הנה באה השמש- פרק 18: אני שמחה שאתה נותן לי להתקרב

"תסמכי עליי."

זה כל מה שאמר.
וזה בערך כל מה שהיה צריך לומר, כדי לגרום ללחיים של אוולינה לבעור ולהאדים.
היא מנסה בכל כוחה לא להסגיר את הסערה שמתחוללת בתוכה, הבטן שלה מתהפכת בלי הפסקה, והעובדה שסאן נמצא ממש לידה, לא עוזרת לה להרגע בכלל.
היא מנסה לא לנשום בקול רם מדי, אבל זה ממש קשה כי היא מרגישה שהאוויר שהיא מכניסה אל הריאות שלה לא מספיק לה.
היא מציצה בו בגניבה מדי פעם, הוא מרוכז בנהיגה והיא לא יכולה שלא להתפעל מכמה נאה הוא נראה.
"תרגעי." היא מצווה על עצמה בתוך ראשה.
"זה בסך הכל סאן." היא ממשיכה.
הם שניהם שותקים, ונדמה שלסאן זה לא מפריע.
לאוולינה, זה כן מפריע.
הוא גורם לה להרגיש חסרת מנוחה.
היא משחקת עם השרוול של הסוודר שלה, מושכת אותו למעלה ואז בחזרה למטה בניסיון להסיח את דעתה, אבל השקט כמעט מוציא אותה מדעתה.
"אז לאן אנחנו הולכים?" היא שואלת פתאום, שמחה להפר סוף סוף את השקט.
סאן, שנראה כאילו שכח מקיומה, מביט בה לרגע לפני שמחזיר את מבטו אל הכביש.
"חשבתי שזה לא משנה לך." הוא אומר.
"זה לא." היא מתחילה לומר. "זאת אומרת, זה כן, אני פשוט… אתה יודע, סקרנית."
אוולינה מביטה בו שוב בגניבה, היא סורקת אותו ומקללת בליבה.
העיניים שלה מרחפות מעל הפנים שלו, והיא מרגישה איך הלחיים שלה הולכות ומתלהטות, היא שונאת את ההרגשה הזו שיש לה בגללו.
"אוקיי, בסדר, אל תגלה." היא אומרת, מודה בתבוסה שלה.
סאן מחייך.
"את תכף תגלי." הוא אומר. "אבל קודם נעצור איפה שהוא."
הוא מעיף בה מבט זריז, כדי לראות את התגובה שלה.
אוולינה מרימה גבה סקרנית, היא לא שואלת שאלות, היא יודעת שכנראה לא תקבל תשובה גם הפעם.

מספר דקות אחרי, הם מגיעים אל נקודת העצירה שסאן דיבר עליה.
אוולינה מביטה מחוץ לחלון בסקרנות, וכשהיא מתעמקת מעט במראה של המבנה שמולו סאן מחנה את הרכב שלו היא מחייכת.
הם נמצאים מול בית קפה קטן שנראה כאילו יצא ממגזין צרפתי.
היא מזהה את השלט על הכניסה, ואת הדלת הצבועה בכחול זוהר.
"היי!" היא קוראת. "זה בית הקפה של אחותך!"
סאן מצחקק ואז מהנהן. "אני צריך לאסוף משהו." הוא מסביר, וממהר לשחרר את עצמו מחגורת הבטיחות שלו.
"אני תכף חוזר." הוא מודיע ונעלם בן רגע אל תוך בית הקפה, משאיר את אוולינה לחכות ברכב.
בזריזות, סאן עושה את דרכו פנימה אל תוך אזור המשרדים.
האמת היא שהוא לא שכח שום דבר, הוא פשוט רוצה לקחת כמה כריכים.
הוא נכנס למסעדה ומברך את העובדים, הם מחייכים ומברכים אותו בחזרה
וכשהוא נכנס אל תוך המשרד בחלק האחורי של המסעדה, הוא מוצא שם את הארי רוכן מול ערימת דפים.
"היי." הוא קורא, צועד לעברו. "אני צריך כמה כריכים."
הארי מרים את מבטו מערימת הדפים אל סאן, הוא מביט בו רגע ארוך ואז חיוך עולה על פניו.
"כריכים?" הוא שואל.
"כן, כריכים."
