הנה באה השמש- פרק 12: עץ די רגיל

העיר בוסטון, נמצאת במרחק של ארבע שעות ויותר מניו יורק, וכדי להספיק לעקוף את כל הפקקים, סאן יוצא לדרך מוקדם יותר מהרגיל. השעה עכשיו שלוש אחר הצהריים וזה אומר שפחות או יותר יגיע לבית הוריו בסביבות השעה שמונה, זאת כמובן, בהנחה שמזג האוויר ישחק לטובתו, ובתנאי שהפקקים לא יעכבו אותו יותר מדי.
הרבה זמן עבר מאז שביקר את הוריו בבוסטון, בדרך כלל, אלה היו הם שקפצו לבקר אצלו, מאחר וגם הוא וגם לונה מתגוררים עכשיו בניו יורק. הוא שמח על ההזדמנות הזו לחזור הביתה, לבלות עם ההורים שלו, ופשוט להיות -גם אם רק לכמה ימים, שוב, הילד הקטן שהיה.
הוא מחייך לעצמו, נהנה מהנהיגה כשברקע, מתנגן הפלייליסט האהוב עליו.

כמעט ארבע וחצי שעות מאוחר יותר, הוא מחנה את הרכב שלו מול בית הוריו, מרוצה מכך שהצליח להגיע בזמן סביר ולחמוק מהפקקים.
הבית של ההורים שלו, די צנוע ומוצב בשכונת מגורים שקטה באזור הפרברים של בוסטון. הבית עצמו, עומד באמצע כר דשא ירוק. הוא צבוע כולו בצבע בז', חוץ מדלת הכניסה האדומה והרעפים האפורים.
בחזית הבית, ישנה מרפסת רחבה אליה מובילות שלוש מדרגות עץ קטנות בצבע בז' גם כן. המדרגות מעוטרות במעקה תואם, ומובילות את הצועדים אליה אל דלת הכניסה ואל המרפסת הרחבה. במרפסת עצמה, ממש בקצה השמאלי, תלוי דגל ארצות הברית בגאון, על ידו מונח עציץ ברוש קטן בתוך עדנית, לצד פינת ישיבה קטנה עם כמה עיתונים עליה.
סאן מחייך לעצמו.
הוא אוהב לבוא לכאן, אל בית הוריו כי זה מזכיר לו את הילדות שלו, זה מזכיר לו כמה הוא אוהב את בוסטון וכמה הוא אוהב את ההורים שלו.
הוא טורק את דלת המכונית שלו ובזריזות תולה את התיק שארז לעצמו על הכתף. הוא צועד אל עבר המדרגות שמובילות אל המרפסת וצועד ישר אל דלת הכניסה. הוא דופק פעמיים , ובדיוק כשהוא עומד לדפוק בפעם השלישית, הוא שומע את אמא שלו צועקת שהיא כבר בדרך.
הוא צוחק לעצמו וקולט שעברו כמעט חודשיים מאז שראה את ההורים שלו.
בברלי, אישה נמוכה ועגלגלה, פותחת בזריזות את הדלת. היא לובשת שמלה ארוכה בצבע אפור, והשיער הצבוע באדום שלה, אסוף לאחור בקוקו נמוך והדוק. כשהיא רואה את סאן, בנה היא פושטת את ידייה לחיבוק והצמידים הצבעוניים והעבים המקשטים את ידייה מקרקשים.
"סאני!" היא קוראת, ועוטפת אותו בחיבוק חזק.
סאן כורך את זרועותיו סביבה ונושק לראשה. "היי אמא." הוא אומר, מוביל אותם, תוך כדי חיבוק אל תוך הבית, כשבידו הפנויה הוא דואג לסגור את הדלת.
"מה קורה?" הוא שואל.
"התגעגעתי אליך!" קוראת בברלי, היא מנתקת את עצמה מהחיבוק כדי לעטוף את פניו של סאן בידייה, והצמידים על הידיים שלה קרים כנגד העור שלו.
"תן לי להסתכל עליך רגע. "מה זה, רזית או שאני מדמיינת?" היא שואלת.
