הנה באה השמש – פרק 2: רק אל תבכי!

אחת לכמה זמן, יש רגעים כאלה בחיים, רגעים שהם לא צפויים אבל יחד עם זאת, בצורה אבסורדית למדי- הם דווקא מאוד צפויים.
אלה סוג הרגעים, שתחושת הבטן שלך אומרת לך שמשהו לא בסדר ואולי כדאי לבדוק מה קורה, רבל כמה מאיתנו באמת מקשיבים לתחושת הבטן שלנו?

זה בדיוק מה שקרה לאוולינה.

כבר כמה ימים יש לה תחושה שמשהו לא בסדר עם איידן.
כבר כמה ימים היא מרגישה שהוא קצת מרוחק, פתאום הוא עסוק מדי כדי להפגש, ופתאום הוא לא מדבר איתה כמו שהיה עושה בעבר.
בדרך כלל, הוא נהג לשלוח לה את הודעת "הבוקר טוב" מיד כשהתעורר, ופתאום הוא כבר לא זוכר לעשות את זה. פתאום אוולינה היא זו שיוזמת, ויוצרת קשר ראשונה.
האינסטינקטים שלה זעקו לה שמשהו לא בסדר, לא כי יש לה בעיה ליזום או משהו כזה, להפך, זה פשוט היה לא רגיל.
יחד עם זאת שחשבה שזה מוזר, ולא אופייני לאיידן, היא גם בו זמנית חשבה שאין טעם להתעכב על זה ושזה בטח קורה סתם כי הוא עמוס בעבודה.
היא ניסתה להתרכז בסדרה שהיא צופה בה, ולהשקיט קצת את הראש שלה אבל המחשבות שלה נדדו מהמסך המרובע באמצע הקיר בחדר שלה בחזרה אל איידן.
חסרת מנוחה, היא מחליטה להתקשר אליו.
היא מחייגת את המספר שלו בזריזות, זה שזכרה בעל פה מרוב שימושים רבים בעבר.
לרגע, היא חשבה שהוא לא יענה, ואז פתאום הקול הכל כך מוכר שלו נשמע מהעבר השני של הטלפון.
אוולינה מחייכת.
"איידן!" היא קוראת בהתרגשות.

"היי, מה קורה?" הוא שאל.
הוא לא אומר "היי אווי." כמו בדרך כלל, והלב שלה מתחיל לקפץ.
הקול שלו נשמע מרוחק, בלי שום התלהבות או שמחה כמו שהייתה רגילה ממנו בעבר.
אוולינה מהססת לרגע, הבטן שלה מתכווצת.
"איידן, הכל בסדר איתך?"
שתיקה.
"איידן?"
"אוולינה …" הוא מתחיל לומר, ואז הוא עוצר לרגע ושוב הוא ממשיך.
"חשבתי עלינו הרבה בכמה ימים האחרונים, ואני חושב שאני צריך הפסקה." הוא אומר.
הלב של אוולינה צונח בקרבה.
היא בולעת רוק בקושי רב, ומנסה לנשום ולהכניס אוויר אל תוך הריאות שלה, שמשום מה מרגישות כאילו הן רק הולכות ומתכווצות.
"אני פשוט חייב לעשות סדר עם עצמי, ואת… אנחנו… אני כבר לא בטוח שזה מה שאני רוצה."
היא כבר לא שומעת.
דמעות מתחילות להציף את עינייה, והלב שלה מרגיש כאילו דקרו אותו בסכין.
היא מנסה לפתוח את פיה כדי לומר משהו, אבל במקום מילים יוצאת לה התייפחות שקטה.
היא מוחה דמעה, שמתגלגלת במורד הלחי שלה ומנסה לאזור כוחות כדי לסיים את השיחה הזו.

"זו לא את אווי, זה אני. אני פשוט צריך לחשוב." הוא חוזר , ואוולינה מרגישה כאילו הסכין ננעצת לה בלב עוד יותר עמוק.
"פשוט…פשוט… תפסיק." היא ממלמלת בקושי, מגייסת את כל הכוחות בתוכה כדי שהקול שלה לא ישבר.
היא מניחה לפלאפון להחליק מהיד שלה אל המיטה, ואז היא קוברת את הראש בכרית ומתחילה לבכות כמו שלא בכתה מעולם.
היא מרגישה כאילו הלב שלה עומד להתפקע בקרבה, היא כועסת.
היא מבולבלת, והיא כל כך מאוכזבת.
היא נכנסת אל מתחת לשמיכה שלה ומכסה את הראש שלה עם השמיכה, מניחה לדמעות לזלוג.
התייפחויות שקטות נשמעות ברחבי החדר וככה, כשהיא בוכה את עצמה לדעת היא בסופו של דבר נרדמת, מתישה את עצמה מרוב בכי.
ככה ברגע אחד, האדם שחלקה איתו שנתיים שלמות יצא מהחיים שלה.

