SiporSipor
יאייייייי פרק 13!! הערות, הארות, ביקורת בונה או סתם שיתוף תמיד יתקבלו בברכה! קריאה נעימה :)

הנה באה השמש- פרק 13: לכי קדימה, לא אחורה

SiporSipor 04/02/2021 517 צפיות 2 תגובות
יאייייייי פרק 13!! הערות, הארות, ביקורת בונה או סתם שיתוף תמיד יתקבלו בברכה! קריאה נעימה :)

את ערב החג אוולינה בילתה בביתם של סבא וסבתא שלה.
כמדי שנה בחג המולד, התאספה המשפחה המורחבת אצל סבא וסבתא שלה כדי לחגוג.
בתור ילדה, אוולינה אהבה מאוד את חג המולד.
גם עכשיו חג המולד הוא אחד החגים האהובים עליה בשנה.
היא יושבת עכשיו בסלון הגדול של סבא וסבתא שלה, וצופה החוצה מהחלוון אל החצר האחורית של הסבים שלה, השלג נערם שם והכול מכוסה בלבן והטמפרטורה ממש נמוכה.
בניגוד לקור בחוץ, בתוך הבית, דולקת האח ומחממת את הסלון והאורות העמומים נותנים את ההרגשה שהשעה היא שעת בין ערביים למרות שאלה עוד שעות הבוקר המאוחרות.
במטבח עומלות נשות המשפחה על ארוחת הבוקר, גם אוולינה עמדה שם לפני שניה וקצצה ירקות לסלט עד שהמבוגרות יותר סילקו אותה.
היא מצחקקת לעצמה עכשיו, אוחזת בכוס תה חם ולוגמת ממנו באיטיות תוך כדי שהיא צופה בשלג הנופל בחוץ.
אתמול, בפעם הראשונה מזה כמה ימים, היא סוף סוף ישנה כמו שצריך, היא הגיעה להחלטה בנוגע לאיידן.
אחרי יומים של התלבטויות, החזירה לאיידן הודעה.
"אני לא בעיר כרגע. נדבר כשאחזור." כתבה לו.
ככה פשוט, וכשהיא לחצה על מקש השליחה היא הרגישה שהיא שולחת איתה את כל הכבדות וכל הדאגות והחששות שהיו לה.
היה גם סאן.
שעדין בילבל אותה, וגם בו היא הייתה צריכה לטפל אבל היא הבטיחה לעצמה שאת זה היא תעשה אחרי חג המולד, אחרי איידן.
היא הבטיחה לעצמה שאת החופשה שלה, אף אחד לא יהרוס ושהיא הולכת להנות ממנה כמו שלא נהנתה מחופשה כבר הרבה מאוד זמן.