סאן צוחק. "לא רזיתי, ממש לא. להפך, דווקא העליתי מסת שרירים."
"אוי, מסת שרירים, אתה צריך שומן על הפנים. אל תדבר איתי על מסת שרירים." היא משחררת אותו ונותנת לו לטייל ברחבי הסלון, הוא מניח את התיק שלו על יד הספה תוך כדי שהוא מעיף מבט על הסלון הזה שגדל בו.
"איפה אבא?" הוא שואל.
"הוא יצא לחנות, הוא בטח ישוב כל רגע." היא אומרת וחוזרת לעיסוקייה במטבח.
"מה את מכינה?" שואל סאן, שלא נגמל מההרגל הזה שלו לרחרח אחרי אמא שלו במטבח, הוא עושה את דרכו אל המטבח, סקרן כתמיד.
"אני מכינה לחמניות עם צימוקים , אני תכף מכניסה אותן לתנור." היא מסבירה.
"נשמע טעים." הוא אומר, ופתאום נזכר שלא אכל כלום מאז הצהריים.
"יש משהו לאכול?" הוא שואל וממהר אל המקרר, הוא פותח אותו ומעיף מבט פנימה.
"יש לזניה מאתמול בקופסה הכתומה." היא משיבה, תוך כדי גלגול של חתיכת בצק.
הוא מגשש ברחבי המקרר, עד שהוא מוצא את הקופסה.
הוא מושך אותה אליו, מוציא אותה מהמקרר, ואז הוא ניגש אל אחת ממגירות המטבח כדי למצוא מזלג. כשהוא מוצא מזלג, הוא פותח את הקופסה ומתיישב על כיסא מול הדלפק במטבח, וככה בלי לחמם את הלזניה, הוא מתחיל לאכול אותה.
"לפעמים אני ממש תוהה מאיפה ירשת את ההרגל המוזר הזה." אומרת בברלי.
"אף אחד אצלנו לא אוכל אוכל קר." היא מצקצקת מעט בלשונה בשובבות.
סאן מחייך, הוא שמע אותה אומרת את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים בעבר. מאז שהיה קטן, הייתה לו שריטה כזו והוא אהב לאכול אוכל קר מהמקרר.
"זה ממש טעים ככה." הוא ממלמל תוך כדי לעיסה, נהנה מהטעם של העגבניות והגבינה בתוך הפסטה.
"אלוהים אדירים." משיבה בברלי בזעזוע.
"אמא, את צריכה לנסות ואז תביני, יש לזה טעם ממש שונה כשאוכלים את זה ככה."
"לא תודה, אני אוהבת את האוכל שלי חם." היא פוסקת, ומדליקה את התנור. שניה אחרי, היא מכניסה לתוכו את הלחמניות עם הצימוקים ומתיישבת מול סאן. היא מביטה בו בחיוך, יד אחת שלה מלטפת את שערו בחמימות.
"איך הייתה הנסיעה שלך?" היא שואלת, ולרגע מתחשק לסאן להניח עליה את הראש ולחזור להיות ילד. "אתה בטח עייף." היא ממשיכה.
"הנסיעה הייתה בסדר." הוא משיב. "הצלחתי להתחמק מרוב הפקקים, תודה לאל." הוא לועס, שוב, אחר כך בולע. "אבל אני באמת קצת עייף, אני חושב שאסיים לאכול ואז אלך לנוח קצת."
"כדאי שתעשה את זה, אתה נראה די מותש." היא אומרת, קמט של דאגה מופיעה בין גבותיה.
"אני בסדר, פשוט קמתי ממש מוקדם היום."
"אה הא, בוודאי. אני מוכנה להשבע שרזית מאז שראיתי אותך לאחרונה."
סאן מצחקק, הוא לועס עוד חתיכת לזניה.
"את תמיד חושבת שאני נראה רזה. את רוצה שאשקול את עצמי אולי בכל יום ואשלח לך הוכחות לכך שאני לא יורד במשקל אלא להפך?"