"בשביל מה אתה צריך כריכים?" שואל הארי, הוא נעמד, מחכה להסבר.
"בשביל אוולינה." הוא עונה בפשטות, מסתכן בכך שהארי שוב יחבוט בו מילולית כמו שנהג לעשות בכל פעם שהזכיר את אוולינה לאחרונה.
"אוולינה?!" הארי כמעט צורח.
"כן, אוולינה,היא מחכה לי."
פתאום הארי פוער את עינייו, הוא נראה כמו מישהו שנפל לו האסימון.
"אלוהים אדירים, סאן. הדייט שלך? אוולינה?" הוא שואל.
"כן. אוולינה." מחרחר סאן, מרגע לרגע נעשה יותר ויותר חסר סבלנות.
"לאן אתה לוקח אותה?" מתחקר הארי, הוא צועד לעברו של סאן.
"אני לוקח אותה לפארק ברוקלין ברידג'."
הארי עושה פרצוץ.
"ומה תעשו שם?" הוא שואל.
סאן מכחכח בגרונו, האמת היא שהוא לא חשב על זה עד הסוף, אבל אין שום סיכוי שיודה בזה מול הארי.
"מה זאת אומרת? נטייל." הוא משיב בזהירות.
הארי פורץ בצחוק.
"אלוהים אדירים, אתה יוצא עם בחורה, לא עם חבר שלך" הוא מנענע את ראשו לשלילה וממהר אל דלת היציאה מהמשרד.
"בוא אחרי." הוא פוקד תוך כדי מלמול משהו על פיקניק, סאן הולך אחריו בלי לומר מילה.

בינתיים, ברכב, אוולינה מחייכת לעצמה.
לא אכפת לה שסאן מתעכב, כי הדקות האלה הן דקות שבהן היא יכולה סוף סוף לנשום בקול רם ולהרגיע מעט את העצבים שלה.
היא סורקת את בית הקפה.
היא זוכרת היטב את היום הזה שבו ג'ולי והיא ביקרו כאן, האמת שהיא זוכרת אותו יותר מדי טוב.
היא מחייכת לעצמה, נזכרת באיזה מצב הייתה, ואיך היא לא הפסיקה לבכות באותו יום.
היא מניחה לעצמה לרחף לכמה רגעים במחשבות שלה ורק כשסאן מגיח פתאום מבית הקפה כשסלסילה בידו היא מתנערת מהמחשבות שלה.
היא עוקבת במבטה אחרי הסלסליה, וכשסן מחליק אותה פנימה אל המושב האחורי, ומתיישב לצידה – היא מוכנה להשבע שהוא מסמיק.
הוא מתניע את הרכב, וממהר להתחיל בנסיעה, הוא לא אומר שום דבר על הסלסילה.
אוולינה מחניקה צחוק, היא מתלבטת אם כדאי לשאול או לא.
בסופו של דבר היא לא יכולה לעמוד בזה.
"זה מה שהיית צרך לאסוף?" היא שואלת, מבטה לא יורד לרגע מפניו של סאן.
סאן מכחכח בגרונו, אין לו שום כוונה לספר לה שהארי ירד עליו, כי הוא חשב שזה בסדר להביא שקית עם חטיפים ובירה לדייט עם בחורה ובטח ובטח שאין לו כוונה לספר לה שהוא דחף לו את מה שהוא קרא לו 'ערכת הפיקניק המושלמת'.
הוא לא מסוגל להביט באוולינה, הוא נבוך מדי.
"לא." הוא ממלמל, מתחיל בנהיגה. "זאת אומרת לא בדיוק, הוא פשוט דחף לי את זה לידיים."
"הוא? מי זה הוא?" היא שואלת.
"הוא, זה הארי, הגיס שלי." הוא מסביר. "אחותי ילדה, אז הוא נמצא בבית הקפה במקומה עד שתחזור."
אוולינה פוערת זוג עיניים.
"אתה דוד עכשיו?" היא שואלת.
סאן מחייך, שוכח לרגע מהמבוכה.
"כן, יש לי אחיינית קטנה." הוא מכריז."היא ממש מתוקה. קוראים לה ג'סי." פניו מאירות כשהוא מזכיר אותה, ואוולינה לא יכולה שלא לחשוב על כמה חמוד הוא נראה ככה.