****
הבוקר עולה לאט וזה יום ראשון היום, ככה שאין היום עבודה.
אוולינה אסירת תודה על כך, אין לה שום תוכניות לצאת היום מהמיטה, היא הולכת להתאבל על איידן ולהטביע את עצמה בדמעות של עצמה.

אחרי אתמול, אחרי השיחה עם איידן, היא בכתה כל הלילה והבוקר היא מרגישה כאילו כל טיפת האנרגיה שהייתה לה נלקחה ממנה.
היא פשוט רוצה לשכב במיטה כל היום ולבכות, אין לה כוח לשום דבר ולאף אחד.

מהרגע שהיא פוקחת את העיניים היא חושבת עליו.
היא מושכת את השמיכה מעל הראש שלה, משאירה את העיניים שלה עצומות חזק חזק ומייחלת בינה לבין עצמה שהשיחה הזו עם איידן אתמול לא באמת התקיימה, למרות שהכאב בלב שלה אומר לה אחרת.

דמעות נקוות בזוויות העיניים שלה, היא ממהרת לנגב אותן אך מיד אחריהן נוצרות חדשות.
"הוא זרק אותי." היא מייללת אל החדר הריק שלה, מתחילה לבכות בקול, היא בוכה ללא שום יכולת לעצור את הדמעות, נותנת להן לרדת במורד הלחיים שלה.
הנשימה שלה הופכת למהירה, והיא נושמת בקושי רב, מרגישה כמו היצור הכי אומלל עלי אדמות כרגע.
אם היא הייתה באיזו סדרת טלוויזה או משהו כזה היא הייתה קמה ומעיפה דברים מרוב כעס ואומללות, אבל אוולינה היא לא כזאת.
היא מהבחורות האלה שמתמודדות עם פרידות בשקט.
בדרך כלל היא בוכה מעט, ואחרי שבוע או שבועיים זה עובר לה, הבכי זאת אומרת, לא כאב הלב.

דלת החדר שלה נפתחת בפתאומיות , אחותה הקטנה, אינדי, עומדת בפתח.
"אוולינה?" היא קוראת "מה את עושה? למה את עוד במיטה?"
אוולינה מחרחרת משהו מתחת לשמיכה שלה, מסרבת להוציא את הראש החוצה אל אוויר העולם, היא לא רוצה שאחותה תראה את העיניים המנופחות והאדומות שלה.
אינדי פוסעת אל תוך החדר, נעמדת מול אוולינה המכוסה בשמיכה.
היא בוחנת אותה רגע , ורגע אחרי היא מושיטה יד כדי לאחוז בשמיכה המכסה את אוולינה ומסירה אותה מעל ראשה.
"אוולינה!" היא צוחקת.
אוולינה , מתחילה להתייפח ברגע שעינייה פוגשות בעינייה של אינדי.
אינדי מביטה בה בעיניים קרועות לרווחה, מבוהלת מעט.
"השתגעת?" היא חצי צועקת חצי אומרת, קולה מביעה דאגה כנה.
"אוולינה? מה יש לך?" היא ממהרת להתיישב על סף המיטה, קרוב לפלג הגוף העליון של אוולינה, היא מושיטה יד כדי לגעת במצחה.
"את חולה? את רוצה שאקרא לאמא?"
אוולינה מנידה את ראשה לשלילה.
"א…איידן.." היא מתחילה לגמגמם.
אינדי מביטה בה מבולבלת, מחכה שתמשיך לגמגם.
"הוא זרק אותי." היא מלמל בקול שבור מבעד לבכי שלה.
"אומייגד!" היא אומרת במהירות ומחבקת את הגוש הגדול שמתייפח על המיטה.
"מתי זה קרה?" היא שואלת.
"אתמול בערב, התקשרתי אליו.." היא מנגבת דמעה מהלחי השמאלית שלה וממשיכה לדבר "הוא אמר שהוא לא יודע אם הוא רוצה להיות איתי יותר." הסכין מאתמול חוזרת, ננעצת עוד קצת עמוק בתןך הלב שלה.
"חכי, חכי רגע, אני אביא לך טישו." אינדי קמה בזריזות, ויוצאת את החדר.
בינתיים בחדר, אוולינה מושכת את עצמה להתיישב על המיטה, מביטה במבט של כלבלב עזוב על הפלאפון שלה שמונח על השידה לידה- זה שהיה מקבל בכל בוקר הודעה מאיידן.