בברלי חושבת רגע, ואז היא מנידה את ראשה לשלילה.
"ומאיפה לי שלא שיחקת עם המספרים?" היא שואלת.
"למה שאשחק עם המספרים?" הוא שואל בשובבות.
"כי אתה הבן של אמא שלך." היא אומרת, צוחקת, והוא צוחק יחד איתה.
היא מעיפה מבט בשעון הקיר מולה ונאנחת קלות.
"אני מקווה שהארי ולונה לא יגיעו יותר מדי מאוחר." היא אומרת.
"גם אני." הוא משיב. "אני מקווה שהם לא יתקעו בפקקים, התחיל לרדת גשם ושלג אז הכבישים בטח נחסמו."
"אוי מסכנה לונה, כבר ממש קשה לה לסחוב את עצמה." ממלמלת אימו בדאגה.
"תספרי לי על זה." הוא מלקק את שפתיו, מביט באימו. "היא בקושי יכולה לעמוד, היא כבר לא מתפקדת בבית הקפה."
"אוי." שוב פעם קמט של דאגה מופיע בין עינייה של בברלי.
"אמא, אם תמשיכי ככה יהיו לך יותר קמטים ממה שכבר יש לך."
בברלי רוטנת מעט, וממהרת להחליק את ידה על פניה.
"אלוהים ישמור, תשמור על הפה שלך סאן!"
סאן צוחק, הוא מצביע על פניה של אימו.
"אז תפסיקי כל הזמן לכווץ גבות, את לא יודעת שזה עושה קמטים?"
"בסדר, בסדר." היא אומרת. היא מנידה את ראשה מצד לצד, ואז פניה מוארות לרגע.
"אה, נזכרתי!" קוראת פתאום בברלי. "זוכרת את ברטה ממועדון הגולף שלי?" היא שואלת, אך לא ממש מחכה לתשובה.
סאן מושך בכתפיו, אין לו מושג מי זו ברטה.
"בכל מקרה, בשבוע שעבר פגשתי אותה והיא סיפרה לי שהבת שלה עוברת לניו יורק, ממש צירוף מקרים!"
אוי אלוהים, חושב סאן. הוא יודע בדיוק לאן זה מוביל.
"בכל מקרה, היא הראתה לי תמונה שלה, והבחורה נראית ממש מקסימה. אתה חייב לפגוש אותה."
"אני לא חייב כלום." הוא מכריז בפה מלא בלזניה, הוא בולע ואז מנגב את השפתיים שלו בגב היד שלו. "תפסיקי לשדך לי בחורות." הוא אומר, לוקח עוד חתיכה של לזניה ולועס.
"בחייך, סאן. זה יכול להיות ממש נחמד, קוראים לה שרה והיא וטרינרית. בחורה מאוד חמודה."
סאן מתאפק לא לגלגל את עינייו, מפאת הכבוד, הוא שומר על שתיקה ומניח לה להמשיך לפטפט.
" נו בחייך, רק תנסה. אתה לא יכול לדעת מה יצא מזה, רק תנסה, זה כל מה שאני מבקשת ממך." היא מביטה בו במבט כמעט מתחנן והוא כבר יודע שאין לו סיכוי נגדה. "קח אותה להכיר את העיר, אתה ותיק שם והיא חדשה, זה יהיה נחמד."
סאן נאנח, הוא מלקק את השפתיים שלו מהשמן שנשאר עליהן מהלזניה ונשען אחורה על הכיסא.
"בסדר." הוא פולט. יודע שהוא עוד יתחרט על זה. "אבל אני רוצה לראות את התמונה שלה קודם."
בברלי מוחאת כפיים בניצחון, היא מחייכת.
"אין בעיה, אני כבר מבקשת מברטה שתשלח לי תמונה שלה." היא נעמדת בזריזות ומחפשת את הפלאפון שלה, כשהיא מוצאת אותו היא שבה אל סאן. "חכה רגע, אני אשלח לה הודעה."
סאן מביט באמא שלו, מתאפק לא לצחוק לנוכח הניסיון שלה לשלוח לחברתה הודעה.