"איזה מגניב. איך זה מרגיש להיות דוד?"
"זה מוזר, אבל בעצם מרגיש אותו הדבר." הוא מושך כתפיים.
היא מצחקקת, והם שוב שותקים.
מחוץ לחלון, אוולינה צופה בנוף.
היא צופה ברחובות המתחלפים ובאנשים הצועדים ברחובות, חיוך רך עולה על שפתיה וכשסאן מבחין בזה הוא לא יכול שלא לחייך בעצמו.
הפעם, אוולינה לא מרגישה חסרת מנוחה, להפך, היא מרגישה שהשתיקה הזו נעימה לה.

*************

בדרך כלל, בתקופה הזו של השנה, פארק ברוקלין ברידג' ריק.
מזג האוויר הקר לא מניח לאנשים לצאת מהבית, וזה די ברור שאנשים יעדיפו להשאר בבית מאשר לתת לקור שבחוץ להכות בהם.
היחדים שלא הזניחו את הפארק גם בתקופה הזו היו אותם יחידי סגולה שיצאו לרוץ, או אותם אנשים שתירגלו ענפי ספורט כאלה ואחרים.
הפעם, מכיוון שהיום היה יפה באופן יחסי לעונה והשמש ביצבצה מדי פעם, ברחבי הפארק נראו פה ושם, משפחות, זוגות מטיילים וקבוצות של חברים.
הוא לא היה עמוס למדי, ועדיין היה בו מספיק מקום לכל מי שרצה להנות ממנו.

אחרי שסאן עצר את הרכב, הם עשו את דרכם אל הנקודה שסאן הכי אהב בפארק, נקודה שממנה אפשר לראות את הגשר על רקע הנהר.
הם עומדים עכשיו מול הגשר, מולם, נגלה הגשר במלוא הדרו, נמתח לארוכו ולרוחבו של קו רקיע כחול ובהיר למדי.
אוולינה מחסירה פעימה אל המראה הנשקף מולה, הנהר מנצנץ מעט היכן שקרני השמש פוגעות בו, והמכונית על הגשר נראות כמו נמלים קטנות הממהרות לעבודה.
סאן צופה בה, הוא נהנה לראות את התגובה שלה ואת המבט השליו על פניה.
אוולינה, שלגמרי מוקסמת מהמראה, מניחה לכל החושים שלה לספוג היטב את המראה, היא אף פעם לא ראתה מראה כל כך יפה.
לצידה, סאן, מניח לעצמו להתמסר לרגע הזה, ופשוט להנות ממנו.
בשבילו זה לא סתם עוד רגע- זה רגע שחיכה לו די הרבה זמן, זה רגע שבו הוא מראה לאוולינה עוד צד בו.
"אני אוהבת מקומות כאלה." אומרת לפתע אוולינה, היא מחייכת מעט ופונה לכיוונו של סאן.
"מקומות כאלה?" הוא שואל, מפנה את גופו לכיוונה.
"כן." היא מהנהנת, החיוך עדיין על פניה.
מבטיהם מצטבלים לרגע, ואף אחד מהם לא מסיט את מבטו מזה של האחר.
"הייתה לי תחושה שתאהבי את זה." הוא משתף. " למרות שהייתה לי התלבטות בהתחלה כי את נראית טיפוס של רעש, מועדונים וכאלה." הוא מקניט.
היא צוחקת קלות, משלבת את זרועותיה על החזה.
"ממש לא." היא אומרת. "הייתי במועדון פעם אחת כשהייתי בקולג' וזה היה סיוט!"
הוא מצחקק, עינייו סורקות את פניה.
"זה היה עד כדי כך גרוע?" הוא שואל, סקרנות מציפה אותו.
"זה היה ממש גרוע." היא משיבה. "זה היה עמוס, ורועש." היא מקמטת את מצחה. "והריח של הסיגריות." היא מנענעת את ראשה לשלילה. "זה היה יותר מדי בשבילי." היא מצחקקת במבוכה כשהיא נזכרת בזה.
"אני יכול להבין אותך." הוא אומר, מרים את ידו ומסרק את שערו לאחור.
היא מהנהנת, מרגישה נינוחה יותר ויותר עם כל רגע שעובר.
"מה איתך?" היא שואלת בסקרנות. "אתה טיפוס של מועדונים?"