חוץ ממנה ומהמשפחה שלה, נמצאים איתם גם אחותה של אימה והילדים שלה. הם כולם כבר נשואים ועם ילדים ואתמול אחרי הארוחה, אוולינה העדיפה לשחק עם הילדים מאשר להיות עם המבוגרים שפיטפטו על כל מיני נושאים שלאוולינה אין שום עניין בהם.
אינדי והיא שיחקו עם אחת מבנות הדודות שלהן ועוד כמה בני דודים צעירים משחקי קלפים, הם צחקו ושרו מזמורים. אכלו עוגיות ג'ינגר, וחזרו לכמה רגעים להיות ילדים.
זה היה נהדר.
אוולינה מחייכת כשהיא נזכרת בזה.
פעם כשהייתה קטנה, היא דמיינה לעצמה איך יראה חג המולד שלה בתור אישה וזה בדיוק איך שדמיינה אותו, לא שונה בהרבה מחג המולדת של ילדותה.
היא לוגמת שוב מכוס התה שלה. אינדי מגיחה לפתע מהמטבח, ובאה לשבת לידה.
הן מתכרבלות יחד על הספה.
"מה קורה, מכוערת?" היא מקניטה את אחותה הקטנה.
אינדי מצחקקת ומתכרבלת קרוב אליה. "בסדר. על מה את חושבת כל כך הרבה?" היא שואלת ומושכת שמיכה שנחה על הספה כדי לכסות את שתיהן.
"הממ, סתם, אני חושבת על חג המולד." היא אומרת.
"את לא יודעת, כי עוד לא היית קיימת, אבל חג המולד היום נראה ממש אותו הדבר כמו שנראה לפני עשרים ומשהו שנה."
"באמת?" שואל אינדי.
"כן, אני רצינית. הוא לא השתנה."
"איזה כיף. זאת אומרת שהוא ישאר ככה גם כשאני אגדל!"
"בדיוק. ומה איתך מכוערת? על מה את חושבת?"
"המממ…" מהמהמת אינדי כממתיקה סוד. "אני חושבת על המורה הזה בבית ספר שלך."
"מה?!" אוולינה כמעט צווחת. "מה פתאום את חושבת על סאן?"
"שמעתי כשסיפרת עליו לאמא." ממלמלת אינדי.
"את מצוטטת לשיחות שלי ושל אמא?" שואלת בתדהמה אוולינה.
"ברור. בשביל זה אני קיימת."
"אומייגד, אינדי. אני לא מאמינה עלייך."
אינדי צוחקת קצת, היא מתכרבלת עוד יותר קרוב אל אוולינה.
"מה שמעת?"
"שמעתי הכללל." לוחשת אינדי. "שמעתי שסיפרת לה שהוא נישק אותך." אינדי פולטת צווחה קלה.
"אומייגד, אינדי!" אוולינה מכסה על פיה באמצעות ידה, היא מביטה באינדי בעיניים קרועות לרווחה. "אני לא מאמינה עלייך!"
אינדי מצחקקת, זזה קרוב יותר לאוולינה.
"נו, תספרי לי. תספרי לי. הוא חתיך יותר מאיידן?" היא מנדנדת לאוולינה, מושכת בזרועה כמו שילד קטן עושה לאחד ההורים שלו כשהוא מעוניין בדבר מה.
אוולינה, שמבינה שאין לה שום דרך להתחמק מהדבר הזה מצחקקת.
היא מהססת לרגע, חושבת על איידן, ואז חושבת על סאן.
היא מנסה להחליט מי מבין השניים יותר חתיך.
"כן." היא עונה לבסוף. "סאן הרבה יותר חתיך." היא פוסקת.
היא נזכרת בתווי הפנים שלו, באף הישר שלו, קו הלסת החד, צבע העור שלו שלו שנע בין מוקה לשזוף.
היא חושבת על השפתיים שלו, ואז היא גם נזכרת באיך שהרגישה בזמן הנשיקה שלהם, היא נזכרת איך הרגישה שהעולם כולו מסתחרר סביבה.