"את צריכה עזרה?" הוא שואל.
בברלי מביטה בו, היא מזיזה את מבטה מהפלאפון אל סאן ולבסוף נכנעת.
"כן, כן, הטכנולוגיה הזו לא בשבילי. איפה הימים של פעם כשהכל היה הרבה יותר פשוט אה?" היא צועדת לכיוונו ומושיטה לו את הפלאפון שלה.
הוא מוצא בזריזות את שמה של ברטה ברשימת אנשי הקשר של אימו, ואז לוחץ על האיקון של המכתב לצד השם שלה. חלון חדש שבו אפשר להקליד הודעה נפתח.
"מה לכתוב?" הוא שואל.
אמו מכחכחת בגרונה. "תכתוב, היי ברטה. שלחי לי בבקשה את תמונתה של נכדתך. הבן שלי רוצה לראות אותה."
סאן ממצמץ רגע, הוא מקליד את החלק הראשון של דבריה אבל משמיט את החלק שבו הוא מעורב.
"זהו, שלחתי." הוא מושיט לה בחזרה את הפלאפון , ומצחקק כשהוא מדמיין את אותה הסצנה בדיוק מתרחשת אצל ברטה.
אחר כך הוא נעמד עם הקופסא של הלזניה בידו וצועד לכיור, הוא שוטף אותה ואת המזלג שאכל איתו ומניח לייבוש. בינתיים הלחמניות שאופה אימו מתחילות להפיץ ריח והוא מתלבט אם כדאי שישאר ער בשביל שיוכל לטעום אחת ישר מהתנור.
"אמא, כמה זמן לוקח להן להיאפות?" הוא שואל, שוקל את זה ברצינות.
אימו שעסוקה בפלאפון שלה, אפילו לא מביטה בו.
"הן אמורות להיות מוכנות תוך עשרים דקות. למה אתה שואל?"
"אני רוצה לתפוס תנומה אבל גם רוצה לאכול אחת ישר כשהן יוצאות מהתנור."
אימו מצחקקת מעט.
"לך לשכב על הספה, אני אעיר אותך אם תירדם."
הוא מחייך, מרוצה מהרעיון של אמא שלו.
הוא צועד לסלון ומתיישב על הספה, הוא חולץ את הנעליים שלו בזריזות ונשכב עליה, עוצם את העיניים שלו ונותן לנחיריים שלו להתמלא בריח מתוק של לחמניות.

הוא מתעורר כמעט חצי שעה מאוחר יותר, כשהשמש כבר נעלמת.
הוא מסתכל על הגוף שלו שמכוסה בשמיכה ומחייך לעצמו, לא זוכר מתי בפעם האחרונה נרדם ומישהו דאג לכסות אותו. הוא מסתובב כדי לשכב על הצד, מושך את השמיכה גבוה יותר עד החזה שלו ומניח לעצמו לעצום שוב עיניים.
הוא מקשיב בדממה לרחשים מסביבו, הוא שומע ערבוביה של קולות מהמטבח, הוא מזהה את הקול של גיסו הארי, ואת הקול של אחותו.
פתאום הוא נזכר בלחמניות , הוא מזעיף פנים לרגע, ומפהק בקולניות.
"אוו, היפיפיה הנרדמת החליטה להתעורר?" הוא שומע את הארי שואל.
הוא מצחקק בעייפות, לא זז מהספה וממשיך להתרכבל עליה.
"שלום גם לך." הוא ממלמל, מניח לעינייו להעצם שוב.
הוא לא שם לב אפילו לכמה שהיה עייף עד שהגוף שלו פגש בספה הרכה.
הוא לא זוכר כלום, הוא לא זוכר שנרדם, אבל הוא שמח שזה קרה.
הוא היה צריך את השינה הזו יותר ממה שידע בכלל.
"אני לא יודע איך תצליח להרדם בלילה." ממשיך הארי. "השעה כבר תכף עשר."
סאן פולט נחרה, בן רגע חוזר להיות נער מתבגר שרוצה רק לישון.
"תן לו כמה רגעים." מתערבת בברלי.