הוא מצחקק, ואז מניד בראשו לשלילה.
"ממש לא." הוא אומר. "זאת אומרת, פעם, כשהייתי צעיר, ניסיתי, אבל אף פעם לא ממש מצאתי את עצמי שם." הוא מביט בה, ממתין לתגובה שלה.
אוולינה נושכת את השפה התחתונה שלה בלי לשים לב, היא מביטה בו לרגע.
הוא מרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה כשהיא עושה את זה.
הוא מסיט את מבטו ממנה בחזרה אל האופק.
"אתה יודע, זה מוזר." היא אומרת פתאום.
"מה מוזר?"
"זה." היא מצביעה עליו, ואז בחזרה אליה. "זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים ככה."
"את מתכוונת, שאנחנו נפגשים מחוץ לעבודה?" חיוך שובב עולה שפתיו.
היא צוחקת. "כן, משהו כזה."
היא מביטה סביבה על הפארק, ומבחינה שבאזור הזה שבו הם נמצאים, ישנה טיילת, ממש על יד הנהר. היא צופה לרגע באנשים הצועדים שם.
"זה מהמם." היא קוראת, מביטה לכיוונו של סאן.
"אני יודע." הוא משיב.
רוח קלה נושבת, ואוולינה שמחה על כך שאספה את השיער שלה ולא השאירה אותו פזור.
"ממש נעים היום." היא אומרת, מסיטה קווצת שיער קצרה אחורה אל מאחורי האוזן שלה.
כשהיא עושה את זה, סאן מביט בה מעט מהופנט, הוא פתאום שם לב כמה יפה היא.
"אז מה הסיפור האמיתי עם הסלסילה?" היא שואלת, היא מרימה גבה בשובבות.
סאן מצחקק, הוא היה צריך לדעת שהיא לא הולכת לתת לו להתחמק מזה.
"את מבטיחה לא לצחוק?" הוא שואל.
אוולינה מהנהנת, היא מניחה יד על הלב שלה. "מבטיחה."
"בסדר." הוא מתחיל. "רציתי בסך הכל לקחת כמה כריכים, כי הבאתי רק שתיה וחטיפים." הוא עוצר, בוחן את תגובתה של אוולינה.
פניה לא זעות, היא ממתינה שימשיך.
"הארי חשב שזה מטומטם, הוא אמר שלא לוקחים חטיפים לדייט עם בחורה."
הוא נאנח קלות, ואוולינה לא יכולה שלא לחייך כשהוא משתמש במילה 'דייט'. "זאת אומרת, אמרתי לו שזה לא דייט." הוא ממשיך, לא בטוח אם אוולינה אוהבת את הניסוח הזה או לא.
"אבל הוא התעקש ואמר שזה לא משנה באמת, כי זה פשוט משהו שלא עושים. ואז הוא פשוט התחיל לאסוף כל מיני דברים ולדחוף אותם לתוך הסלסילה." הוא מרים את ידו כדי לגרד בראש, נראה נבוך יותר ויותר.
אוולינה פורצת בצחוק, ולרגע הוא מזעיף פנים, אחר כך הוא כבר צוחק איתה.
"הוא אמר שזו הערכה המושלמת לפיקניק." הוא מסביר.
אוולינה ממשיכה לצחוק, וסאן לא יכול לכעוס עליה כי היא נראית לו כל כך חמודה כשהיא צוחקת.
כשהיא נרגעת בסופו של דבר, היא נותנת לו מכה קטנה בצלעות עם המרפק.
"לא היה לי מושג שאתה כזה מעופף."
"אייי." הוא מזייף. "אני לא, באמת שאני לא."
"אהה, האא. ברור." היא מקניטה.
הוא פותח את פיו כדי להגיב לדבריה אבל הוא עוצר לפתע, הוא מביט באוולינה ואז מצביע לצד שמאל שלה.
"תסתכלי." הוא אומר בשקט, וכשאוולינה מסתובבת אחורה, הנשימה שלה כמעט נעתקת.
להקה של גדולה של ציפורים עפה בשמיים, סאן מרגיש שהלב שלו מתרחב כשהוא צופה בהן.
"וואו." אוולינה ממלמלת.