היא בולעת קצת רוק ומנערת את המחשבה מהראש שלה.
"אוי, אלוהים." מפזמת לידה אינדי, היא מצמידה את כפות ידיה זו לזו, מביטה בה כאילו היא בחלום.
"ואיך זה היה כשהוא נישק אותך?" היא ממשיכה לשאול. "זה היה נעים?"
אוולינה נאנחת לרגע, אחר כך היא שבה להפליג בתחושות שהציפו אותה באותו רגע.
"זה היה נהדר, אינדי." היא אומרת, מחייכת מעט. "זה היה עדין, כמו נוצה על השפתיים." היא מצחקקת, מניחה לעצמה להניח את הראש על משענת הספה. היא נושכת את השפה התחתונה שלה.
"אוי, אינדי. אני כל כך מבולבלת." היא פולטת.
"מה זאת אומרת? מה יש לך להתבלבל?" שואלת אינדי.
אוולינה נאנחת. "אני אמורה לפגוש את איידן ביום שלישי. הוא רוצה שנדבר."
אינדי מזעיפה פנים, היא זוכרת טוב מאוד איך אוולינה בכתה בגללו במשך כמעט חודש.
"אני לא מבינה… למה את רוצה לפגוש אותו?"
אוולינה חושבת רגע, היא מהססת, לא בטוחה שאינדי תצליח להבין למה היא רוצה באמת לפגוש את איידן.
"אני פשוט חושבת שזה יהיה טוב לשנינו אם ניפגש ונדבר." היא מנסה.
"על מה כבר תדברו?" מתעקשת אינדי. "הוא עזב אותך, שכחת?"
"לא שכחתי. אני פשוט…"
"מה?" שואלת אינדי, היא מביטה באוולינה ומחכה לתשובה.
"אני פשוט רוצה לדעת למה, אוקיי?" היא פולטת. "אני רוצה לדעת למה הוא עזב אותי."
אינדי נאנחת, היא משלבת את ידיה על החזה לרגע ואז מחזירה אותן בחזרה לנוח על ברכיה.
"אני לא מבינה אותך אוולינה." היא נאנחת בכבדות. "מישהו נישק אותך, ואת חושבת על איידן. את מוזרה."
אוולינה פולטת צחוק קצר, מעט מריר. גם היא לא מבינה את עצמה. אבל היא כבר אמרה את זה, וזו גם האמת, היא רוצה לדעת למה איידן נפרד ממנה.
היא רק רוצה לשמוע את הסיבה, לדעת מה זה ואז היא תוכל להמשיך הלאה.
היא תוכל להמשיך בחיים שלה כרגיל, ותוכל להתמקד במה שיש בעתיד ולא בעבר.
היא רוצה לסגור את הסיפור שלה ושל איידן, לתמיד- וזו הדרך היחידה שלה לעשות את זה.
"אני יודעת אינדי." היא שומעת את עצמה אומרת.
"ומה תעשי עם סאן?" שואלת אינדי ברצינות. "את לא צריכה לדבר איתו?"
"לדבר איתו?" שואלת אוולינה. "על מה?"
"את לא חושבת שכדאי שתגידי לו שאת מחבבת אותו?" שואלת אינדי בפשטות, וככה במשפט אחד היא גורמת לאוולינה להבין שהיא מחבבת את סאן.
אוולינה פותחת את פיה כדי להגיב, אך בדיוק באותו רגע אמא שלהן, קרלה, קוראת להן לבוא לאכול והן שתיהן מנתקות את עצמן מהספה וצועדות אל המטבח שם כבר נמצאים רוב בני הדודים שלהן.
תוך דקות, כולם מעמיסים צלחות באוכל וכך גם אוולינה.
היא לא מרוכזת במיוחד במה שהיא מעמיסה על הצלחת, הראש שלה נרעש מהגילוי החדש הזה- היא מחבבת את סאן, היא באמת מחבבת אותו.