"אני שומע את סאן?" נשמע לפתע קול גברי עבה, קודי, אבא שלו לפתע מגיח מהמטבח, הוא לובש סוודר כחול מעל חולצה מכופתרת ומכנסי דגמח שחורים כשנעליי בית נעולות לרגליו.
סאן מחייך לשמע הקול. הוא מקלף את עצמו מהספה, השיער שלו לגמרי מבולגן והקול שלו עוד צרוד מעט מחוסר השימוש. הוא מסתובב הצידה כדי שתהיה לו זווית ישירה אל המטבח וכשאבא שלו רואה אותו חיוך מאיר את פניו.
"היי אבא." הוא מחרחר, מחייך בעייפות, עדיין לא לגמרי מאושש מהשינה.
אביו, צועד לעברו בזריזות ועוטף אותו – כמו שהוא, חצי יושב,- בחיבוק דוב.
"סאני!" הוא קורא בחביבות. "מה שלומך?" הוא שואל, מוחץ אותו בזרועותיו.
סאן, מחבק את אביו בחזרה, משתמש בו ככרית אחת גדולה.
הוא נזכר איך כילד קטן, נהג להניח את ראשו על הבטן העגולה של אבא שלו ולנמנם, הוא מחייך.
"אני בסדר, אבל הארי מציק." הוא ממלמל, מתנתק באיטיות מאביו.
קודי צוחק. "תרצה כוס תה?" הוא שואל, נעמד.
סאן מהנהן, וקודי חוזר אל המבטח.
הוא מותח את גופו בזהירות, ומוריד מעליו את השמיכה החמימה.
כשרק גרביים לרגליו הוא צועד אל המטבח כדי לשבת עם כולם, הוא משפשף את פניו בכפות הידיים שלו, מנסה להתאושש מהשינה.
"היי לונה." הוא אומר, ורוכן לשתול נשיקה על קודקד הראש שלה.
הוא מתמתח שוב, ומסדר את השיער שלו כשהוא רואה את ההשתקפות שלו על החלון שמולו. הוא מפהק שוב ואז מתיישב על אחד הכיסאות.
"אני לא מאמין שנתת לי להרדם." הוא אומר, פונה אל בברלי. "אמרת שתעירי אותי כשהלחמניות מוכנות." הוא משלב את ידייו על החזה, מנענע את ראשו.
לונה צוחקת, היא מלטפת את הבטן שלה שכבר נראית כאילו כל רגע תתפוצץ.
"מתי אמא העירה אי פעם מישהו ישן?" שואלת לונה, שעסוקה בכרסום של כמה קרקרים.
"יש בזה משהו." הוא ממלמל מובס, הוא מושיט יד כדי לקחת תפוח מקערת הפירות מולו. "אני כל כך רעב." הוא צוחק, לונה והארי צוחקים יחד איתו.
"תאמין לי, אתה לא היחיד. אכלתי כבר שלוש לחמניות."
"אכלת את הלחמניות שלי?" מזדעזע סאן.
"הן שלך? לא ידעתי שהן שלך, אמא שלך נתנה לי כמה."
"אלוהים אדירים, זו ההגדרה המילונית של המילה בגידה." סאן מרים את ידייו למעלה, מעמיד פני מובס.
"אמא שלי נותנת את הלחמניות שלי לגיס שלי, וואו." הוא מדגיש בכוונה כל מילה, מעמיד פנים שהוא מזועזע.
"תפסיק עם הדרמות שלך." צוחק קודי, הוא מניח מול סאן ספל של תה מהביל וסאן ממהר לעטוף את הספל בכפות הידיים שלו.
"תודה אבא." הוא משיב ומצחקק. "אני אוהב להיות דרמטי." הוא מתגונן וכולם צוחקים.
תוך שניות, מתחילה המולה של פיטפוטים ודיבורים, בתוך ערבוביה של קרקושי צלחות ומזלגות.
סאן מניח להמולה הנעימה הזו לעטוף אותו.
חמימות עוטפת אותו וממלאת אותו, והוא שמח להיות שוב בבית.