"אני הולך להביא את הסלסילה." הוא אומר, ואז מעיף באוולינה מבט אחד אחרון לפני שהוא עושה את דרכו אל הרכב.
כשהוא חוזר, מספר דקות אחרי, עם הסלסילה בידו אוולינה מסמנת לו לבוא לכיוונה.
"מצאתי לנו פינה לשבת!" היא מכריזה בחיוך.
סאן מחייך ובזריזות, הוא כורע ברך. הוא מניח את הסלסילה על הדשא, וכשהוא פותח אותה הוא לא יודע מה הוא מרגיש לגבי זה.
בתוך הסלסילה, ישנה שמיכה, כמה כריכים קטנים עטופים בשקית שקופה, מספר קוראסונים, עוגת גבינה ובקבוקי סודה.
הוא חושב שאין ספק שזה הרבה יותר טוב מהחטיפים שלו.
הוא מוציא קודם את השמיכה, ובלי שיגיד שום דבר, אוולינה ממהרת לתפוס את הקצה הנגדי של השמיכה והם פורסים אותה יחד על הדשא.
אחר כך היא חולצת נעליים, והוא עושה את אותו הדבר.
הם מתיישבים זה מול זו, וסאן מוציא את תכולת הסלסילה, הוא מסדר את הכול ברווח שנותר ביניהם, ממש באמצע.
השמש מבצבצת לה מדי פעם מבין העננים, וסאן פושט מעליו את המעיל, נשאר בסוודר הכחול הדק שלו.
אוולינה צופה בו, היא חושבת לעצמה שזה מוזר כמה שהכל מרגיש לה טבעי.
"אל תגיד לי שחם לך." מפרה אוולינה את השתיקה.
סאן מביט בה, הוא לוקח בקבוק סודה ומחייך.
"דווקא כן, מאוד חם לי."
אוולינה מנענעת את ראשה מצד לצד, היא מושיטה יד כדי לקחת כריך קטן, היא נוגסת ממנו.
"זה המקום הכי אהוב עליך פה?" היא שואלת, מחייכת מעט כשעינייה דבוקות לעינייו של סאן ותוך כדי נוגסת בכריך שלה.
לרגע, הוא נתפס לא מוכן, הוא לא אמר שום דבר. איך היא יודעת שזה המקום הכי אהוב עליו בעיר? הוא מחייך.
"כן." הוא משיב, מושיט יד לבקבוק סודה.
אוולינה לא יכולה שלא לחייך, היא שמה לב שהיא מקשרת הרבה דברים שהוא עושה או אומר עם המילה 'חמוד'.
"אתה מגיע לפה הרבה?" היא שואלת.
"אני מגיע לפה בסופי שבוע." הוא ממהר לומר. "לפעמים אני רץ פה בפארק, כשהייתי מובטל הייתי רץ פה כל יום." הוא לוגם מהסודה שלו, מניח לעצמו לקלף מעליו עוד שכבה.
"אני אוהב את המקום הזה כי זה מכניס אותי לפרופורציות." הוא אומר, מושיט יד כדי לקחת קוראסון.
אוולינה לועסת את הכריך שלה, היא מחכה שימשיך לדבר.
"הגשר, והמכוניות מזכירים לי שצריך לקחת כל דבר בחיים בפרופורציה הנכונה." הוא נוגס מהקוראסון בידו, מותח רגל אחת שלו קדימה, כשהרגל השניה שלו מקופלת ועליה נחה הזרוע שלו.
"כשפיטרו אותי, חשבתי שזה סוף העולם." הוא אומר. "אבל אז הזמן עבר, והבנתי שהעולם עדין עובד, זה לא משנה לעולם אם יש לי עבודה או אין לי." צחוק קצר נפלט מבין שפתיו.
פתאום, אוולינה נזכרת בשמועות שהיו בבית הספר בנוגע לסאן, כשרק הגיע אליהם.
היא זוכרת שכמה מורות אמרו שפיטרו אותו, היא תמיד רצתה לדעת מה הגרסה הנכונה, ועכשיו, היא גילתה שהשמועות היו נכונות.
"אני יכולה לשאול משהו?" היא שואלת.
"בטח." הוא אומר, מלקק מעט אבקת סוכר מהשפתיים שלו ואז נוגס שוב בקוראסון שלו, מתענג על הטעם החמאתי שלו.