מתחשק לה לפרוץ שוב בבכי, וכך היא עושה.
"אוי אלוהים." ממלמלת אינדי כשהיא חוזרת אל החדר עם חבילת טישו בידיה, היא מושיטה אותה לאוולינה שממהרת לקחת אותה ולקנח את האף הנוזל שלה.
"איזה טמבל האיידן הזה, איך הוא יכול לזרוק אותך אחרי שנתיים שהייתם ביחד!"
לשמע מילותיה של אינדי, אוולינה מתייפחת עוד יותר.
"אוי אלוהים, אני מתקשרת לג'ולי שתבוא לפה."
שום תגובה לא נשמעת מכיוונה של אוולינה מלבד התייפחות נוספת , שגורמת לה לשוב ולהתכסות בשמיכה.

שעה וחצי מאוחר יותר, ג'ולי – החברה הכי טובה של אוולינה, מגיעה אל בית משפחת מת'יוס.
היא מברכת את מר וגברת מת'יוס ומטפסת במעלה המדרגות אל הקומה השניה, אל חדרה של אוולינה.
היא מוצאת אותה שם באותה תנוחה שבה עזבה אותה אינדי מוקדם יותר.
"אוולינה!" היא צורחת.
אוולינה שמזהה מיד את קולה של חברתה הטובה מסירה בזריזות את השמיכה מעליה ופותחת את זרועותיה לחיבוק. "ג'ולי!"
ג'ולי מתיישבת בזריזות על מיטתה של אוולינה, מקבלת את החיבוק שהיא מציעה לה בחפץ לב. היא מספרת לה את כל מה שקרה, ועל השיחה שהייתה לה עם איידן.
"אוי, איזה ג'רק האיידן הזה!" היא אומרת, לא מסוגלת להתאפק ולשמור את מה שהיא חושבת לעצמה.
"מה לעזעזל נכנס בו פתאום?"
אוולינה משתחררת מהחיבוק ומושיטה יד לטישו, מקנחת את אפה בקולניות.
"הוא היה כל כך מוזר לאחרונה, ואני כמו מטומטמת חשבתי שזה בגלל שהוא עסוק בעבודה בזמן שהוא פשוט הפסיק לאהוב אותי."
"אוי, אוו, אל תעשי את זה. אל תאשימי את עצמך , זו לא אשמתך שהוא אדיוט."
אוולינה מקנחת את אפה שוב, וג'ולי מלטפת את שיערה כאילו הייתה ילדה קטנה.
"אני מצטערת שזה קרה לך, אוו." היא מחבקת את אוולינה בחוזקה, מועכת אותה בין זרועותיה.
צחוק חלוש נפלט מבין שפתייה של אוולינה "זו לא אשמתך."
הן יושבות מחובקות כמה רגעים עד שג'ולי מתנתקת מהחיבוק, אוולינה מוחה על כך.
"אוקיי עכשיו קומי, כמו שאני מכירה אותל את בטח חושבת לשבת פה כל היום ולבכות ואני ממש לא נותנת לך לשבת פה ולרחם על עצמך על היום."
לרגע אוולינה חושבת למחות אבל היא מכירה את ג'ולי מספיק זמן כדי לדעת שכשג'ולי רוצה משהו- היא משיגה אותו.
"קומי!" פוקדת עליה ג'ולי. "צחצחי שיניים, תתארגני, אנחנו יוצאות לדייט היום. את ואני, כל היום!"
מתחשק לאוולינה להתנגד, מתחשק לה להגיד שמה פתאום שתצא עכשיו לחגוג כשהיא מרגישה כמו איזה סמרטוט? אבל היא יודעת עם מי יש לה עסק. היא יודעת שג'ולי לא תניח לה לנפשה, לכן היא קמה בלי להוציא מילה מהפה, ויוצאת מהחדר שלה כדי להתארגן במקלחת.
עשר דקות אחרי, הן עומדות מול המראה בחזרה בחדר של אוולינה ובוחנות יחד את התלבושות שג'ולי בחרה לאוולינה.