*******

"נו, אתה מוכן?"" שואל הארי.
השעה תשע בבוקר, והארי עומד בפתח חדרו של סאן, מאיץ בו לסיים להתלבש כדי שיוכלו לצאת אל היריד השכונתי ולבחור עץ אשוח לחג.
סאן רוטן בליבו, הוא רצה להמשיך לישון אבל אין לו כל כך ברירה.
"אני מוכן, רק תן לי לנעול נעליים." משיב סאן, הוא מקפץ מהכיסא שהוא יושב עליו ומסדר את השיער שלו.
אחר כך הוא יורד למטה לסלון כדי לחפש את הנעליים שלו ולנעול אותן.
בדרכו החוצה עם הארי, הוא לוקח תפוח מהקערה במטבח.

חמש דקות אחר כך הם כבר בתוך הרכב של הארי, בדרכם אל היריד השנתי לקראת חג המולד כדי למצוא להם עץ אשוח לחג.
סאן מסיים את התפוח שלו, והארי מאזין לרדיו שמדווח על נתוני הבורסה ועל הערך של מניה כזו או אחרת.
"אלוהים אדירים." הוא ממלמל, לועס את התפוח שלו. "אולי תחליף את זה כבר? יש דברים הרבה יותר מעניינים בעולם חוץ מבורסה ומניות."
"אה, כן? כמו מה למשל?"
"שינויי האקלים, הרעב העולמי, הבחירות במדינה, הלידה המתקרבת של הבן או הבת שלך." הוא עוצר לרגע כדי להעיף מבט בהארי. "אתם באמת לא מתכוונים לגלות לנו אם זה בן או בת?"
"לא. ככה לונה רוצה, וזה מה שיהיה. היא תהרוג אותי אם אגלה לכם."
"נו בחייך, תזרוק איזה רמז קטן. משהו שיתן לי איזה כיוון. אני צריך לדעת באיזה צבע לקנות את העריסה."
"אין סיכוי." מתעקש הארי. "אני ממש לא רוצה למות."
"אני הולך להיות דוד כזה מגניב." מצחקק לעצמו סאן. "בניגוד אליך."
הארי צוחק, מניע את ראשו מצד לצד.
"לידיעתך, אני נחשב לטיפוס די מגניב."
"אה, כן? איפה בדיוק? תראה לי אחד שחושב שאתה מגניב."
"לונה חושבת שאני מגניב."
"אוי אלוהים, תחסוך את זה ממני, בסדר? אני לא צריך לשמוע את זה."
הארי פורץ בצחוק, הוא ידע שזה ישתיק את סאן, סאן צוחק יחד איתו.

אחרי חצי שעה של נסיעה הם מגיעים אל היריד.
הירד מלא באנשים, ומכל כיוון זורמים אנשים שמבלים בעשרות הדוכנים שפזורים ברחבי החלל. הם עושים את דרכם אל הרחבה שבה נמצאים עצי האשוח, אחרי שדאגו לקנות לעצמם קפה שיחמם אותם.
"אתה נראה די עייף לאחרונה." מתחיל הארי. "הכל בסדרך איתך?"
"כן, כן. פשוט קצת קשה לי להירדם בזמן האחרון." משיב סאן.
הארי תוקע בסאן מבט מלוכסן, הוא מכיר רק שתי סיבות שיכולות להשאיר בחור ער- כסף, ונשים.
"ולמה אתה לא מצליח להירדם?" הוא שואל, יודע שלסאן אין שום בעיות כלכליות.
סאן מצחקק מעט. "אני לא ממש יודע, זה מסובך."
"ידעתי." פוסק הארי.
"מה?" שואל סאן בבלבול.
"זו בחורה. אתה לא ישן בגלל בחורה."
"לא אמרתי את זה." מתגונן סאן.
"אתה לא צריך לומר ואל תנסה אפילו להכחיש, זה ברור."
סאן מגרד בראשו, הוא לא בטוח אם כדאי שיגיד את זה, ומצד שני הוא חושב שאולי זווית נוספת על העניין דווקא תתן לו איזה שהיא הארה.