את שאר היום, ואת שאר החג- אוולינה ומשפחתה, מבלים לסירוגין בתוך הבית החמים, ובחוץ, משחקים בשלג ועורכים מלחמות שלג אחד נגד השני ואוולינה מרגישה עוד יותר מסוחררת ומבולבלת.

**************

בר גריזלי'ס הוא בר קטן וחמים, הוא לא גדול במיוחד וכל המקום יכול להכיל בערך שלושים איש בו זמנית.
זה בר קטן וצנוע, והעיצוב שלו הוא מעין רטרו עדכני וצעיר.
זה אותו הבר שאליו יצאו איידן ואוולינה בדייט הראשון שלהם.

אוולינה עומדת עכשיו מול הבר.
היא סורקת אותו לרגע, ונזכרת ברגע ההוא כשהיא ואיידן נכנסו פנימה יחד, היא נזכרת כמה נחמד זה היה כשהוא פתח לה את הדלת והניח לה להכנס לפניו.
היא פותחת עכשיו את הדלת, בעצמה, ונכנסת פנימה בזריזות.
השעה כבר שבע ועשרים, איידן והיא קבעו לשבע.
היא צועדת פנימה וסורקת את המקום, מחפשת את פניו של איידן.
כשהיא רואה אותו, יושב על יד אחד השולחנות, לא רחוק מהכניסה, משהו בתוכה מתכווץ בכאב.
היא בולעת קצת רוק, מאלצת את עצמה לשמור על קור רוח. עברו כמעט שלושה חודשים מאז שראתה אותו לאחרונה, והיא לא יודעת איך זה הולך להרגיש.
היא חוששת שזה יכאב.
היא לוקחת נשימה עמוקה, ולאט לאט מתחילה לצעוד לעברו, מנסה בכל כוחה לא להסגיר את סערת הרגשות שמתחוללת בתוכה.
"היי." היא אומרת קצרות, כשהיא קרובה מספיק כדי שישמע אותה. "מצטערת שאיחרתי." היא ממהרת להוסיף, חוסכת ממנו את ההסבר על העיכוב שהיה ברכבת.
איידן, שקולט אותה מייד, מחייך, נעמד, ומחווה בידו על הכיסא שמולו. "אווי." הוא אומר, הוא נראה כמו מישהו שלא ציפה שהאדם שהוא מחכה לו באמת יגיע. "זה בסדר." הוא אומר שנה אחרי.
הבטן של אוולינה מתהפכת כשהוא קורא לה "אווי.", שוב.
"טוב לראות אותך." הוא ממלמל.
הוא מביט באוולינה מתיישבת, ורק אחרי שהיא עושה זאת, הוא מתיישב בעצמו. לרגע קטן הוא נראה נבוך.
אוולינה מבחינה בשינוי שחל בו מיד. הוא רזה, והבלורית החומה והארוכה שלו, קצוצה כמעט כולה.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שואל.
אוולינה מהססת רגע, היא מפחדת שאם תפתח את הפה הוא יזהה בקולה את כל מה שהיא מנסה להסתיר.
"אני אשמח לקולה קרה." היא אומרת, מגייסת את כל הכוחות שבה כדי לשמור על שלווה.
איידן צוחק קצרות.
"כמעט שכחתי שאת לא שותה." הוא מעביר אצבעות על השיער הכמעט קצוץ שלו, ואז מסמן למלצר לגשת אליהם.
אוולינה צופה בו כשהוא עושה זאת, נזכרת איך תמיד חשבה שהוא נראה טוב כשהוא מחליק את השיער בין האצבעות שלו, בין השיערות החומות שלו.
היא יושבת בדממה, ורק מביטה בו.
איידן, שמכיר את אוולינה, שם לב לעצבנות שלה, הוא משחק בשקט בקופסת המפיות על השולחן, מרגע לרגע הופך ליותר ויותר נבוך בעצמו.
הוא לא יודע איפה להתחיל.
המלצר מגיע אליהם, ואיידן שמח על כך, הוא ממהר להזמין לאוולינה בקבוק קולה ולעצמו הוא מזמין כוס בירה מחבית.
הוא מניח למלצר ללכת, ואז לחזור עם השתייה שלהם ורק אחרי שהוא לוגם מהבירה שלו הוא מתחיל לדבר.
"את זוכרת שהיינו פה בדייט הראשון שלנו?" הוא אומר, מחייך מעט.
אוולינה מהנהנת קצרות, היא לא יכולה שלא לחייך בחזרה כי היא לא תשכח את זה אף פעם.
"שינו פה קצת את הרהיטים אבל הוא נראה פחות או יותר אותו הדבר, נכון?"
אוולינה מהנהנת, היא מושיטה יד אל בקבוק הקולה שלה, אך לא שותה ממנו.
"מה קרה לשיער שלך?" היא שומעת את עצמה שואלת.
איידן מביט בה, ואז מחייך. "החלטתי שהגיע הזמן להיפתר ממנו. את לא חושבת שאני נראה יותר טוב עכשיו?" הוא שואל.
אוולינה מנידה את ראשה לשלילה.
"אוולינה…" הוא נאנח. הוא מביט בה ואז בכוס הבירה שלו, נראה אבוד ומיוסר לחלוטין.
שתיקה נופלת ביניהם לכמה רגעים עד שאיידן מפר אותה.