"אוקיי." היא אומרת בזהירות, היא מניחה לרגע את הכריך שלה.
סאן מביט בה, הוא לועס, מחכה שתמשיך.
"למה פיטרו אותך?" היא שואלת.
הוא לועס, ואז בולע, לוקח את הזמן שלו.
"אפשר להגיד שפיטרו אותי כי עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות." הוא עונה בפשטות, מקפיץ את שארית הקוראסון אל הפה שלו.
אוולינה מביטה בו בבלבול.
"מה זאת אומרת?"
הוא מצחקק מעט, מביט בה משועשע. הוא בוחן את הבעת פניה וכשהיא נראית לו מבולבלת, הוא מדבר.
"זאת אומרת, שכמורה, יש דברים שאתה לא אמור לעשות."
"מה כבר עשית?" היא לוחצת, לא בטוחה אם היא רוצה לשמוע את התשובה שלו או לא.
הוא מביט בה. הוא מחייך ולא מסיר את עינייו ממנה, תוך כדי הוא מתלבט אם לקחת עוד מאפה או לא.
"כיסחתי את סגן המנהל." הוא אומר, וכשהוא רואה את התגובה של אוולינה הוא פורץ בצחוק, הוא יודע שזה נשמע גרוע.
"מה?!" היא כמעט צורחת, מבט מזועזע על פניה. "מה זאת אומרת כיסחת אותו?"
"זה לא כזה גרוע כמו שזה נשמע, אני מבטיח." הוא מרגיע, לוקח עוד לגימה מהסודה שלו. "אני אסביר."
הוא מספר לה על ריק. סגן המנהל בבית הספר הקודם שלו, שהייתה לו נטייה לשלוח ידיים למורות, במיוחד למורות הצעירות.
"ככה אמרו השמועות בכל אופן." הוא מסביר. "שמעתי שאומרים שהוא קרא למורות אליו לחדר ואז את יודעת…" הוא מעווה את פרצופו בסלידה.
הבטן של אוולינה מתהפכת, ובחילה אוחזת בה.
סאן עוצר לרגע, לוקח כריך. "אני חושב שלא עשו עם זה כלום, כי אף אחת לא התלוננה."
אוולינה מביטה בו ברצינות, היא מכווצת את שפתייה ומהדקת אותן זו לזו, ממתינה לשמוע את ההמשך.
הוא שם לב למתיחות בפניה של אוולינה, לכן הוא חוסף ממנה את התיאורים המדוייקים.
"תפסתי אותו באמצע." הוא אומר קצרות. "הייתי צריך איזה משהו מחדר המורים, אז חזרתי כדי לקחת אותו ובמקרה הוא היה שם עם מורה." הוא מנענע את ראשו.
"היית צריכה לראות אותה." הוא אומר, נזכר באותו הרגע ובמבט המבוהל על פניה של אותה מורה.
"היא פשוט עמדה שם ולא זזה." הוא עוצר לרגע, שותה מהסודה שלו, מרגיש איך הכעס שוב גואה בו.
"בשניה שראיתי אותה, ידעתי שמה שמספרים עליו נכון, פשוט ידעתי." הוא מביט באוולינה, היא מביטה בו ברצינות, והוא ממשיך לדבר.
"אני לא יודע מה בדיוק הוא עשה לה, אבל זה היה ברור שהוא עשה לה משהו." הוא עוצר שוב, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לא לחזור לרגע הזה שבו איבד את העשתונות.
הוא מנער את המראה מראשו וממשיך לדבר.
"בכל מקרה, אפשר להגיד שדי איבדתי את זה." צחוק קצר נפלט מבין שפתיו.
"הסתערתי עליו, שברתי לו את האף ואת הצלעות." הוא מחייך, לא מצטער לרגע על מה שעשה.
"וזהו. אחרי זה, כבר לא הייתה דרך חזרה." הוא מושך כתפיים. "בהתחלה רק השעו אותי וזימנו אותי לועדת משמעת. אחר כך, פיטרו אותי בטענה שההתנהגות שלי בלתי הולמת." הוא משחרר צחוק לועג. "ההתנהגות שלי הייתה לא בסדר, את מבינה?" הוא לוגם שוב מהסודה, נהנה מהקרירות שלה.