"אוקיי, אתה צודק."
הארי שורק בשובבות, הוא חובט בכתפו של סאן. "מי זו?" הוא שואל בסקרנות.
"זו מישהו מבית הספר."
"מורה?" שואל הארי בהפתעה.
"כן, היא מורה."
"וואו."
"אני יודע, זה מביך." סאן מצחקק מעט. "אבל, אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה כבר כמה ימים."
"אוקיי." משיב הארי, ממתין שסאן ימשיך.
"ואני לא יודע מה לעשות בקשר אליה."
"מה זאת אומרת?" שואל הארי.
"נישקתי אותה." הוא אומר בזהירות, מביט בהארי כדי לקלוט את התגובה שלו.
"אבל גרמתי לה לחשוב שזה בגלל שהאקס שלה היה באזור."
הוא מספר לו הכל. מההתחלה, מהפגישה הראשונה שלו עם אוולינה בבית הקפה ועד הנשיקה.
"וואו." פולט הארי, שוב. "אתה חלקלק יותר ממה שחשבתי." הוא מצחקק.
סאן פולט אנחה קצרה, הוא מביט אנה ואנה תוך כדי שהם צועדים ומחפש אחר עץ ראוי.
"לא הכוונתי לעשות את זה, אבל כשהיא עמדה לידי ופתאום הייתה לי הזדמנות הרגשתי שאני חייב לנשק אותה."
"לא, תיקון." עוצר אותו הארי. "לא היית חייב לעשות את זה, רצית. אתה רצית לנשק אותה."
"כן." שוב אנחה. "רציתי לנשק אותה."
"אוקיי, אני חושב שאתה מסבך את עצמך פה יותר מדי, אז אני פשוט אשאל אותך."
סאן מביט בו בסקרנות.
"ממה אתה מפחד?"
סאן חושב לרגע, לפני שמביט בהארי שוב. "מהכל." הוא משיב. "אני מפחד מהכל, כל מה שקשור לזה, כל מה שקשור אליה. זה פשוט מפחיד."
הארי חושב רגע, נזכר בימים הראשונים שלו עם לונה.
"טוב, יש בזה משהו."
"אני לא יודע איך עושים את זה, זאת אומרת. את העניין הזה, רגשות…" הוא נאנח כשהוא אומר את המילה "רגשות".
"אוי, אין לך מושג. רגשות זה עסק מלוכלך ומפחיד, במיוחד שכשצריך לקחת בחשבון לא רק את הרגשות שלך, אלא גם את הרגשות של מי שאתה יוצא איתה בחשבון."
"אני מפחד שהיא תיפגע בגללי, זה הדבר האחרון שאני רוצה."
"וואו. אתה ממש מחבב אותה, הא?" מקניט אותו הארי.
סאן צוחק, חובט בכתפו של הארי.
"סתום." הוא פולט. " אה, ואני אהרוג אותך אם תספר לאמא שלי או ללונה משהו מכל זה."
"אל תדאג. הסוד שלך חתום אצלי." הוא משיב. "אז מה אתה מתכוון לעשות?"
סאן משתהה לרגע, לפני שעונה. "אני לא יודע, הארי. אני באמת לא יודע."
"אני חושב שאתה יודע, וככל שתברח מזה יותר, ככה זה יותר ייסר אותך. הגיע הזמן שתתן למישהי להתקרב אליך."
סאן נאנח, הוא מהרהר רגע במילותיו של הארי. "אולי." הוא משיב קצרות "אולי."
"היי, תראה." קורא הארי, הוא טופח על שכמו של סאן ומצביע על עץ במרחק כמה צעדים מהם. "הוא נראה מעולה. שניקח אותו?"
סאן מביט בעץ, הוא סורק אותו, הוא נראה עץ די רגיל, לא רזה מדי ולא גבוה מדי, לא מלא ענפים ולא ריק מדי.
הוא נזכר באוולינה.
"הוא מצוין." הוא שומע את עצמו אומר, חיוך קטן עולה על שפתייו.