"התגעגעתי אלייך." הוא אומר לפתע, הוא מביט היישיר אל תוך עינייה, ואוולינה, שמכירה את המבט הזה היטב, יודעת שזו גם האמת.
היא לא מסוגלת להביט בו.
"אני יודע שאין לי זכות לומר לך את זה עכשיו." הוא ממשיך. "ואת בטח ממש שונאת אותי אבל זו האמת." הוא עוצר לרגע. "אני מתגעגע אליך כל כך שזה כואב."
"איידן…" אוולינה מתחילה לומר, הקול שלה נשבר מעט והיא עוצרת כדי לקחת נשימה, דקירה של כאב מפלחת את ליבה.
היא מכריחה את עצמה להביט בו, ולא לפרוץ בבכי.
"כשראיתי אותך באותו יום, בהחלקה על הקרח…" הוא ממלמל. "זה היה כמו סימן משמיים, פתאום הבנתי כמה את חשובה לי." הוא מביט בה, מיוסר.
"הבנתי כמה אני זקוק לך." הוא אוחז בכוס הבירה שלו, האצבעות שלו מתהדקות לרגע סביב הכוס ואז מרפות.
"אז למה עשית את זה?" היא שואלת בלחש, מגייסת את כל הכוחות שבה כדי לא לפרוץ בבכי.
הוא נאנח בכבדות, מנסה למצוא את המילים הנכונות כדי להסביר לה.
"הייתי כל כך מוצף בזמנו, חשבתי שאני מאבד את זה." הוא עוצר לשניה, מכסה את פניו בכף ידו ואז מגלה אותן שוב.
"הרגשתי שאני לא יכול לעשות הכל ביחד, העבודה, ההורים שלי, את." הוא לא מתיק את מבטו ממבטה של אוולינה.
"את יודעת איך הבוס שלי תמיד רצה שאעבוד שעות נוספות, זה ממש הכביד עליי." שוב עצירה, נשיפה. "ואמא שלי…" הוא נאנח. "היא הייתה צריכה שאעזור לה עם כל מיני דברים שקשורים לאבא שלי ו…" הוא מסיט את עינייו רק לשניה מעינייה של אוולינה.
"בקושי היה לי זמן לנשום."
אוולינה זוכרת את אינספור השיחות שהיו להם על אבא של איידן, היא זוכרת שסיפר לה על תאונת הדרכים שקרתה לו ובעקבותיה איבד את שתי רגליו והפך לנכה, כך גם איבד את עצמאותו.
איידן נאנח פתאום, הוא משפשף את פניו ביד אחת, אחר כך לוגם מכוס הבירה שלו לגימה ארוכה, הוא מרגיש עייף כל כך פתאום.
"מה שלום ההורים שלך?" אוולינה שומעת את עצמה אומרת.
איידן מחייך, הוא נראה עייף יותר ויותר. "הם בסדר. מסתדרים." הוא ממשיך לחייך.
אוולינה מהנהנת, היא שמחה לשמוע את זה.
"אוולינה…" הוא מתחיל לומר. "זה פשוט היה קשה מדי. הכל היה קשה מדי, הייתי חייב הפסקה."
הלב של אוולינה מתכווץ בתוכה, היא מרגישה כאילו מישהו לוחץ לה על הריאות ומונע מהאוויר להכנס אל תוכן.
היא מכריחה את עצמה לנשום, זה לוקח לה קצת זמן.
"היית חייב הפסקה." היא חוזרת אחרי המילים שלו. לא מאמינה למה שהיא שומעת. "יש לך מושג איך זה נשמע?" היא שואלת.
הוא מביט בה, נראה כאילו היא נגעה בנקודה רגישה כי רגע אחרי, הוא כבר לא מסוגל להביט בה.
"איידן, יכולת פשוט לומר לי. יכולת לספר לי!" היא אומרת, עינייה לאט לאט דומעות. "זה מה שעושים במערכת יחסים, משתפים, מדברים!"
"לספר לך?" הוא שואל. "בשביל מה? לא יכולת לעזור, אלה הבעיות שלי." הוא אומר. "הייתי צריך זמן לעצמי, הייתי צריך לדאוג למה שהיה חשוב-" הוא עוצר, קולט פתאום מה אמר.
עוד דקירה.
אוולינה עוצמת את עינייה לרגע, אחר כך היא פוקחת אותן.
"ואני לא הייתי חשובה מספיק." היא משלימה את המשפט שלו.
"זה לא מה שאמרתי, אוולינה." הוא ממהר להגיד.
"זה בדיוק מה שאמרת." היא פוסקת. "לא הייתי חשובה לך מספיק, אז בחרת לוותר עליי." היא מרגישה את המחנק בגרון, עולה ומאיים לפרוץ בצורת דמעות.
"זה לא נכון, אוולינה." הוא כמעט לוחש, הוא מביט בה, נראה כאוב.
"מאז שנפרדנו אני לא מצליח לישון כמו שצריך, אני בקושי אוכל. אוולינה, את חסרה לי, אני מתגעגע אלייך." הוא אומר, נשמע נואש יותר עם כל מילה שהוא אומר. "אני רוצה שתחזרי אליי."
היא לא מאמינה שהיא שומעת את זה, היא לא מאמינה שאיידן יושב פה מולה ומבקש ממנה לחזור אליו.
