך לתור אחר עוד עושי צרות, מביט אנה ואנה כשלפתע הוא מבחין באוולינה בפינת האולם, מבעד לערימות של ראשים.
הוא לא יכול לעצור את החיוך שנמתח על פניו כשהוא רואה אותה, וזה עוד יותר קשה כשהמבטים שלהם מצטלבים, והיא מחייכת בחזרה.
הוא עושה את דרכו אליה בקבוק הרום עדיין בידו, מנסה לא לשבור את קשר העין בינהם.
"היי." הוא אומר כשהוא סוף סוף קרוב מספיק.
"היי!" היא אומרת בחזרה, לא מסוגלת להסתיר את השמחה שהיא חשה.
הוא סורק אותה לרגע, ואז מחייך. "את נראית נהדר."
היא מחייכת, מסמיקה קלות.
"גם אתה, אתה נראה נהדר!"
"תודה." הוא מחזיר ביישנות.
היא מצביעה על הבקבוק שהוא אוחז בידו.
"אה, זה , לקחתי את זה מכמה תלמידים." הוא פותח את הבקבוק ומרוקן אותו בזריזות לפח שנמצא קרוב אליהם, ואז משליך את הבקבוק פנימה.
אוולינה צופה בו.
"שיהיו בריאים, וכל הכבוד לך על העירנות!"
הוא מנפח את החזה שלו בגאווה מזויפת, ואז מחייך.
"אז מה את חושבת?" הוא שואל, מחווה בידו על החלל שמסביבם. "נותן פייט הוגן לאירוע שאירגנת למאמן דקר, נכון?"
אוולינה צוחקת, היא מעמידה פנים כאילו היא חושבת ואז מחייכת.
"עשית עבודה די טובה." היא אומרת, מנסה לא לחייך יותר מדי.
"מה, זה הכל? רק 'עשית עבודה טובה?'"
"אוקיי, בסדר, עשית עבודה נהדרת!"
"או, זה כבר נשמע יותר טוב."
הם שותקים לכמה שניות.
מתחשק לו כל כך לרכון לכיוונה ולנשק אותה, אבל הוא יודע שכולם מסתכלים עליהם, והוא יודע שהתלמידים כאן אז הוא ממש מתאפק.
"שנרקוד?" הוא שואל פתאום.
היא מביטה סביבה, ואז בהחלטה של רגע מהנהנת, במילא כולם כבר יודעים עליהם.
הוא מוביל אותה אל רחבת הריקודים, והיא מרגישה שכולם מסביבם עוצרים ומבטים רק בהם.
העולם מסביבם חדל מלהתקיים, וכשהם עומדים ככה, צמודים אחד לשני על רחבת הריקודים ונעים לקצב המוזיקה הרכה והאטית נדמה כאילו רק הם קימיים בעולם.
מבטיהם מצטלבים, והחיוכים על פניהים מראים לכולם מה עובר להם בראש.
סאן רוכן לכיוונה, רק מעט.
"את יפיפיה, אוולינה." הוא אומר, ובין רגע סומק פורח בלחייה.
"תודה." היא משיבה, מביטה בו מהופנטת.
היא נזכרת במשפט של ג'וד, אומנם לג'וד לא היה מושג איך אוולינה תתפוס את המשפט הזה אבל הוא הידהד לה בראש כמה רגעים, וגם עכשיו, הוא צף ועולה לה בזיכרון.
"הנה באה השמש." היא אומרת לעצמה בקול, וחיוך גדול מעטר את שפתייה.
סאן מביט בה מבולבל מעט, הוא שואל על מה היא מדברת, והיא לא טורחת להסביר.
היא רק כורכת את זרועותיה סביבו צמוד יותר וחושבת שבדיוק כמו העננים שכיסו את השמש מפני ג'וד, ככה גם היה אצל אוולינה.
בעבר, היו עננים בשמיים שלה, שהסתירו לה את השמש, ועכשיו, השמיים שלה בהירים, והשמש יכולה לזרוח במלוא הדרה.
"השתגעת?" הוא שואל, משועשע.
היא מנידה בראשה לשלילה ומשחררת צחוק קליל.
"דווקא נראה ככה."
היא שוב מצחקקת.
"לא, אני בסדר גמור. פשוט חשבתי על משהו שג'וד אמרה קודם."
"מה היא אמרה?"