"אני לא בטוחה לגבי זה." אוולינה מהססת, מחזיקה ביד שמאל חצאית קורדרוי קצרה שמגיעה קצת מעל הברך בצבע אדום, וחולצה לבנה עם הדפס של איזו להקת רוק משנות ה-80.
"תלבשי את זה!" פוקדת עליה ג'ולי. "פשוט תעשי את זה." היא מביטה באוולינה במבט אומלל, כזה שאי אפשר לעמוד בפניו.
"אבל קר…וזה קצר."
המבט על פניה של ג'ולי מרתיע אותה, והיא מהנהת בצייתנות.
"בסדר, בסדר, אני לובשת את זה." היא אומרת.
ג'ולי מחייכת בניצחון קטן. "אני מחכה למטה." היא אומרת ויוצאת מהחדר, מניחה לאוולינה להתלבש.
אנחה כבדה נפלטת מבין שפתיה של אוולינה, היא פושטת את הפיג'מה שלה ולובשת את החצאית בזריזות, לאחר מכן היא לובשת את החולצה ודואגת להכניס את שאריות החולצה אל תוך החצאית שלה.
היא נעמדת רגע מול המראה, בוחנת את דמותה, היא מחייכת בקושי, מתחשק לה לבכות פתאום כי היא נזכרת כמה איידן אהב פעם את החיוך שלה, הוא אמר שזה החיוך היפה ביותר שראה אי פעם.
היא מעבירה אצבעות בשיער החום הארוך שלה, הוא מגיע לה כמעט עד אמצע הגב – ופתאום היא נזכרת כמה שאיידן אהב גם את השיער שלה.
"אל תבכי, אוולינה!" היא אומרת לעצמה, מיישרת את החצאית והחולצה על הגוף שלה, ועושה סיבוב מול המראה כדי לוודא שאין לה שום קצה של חולצה בחוץ.
"רק אל תבכי!" היא לוחשת לעצמה.
היא נועלת בזריזות נעלי מוקסין שחורות ולרגע חולפת לה מחשבה בראש ללבוש גרביון- אבל היא יודעת שג'ולי תהרוג אותה אם רק תעז אז היא מוותרת על הרעיון. במקום, היא לוקחת את המעיל השחור והעבה שלה ולובשת אותו.
היא לוקחת תיק מרובע בצבע שחור, כדי להשלים את הלוק ואז היא עושה את דרכה למטה אל הסלון ואל ג'ולי שמחכה לה שם.
"אני מוכנה." היא מכריזה, פורשת את ידייה אל הצדדים, נבלעת בתוך המעיל הענק שעל גופה.

שלובות זרועות הן יוצאות מהבית, אל האוויר הקר של העיר ניו יורק.
אוולינה נושמת עמוק, נותנת לאוויר הקר למלא את הריאות שלה, היא משתדלת לא לחשוב על כך שאיידן ממש אוהב את החורף ואת הקור של ניו יורק, ממש כמוהה.
"אז לאן את לוקחת אותי?" היא שואלת, מעיפה מבט זריז בג'ולי.
"אוו, זה סוד, פשוט תסמכי עליי ובואי. את כבר תראי."
מתחשק לאוולינה לצבוט אותה, כי היא תמיד כזו מסתורית וערמומית ואוולינה אף פעם לא מצליחה לעלות על מה שהיא מתכננת, לא משנה כמה היא מנסה.
"כדאי מאוד שזה יהיה משהו טוב, גררת אותי מהמיטה בקור הזה החוצה כשיכולתי לשכב במיטה ולהתייפח בה כמו איזה מישהי מסרט."
ג'ולי צוחקת בקול רם, אוולינה מצטרפת אליה.
"אוי, תשתקי. את עוד תודי לי על כך."
אוולינה מגלגלת את עינייה, מחבקת קצת יותר קרוב את זרועה של חברתה, והן שתיהן צועדות להן כך ברחוב הקר של ניו, האחת מובילה והשניה אחריה.