למעשה, הוא אפילו לא מנסה לשכנע אותה, הוא פשוט מבקש.
אוולינה מניעה את ראשה מצד לצד, הדמעות שכל כך השתדלה להחזיק ממלאות בסופו של דבר את עינייה ובין רגע הן מתגלגלות על לחייה.
היא לא יודעת מה לומר, אין לה מה לומר.
"אל תבכי, בבקשה." הוא מתחנן, הוא זז קרוב אליה, שולח יד אל פניה, ומוחה כמה דמעות מעל הלחי שלה.
היא לא עוצרת אותו.
"אני מצטער, אוולינה." הוא ממלמל. "אני כזה אידיוט. זה לא נכון, כל מה שאמרתי לך אז, זה לא נכון." הוא רוכן קרוב אליה, מלטף את הלחי שלה.
אוולינה עוצמת את עינייה, היא מרגישה את אצבעותיו של איידן על הלחי שלה, מנגבות את הדמעות.
"אוולינה." הוא לוחש. "אני אוהב אותך." הוא לוחש שוב, קולו שבור וסדור, מלא בכאב וחרטה.
כאב חד מפלח את ליבה של אוולינה, ופרץ נוסף של דמעות ממלא את עינייה, היא מנענעת ראשה מצד לצד, מסרבת להניח לשלושת המילים האלה להכנס אליה ללב שוב.
"אתה לא יכול לעשות את זה איידן." היא משיבה בקול חנוק, מביטה בו מבעד לדמעות. "אתה לא יכול להופיע פתאום ולבקש שנחזור להיות ביחד."
איידן מביט בה, והמבט שבעינייו שולח חץ של כאב באוולינה.
"יש לך בכלל מושג כמה בכיתי בגללך?" היא שואלת, בלי שום כעס או טינה. "יש לך מושג כמה לילות בלי שינה העברתי בגללך?" היא שואלת, אך לא מחכה לתשובה.
"הרגשתי שהעולם מתמוטט עליי, ועכשיו, אתה מופיע ומבקש בכזו קלות שאחזור אליך." היא מנגבת דמעה באמצעות גב כף ידה.
איידן מוחה דמעה נוספת מהלחי שלה.
"אין לך זכות לעשות לי את זה. אין לך זכות לבקש ממני לחזור אליך כשאתה זה שהרס את מה שהיה בינינו." היא מביטה בו מבעד למעטה של דמעות.
"אני יודע. אני יודע." הוא ממלמל. "רק תגידי לי מה לעשות." הוא מושיט את ידו, לוקח את שלה בשלו. "אני אעשה הכל."
אוולינה מביטה בו בדממה, הלב שלה עולה על גדותיו והיא פתאום מרגישה כל כך עייפה.
היא רוצה ללכת הביתה ולשכב במיטה שלה, היא רוצה לנוח פתאום.
איידן ממשיך לאחוז בידה, והם יושבים ככה בשתיקה עוד כמה רגעים.
"אוולינה." מתחנן איידן. "את הדבר הכי טוב שהיה לי אי פעם. אני לא רוצה לאבד אותך."
אוולינה לא אומרת כלום, היא רק מביטה בו, היא נושמת עמוק.
"אני לא יכולה לעשות את זה." היא חצי אומרת, חצי לוחשת. "לא עכשיו, אני רוצה ללכת הביתה."
איידן לא משחרר את ידה, הוא אוחז בה כאילו עוד רגע תעלם לו.
היא חושבת על הנסיעה ברכבת ומרגישה עייפה.
"תוכל להסיע אותי הביתה?" היא שואלת.
"כן." הוא מהנהן בזריזות, הוא מוציא את הארנק שלו מכיס מכנס הג'ינס שלו, ומניח כמה שטרות על השולחן.
הוא נעמד, מושיט את ידו אל אוולינה כדי שתחזיק בה. אוולינה מביטה ביד המושטת ואז באיידן. היא משחילה את ידה בידו ונעמדת, מנגבת את הדמעות מעל הלחי שלה תוך כדי.
הם צועדים יחד בשתיקה, אוחזים ידיים, אל היציאה.
אוולינה מסדרת את המעיל שלה, דואגת שלא תחדור אפילו טיפה אחת של קור אל תוכה.
"הרכב שלי נמצא במרחק של כמה דקות." אומר איידן.
"זה בסדר." היא אומרת. "אני אוהבת את הקור."
הוא צוחק חלושות. "אני יודע, מוזרה אחת." הוא מקניט.
אוולינה מחייכת מעט, איידן הוא טיפוס של קיץ והם תמיד נהגו להתווכח ביניהים בנוגע לשאלה איזו עונה הכי טובה.
"אתה אומר את זה רק כי אתה שונא את הקור." היא אומרת.
הוא שוב צוחק, הפעם באמת, והיא מרגישה שהיד שלו לוחצת קצת יותר חזק על שלה.
"אני באמת שונא את הקור, זה גורם לי לרצות לא לזוז."
"זה בדיוק מה שאתה אמור לעשות בחורף." היא אומרת, ומחייכת קצת. "אתה לא אמור לעשות שום דבר, רק להתכרבל." היא אומרת.
הוא מחייך אליה בחזרה, נהנה מהרגע הזה ששניהים יודעים שכנראה כבר לא יחזור.
הם צועדים ברחוב בשתיקה, עדיין אוחזים ידיים.