"בדיוק מה שאמרתי עכשיו, שהשמש באה."
לוקח לו רגע אחד כדי להבין, וכשהוא מבין, חיוך ענק מתפשט על שפתיו.
"אני השמש?"
היא מהנהנת. "אתה השמש שלי."
הוא נושך את השפה שלו, ובלי לחשוב על זה יותר מדי, הוא מחליט שהוא הולך להגיד את זה.
"את הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי."
כמו חץ, המילים האלה פוגעות לה בלב, נורות הישר אל תוכו ומתמזגות לתוכו, דמעות פתאום ממלאות את עינייה ולרגע סאן נבהל כי זו לא התגובה שהוא ציפה לה.
"מה עשיתי?" הוא שואל, מעט מבוהל.
"כלום." היא ממלמלת, מחייכת מבעד לדמעות, הוא ממהר לחפון את פניה בעדינות, מוכן לנגב כל דמעה שתרד.
"אז למה את בוכה?"
"כי אתה מרגש אותי." היא אומרת, מצחקקת מעט, ואז , מבלי שיהיה לה אכפת ממי ומה שמסתכלים היא מצמידה את שפתיה לשפתיו של סאן ומנשקת אותו.
הוא מחייך אל תוך הנשיקה, ואז מנשק אותה בחזרה, ככה מול כולם, כי במילא הם מרגישים שרק הם קימיים בעולם עכשיו.
"אני אוהבת אותך, סאן." היא אומרת.
ובאותו הרגע, משהו בלב של סאן נפתח, איזה מחסום כל שהוא נפרץ, משהו נסדק ופרץ אדיר של אושר מציף אותו כי הוא יודע שאם לא היה מעז, הוא לא היה מגיע לרגע הזה.
הוא העז לשחרר את עצמו, וללכת אחרי הלב שלו למרות שזה היה לא פשוט ולמרות שהרבה פעמים לאורך הדרך הוא חשב שאין לו סיכוי.
בסופו של דבר, הוא התעמת עם הפחד.
הפחד הזה שלו, הפחד מזוגיות, ממחויבויות, מאהבה.
הוא שיחרר את הפחד, וגילה שהכל נמצא אצלו בראש, ועכשיו, הוא יכול להעיד על עצמו שהוא לא אותו אדם.
הוא אדם שונה, מאז שפגש את אוולינה. הוא גילה על עצמו דברים שלא ידע על עצמו, הוא למד על עצמו דברים שבלעדיה אולי לא היה לומד לעולם.
"גם אני אוהב אותך אוולינה." הוא שומע את עצמו אומר, והלב שלו עולה על גדותיו מרוב אושר.
אוולינה מביטה בו, בשמש שלה, ומרגישה שהיא האדם המאושר ביותר עלי אדמות כרגע. היא מניחה את הידיים שלה על פניו של סאן, ומערסלת אותן לפני שהיא מצמידה את ראשה לסנטר שלו ומחבקת אותו.
"חסר לך שלא היית אומר לי את זה בחזרה." היא אומרת, והוא מצחקק, כורך את זרועותיו סביבה לקול תרועות התלמידים שכבר הספיקו להתקהל סביבם.
ואם יש משהו שגם אוולינה וגם סאן למדו אחד מהשני זה שלפעמים, הדברים שאנחנו הכי מפחדים לעשות, אלה הדברים שאותם אנחנו הכי צריכים לעשות כי אלה הדברים שעוזרים לנו לצמוח, להתפתח ולהשתנות.
זה לא פשוט בהחלה, וזה אפילו די מעצבן וכואב כי זה דורש מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולמצוא בתוכנו כוחות שאולי בכלל לא ידענו שקיימים בתוכנו.
אבל האמת היא, שזו בסך הכל המחשבה על השינוי, וההתנגדות לשינוי שיוצרת בתוכנו את התחושות האלה.
התחושות האלה הן אמיתיות, אפילו אמיתיות מאוד לכן הן גם מגבילות אותנו. התפקיד שלנו, הוא לשחרר ופשוט לתת לדברים לקרות.
כי האמת היא, שכשמשחררים ופשוט נותנים לדברים לקרות, כשנותנים לעצמנו פשוט להיות- דברים טובים קורים גם בלי שאפילו נבקש או נשים לב.
הסוד הוא פשוט להעז.
הם העזו.

– הסוף-