תערבות של רגשות מסתחררת בתוך אוולינה, היא מביטה בסאן, מתחשק לה לקלל פתאום. היא מרגישה לאט לאט כעס גואה בה.
"זה כל כך לא הוגן." היא אומרת, המבט על פניה עדיין רציני.
הוא מצחקק במרירות.
"כן, נו, החיים לא הוגנים." הוא אומר בשיווין נפש וכשהוא רואה את המבט על פניה של אוולינה, הוא מרגיש שאולי לא היה צריך לספר לה את זה.
"דרך אגב, אם תהית." הוא מתחיל. "אני לא מצטער אפילו לרגע."
הוא קורץ לאוולינה, מנסה להוציא אותה מההלם שהיא שרויה בו.
"אני לא מבינה את זה." היא אומרת. "למה המורה שעזרת לה לא התערבה?"
הוא מביט באוולינה, נותן בה מבט רציני. "היא מפחדת." הוא אומר. "וזה בסדר, אני לגמרי מבין אותה."
"זה לא הוגן." היא אומרת שוב.
הוא צוחק.
"אמרתי לך, זה בסדר." הוא מותח את רגליו קדימה. "זה היה כיף לכסח אותו." הוא נשכב על השמיכה, יד אחת שלו תומכת בראשו, גופו נוטה הצידה אל כיוונה של אוולינה.
היא צוחקת קלות.
"זה מאוד אמיץ מצידך. אני לא מכירה הרבה אנשים שהיו מסכנים את מקום העבודה שלהם כמו שאתה עשית."
הוא מושך בכתפיו.
"באמת." היא מתעקשת.
הוא מגלגל את עינייו, מנסה לא להתעכב על הנושא הזה יותר מדי.
הם שותקים שוב, רק לרגע קצר, נהנים זה מחברת זו.
"אתה הרבה יותר מורכב משחשבתי." היא אומרת פתאום.
סאן, מרים גבה, ממתין שתמשיך.
"בכל פעם שאני מדברת איתך אני מגלה עליך עוד דברים, ומגלה בך עוד צדדים."
"זה טוב או רע?" הוא שואל.
"זה טוב." היא משיבה. "אני שמחה להכיר אותך ככה." היא אומרת, וסאן מרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה, הוא מביט הצידה בזריזות כדי שלא תראה בעיניים שלו שום רמז למה שהוא מרגיש.
"בהתחלה, זאת אומרת, כשרק הכרנו, חשבתי שאתה לא שונה בהרבה מהאדיוטים האלה שאוהבים את עצמם וחושבים רק על עצמם." היא מתוודה.
"אווץ'." הוא מצחקק.
היא צוחקת בשקט ואז מנידה בראשה לשלילה. "זה היה רק בהתחלה." היא אומרת, מנסה להיישיר אליו מבט.
הוא שותק לרגע, מנסה לקרוא בעיניים שלה את מה שהיא מנסה להגיד.
"ועכשיו?" הוא שואל.
"אני חושבת שאתה הרבה יותר ממה שאתה נותן לאנשים סביבך לראות." היא אומרת. ושוב, התחושה הזו שהוא ערום מולה אופפת אותו.
הוא מסיט את מבטו ממבטה לרגע, ואז מאלץ את עצמו להחזיר אותו אליה.
"אני שמחה שאתה נותן לי להתקרב." היא אומרת פתאום, והוא מרגיש שהלב שלו מחסיר פעימה.
הוא מביט בה, סורק את הפנים שלה, את העיניים המחייכות שלה, את האף המעט שפיצי, ואת השפתיים שלה שכבר זכה להרגיש על שלו.
הוא יודע שזה הרגע, הוא יודע שהוא חייב להגיד לה הכל, הוא חייב להגיד לה איך הוא מרגיש.
לפני שהפחד שוב ישתלט עליו.
"אוולינה?" הוא שואל, הלב שלו משתולל בבית החזה שלו, הוא לא מסוגל להביט בה.
היא מביטה בו, מחכה שידבר.
הוא פותח את פיו, ואז סוגר אותו.
אחר כך שוב.
"אני…"
מבטיהם מצטלבים, ונדמה להם שהעולם כולו עצר.

ואז הוא נזכר באיידן ובה, וצל חולף על פניו.