*************

בצידו השני של הרחוב, סאן צועד עם שרה אל בר גריזלי'ס.
הוא בכלל לא רוצה ללכת לשם, אבל שרה ביקשה, היא שמעה מחברה שהכירה שהבר הזה די פופולארי באזור, אז סאן הסכים.
במילא, אין לו שום כוונות מעבר לפגישה הזו.
הוא צועד לצידה, עם הידיים בתוך הכיסים כשלפתע הוא מבחין בזוג צועד מעבר לכביש.
משום מה, משהו בבחורה תופס את מבטו והוא נעצר כדי להביט בזוג מעבר לכביש.
לרגע, רק לרגע, הוא חושב שהוא מדמיין, אבל כשהוא ממצמץ מספר פעמים והמחזה עוד שם, הוא מבין שאין שום דבר לא בסדר עם העיניים שלו.

הבחורה היא אוולינה.

הבחור שאוחז בידה, הוא איידן.

הרגשה משונה תוקפת אותו לפתע, והוא לא מצליח להפסיק להסתכל עליהם.

קנאה.

הוא מקנא.

שרה, שצועדת לידו, שמה לב שנעצר.
היא מנסה מספר פעמים לקרוא בשמו ולהסב את תשומת ליבו בחזרה אליה.
"סאן." היא קוראת, פעם השלישית, וכשהוא לא מגיב גם הפעם היא נעמדת בינו לבין מה שהוא מסתכל עליו, חוסמת את שדה הראייה שלו.
"אתה בסדר?" היא שואלת.
הוא ממצמץ, אחר כך מביט בה כאילו התעורר מחלום בהקיץ.
"אני בסדר." הוא אומר. "הכל בסדר."
"נראה כאילו קרה משהו, אתה בטוח שאתה בסדר?" היא מתעקשת.
הוא מהנהן, מחווה קדימה אל הבר במרחק כמה מטרים מהם.
"זה המקום?" הוא שואל.
שרה מהנהנת. "גריזלי'ס. שמעתי שממש נחמד פה!"
סאן מהנהן קצרות, לא לגמרי נוכח ברגע.
שרה כורכת את זרועה סביב סאן ומושכת אותו קדימה ברחוב, דוחקת בו להמשיך לצעוד.
היא גם מושכת אותו פנימה אל תוך הבר כשהם מגיעים אליו, לגמרי לא מודעת לסערת הרגשות שהוא נטון בה כרגע.

***************

במהלך כל הנסיעה אל ביתה של אוולינה, הם שתקו.
וכשאיידן עוצר את הרכב שלו מול ביתה, הם ממשיכים לשתוק עוד שעה ארוכה.
"זה אבוד?" איידן שואל לפתע, הוא לא מביט באוולינה, הוא כבר יודע מה התשובה אבל הוא רוצה לשמוע אותה.
אוולינה, שנתפסת לא מוכנה, מביטה באיידן, היא לא יודעת איך לומר מה שהיא רוצה לומר.
"אתה תמיד תהיה מיוחד בעיניי, איידן. זה לא ישתנה." היא אומרת בכאב. "אבל מה שהיה, אבד כבר באותו היום שבו נפרדת ממני." היא מחייכת בעצבות.
איידן נפנה אליה, ובלי לומר מילה, הוא מושך אותה קרוב אליו בעדינות ומחבק אותה.
כשהוא מחבק אותה, אוולינה מרגישה את הלמות ליבו כנגד החזה שלה, הלב שלו דופק מהר.
היא רוצה להצטער, אבל אז היא מזכירה לעצמה שאין לה שום סיבה להצטער.
היא מחבקת אותו בחזרה.
"תודה על הכל, איידן." היא ממלמלת, עינייה שוב מתמלאות בדמעות. "על כל מה שהיית בשבילי, ועל הרגעים שהיית שם בשבילי." הוא מוחץ אותה כנגדו, נאחז בה עוד רגע אחד לפני שהוא משחרר.
אוולינה מחייכת אליו, ואז רוכנת לעברו. היא מנשקת אותו על הלחי, ואז היא יוצאת מהרכב בלי לומר מילה, וסוגרת אחריה את הדלת.
היא לא מעיפה מבט אחורה כדי לוודא, אבל היא יודעת שאיידן בוכה, וזה הרגע שבו גם הדמעות שלה פורצות שוב.

היא נכנסת הביתה בשקט, לא רוצה שאף אחד מבני הבית יראה אותה במצב הזה כשהיא בוכה.
היא מרגישה מרוסקת ונטולת אנרגיה, והיא לא מצליחה להפסיק לבכות במשך כמה דקות ארוכות.
היא ממהרת אל החדר שלה, ונכנסת למיטה בזריזות.
במובן מסוים, היא קיבלה מה שרצתה לשמוע, היא רצתה לשמוע את הסיבה לפרידה של איידן ממנה, ועכשיו אחרי ששמעה אותה, היא מבינה שחששה מהדבר הלא נכון.
הסיבה לא מכאיבה לה, לא כמו שחשבה. העובדה שאיידן הפך לזיכרון מתוק היא זו שמכאיבה לה, העובדה שמערכת היחסים שלהם הגיעה לסופה מכאיבה לה.
זה מצחיק, כי למעשה, היא כבר נגמרה לפני שלושה חודשים, אך הפעם, בניגוד ל פעם הקודמת, אוולינה היא זו שהחליטה לסיים אותה.
היא לא חשבה שזה יכאיב לה ככה, אבל זה כאב, למרות שידעה שעשתה את הדבר הנכון, זה כאב.
היא בוהה אל תוך האוויר הקר של חדרה.
היא עוצמת את העיניים שלה חזק, מייחלת לכך שהתחושה הזו שיש לה בלב תעבור כמה שיותר מהר.
בעצם, היא יודעת שזה רק עניין של זמן עד שתעבור.
היא מחייכת לעצמה בעצב, איידן היה החבר החבר הראשון שלה, הוא היה הרבה פעמים ראשונות מבחינתה.
את זה היא לא יכולה למחוק. והאמת היא, שהיא גם לא רוצה למחוק.
היא לא רוצה למחוק את מה שהיה ביניהם כי מה שהיה, היה טוב.
עכשיו, ממרחק של זמן, היא יודעת שהיא לא אותו אדם, היא לא אותו אדם שאיידן יצא איתו בעבר וגם הוא לא אותו האיידן שהיה.
היא התבגרה, והבינה דבר או שניים על זוגיות ויחסים. ובעיקר, היא הבינה שכשמישהו לא אומר לה "כן" בלב שלם, לא מגיע לאדם הזה שתהיה שלו.
היא לוקחת נשימה ארוכה, ההבנה הזו- עם כל הכאב שכרוך בו, מביאה לה שלווה.
אין בה שום כעס, אפילו לא טיפה.
היא לא כועסת על איידן, לא עכשיו.
בהתחלה היא כעסה, עכשיו, היא פשוט מבינה שהוא עשה את הבחירה שלו, וזו זכותו.
היא מחייכת לעצמה, הפעם בהשלמה.
"לכי קדימה אוולינה." היא לוחשת לעצמה. "לכי קדימה, לא אחורה."
היא מחבקת את אחת הכריות שלה צמוד לחזה, ולאט לאט מניחה לעצמה להתמסר לשינה.


תגובות (2)

מדהים! תמשיכי!!

11/02/2021 10:50

יואו הוא כזה אפס!
אמאלה איך הוא יכול בכלל לשלוח לה הודעה ולבקש (!) ממנה שתחזור אליו אחרי שהוא זה שנפרד ממנה ובכלל לא נתן לה הסברים או יצר איתה קשר אחרי זה.
לרגע ממש פחדתי שהיא תחזור אליו. אני ממש שמחה שהיא לא עשתה טעות.

אבל סאן, סאן גמר אותי.
אני על קוצים רק מהצורך לדעת איך הולכת להתנהל השיחה בניהם ואם הוא בכלל הולך להגיד לה שהוא מאוהב בה.

11/06/2021 17:40
סיפורים נוספים שיעניינו אותך