הנה באה השמש- פרק 10: אני לא רוצה לפגוע בך

את הימים האחרונים, סאן בילה כמה שיותר רחוק מאוולינה.
אחרי הפגישה שלהם באותו הלילה, אחרי הדייט שלה, הוא הרגיש שמשהו השתנה ביניהם.
הוא לא ידע להצביע מה בדיוק השתנה, הוא רק ידע שמשהו, כבר לא יחזור להיות כפי שהיה.
בדרך כלל, כשזה נגע לבחורות, הוא תמיד ידע מה לעשות.
הוא ידע להגיד את הדברים הנכונים, ולעשות את הדברים הנכונים. זה לא היה קשה במיוחד, זה אף פעם לא היה קשה.
עם אוולינה, זה היה אחרת. זה היה קשה.
הוא לא יודע מה לעשות, מה להגיד ואיך להגיד.
הוא מרגיש שמשהו עוצר אותו.
הוא מרגיש שהוא עוצר את עצמו, והוא לא מצליח להבין למה.
בינו לבין עצמו, הוא מודה שהיא גורמת לו להרגיש חסר ביטחון, זה משגע אותו כי זה לא אופייני לו.
ככה, בכל פעם שפגש את אוולינה בימים האחרונים, הוא מצא את עצמו מתחמק ממנה. לאו דווקא בכוונה, זה פשוט קרה. בכל פעם שנפגשו, או שהו באותו חלל הוא חייך אליה, אבל באותה נשימה גם לא ניסה לפתח איתה שיחה, וככל שהוא עושה את יותר ככה הוא מרגיש יותר רע עם עצמו.
אוולינה צדקה לגביו ולגבי מה שאמרה עליו באותו ערב, הוא מפחד.
הוא מפחד לתת למישהי להתקרב, הוא מפחד פחד מוות מהאפשרות שירצה לתת למישהי את הלב שלו.
והדבר שהכי מפחיד אותו, מה שהכי מפחיד אותו, יותר מלהפגע בעצמו, זה לפגוע.

*************
יום שבת היום, השמיים אפורים עכשיו ושלג קל יורד.
ערפל עדין מכסה את האוויר וגורם לצוות המורים של תיכון ג'יימס צ'ארלס, להצטנף בתוך הבגדים החמים שלהם, הם עומדים בזוגות או שלשלשות בחניית בית הספר וממתינים להסעה המאורגנת, שאמורה להסיע אותם אל מנהטן שם יבלו את יום הגיבוש השנתי שלהם.
גם סאן נמצא ביניהם, עטוף במעיל ענק בצבע כחול בוהק, כשלראשו כובע צמר שחור. הידיים שלו עמוק בתוך כיסי המעיל שלו, והאף שלו קפוא באוויר הקר. הוא מביט אנה ואנה, מעמיד פנים שהוא מתעניין במה ששני המורים לידו מדברים עליו, כשלמעשה הוא עומד על המשמר ובודק שאוולינה נמצאת רחוק ממנו.
רחוק ככל האפשר.
"נו, מה יהיה עם האוטובוס הזה? אנחנו נקפא פה למוות תכף." מתלוננת אחת המורות. מורה אחרת, מנסה להרגיע אותה, ואומרת לה שתכף האוטובוס יגיע.
הם ממתינים עוד מספר דקות, ולמזלם, האוטובוס סוף סוף מגיע והם כולם ממהרים להסתדר בשורה, אחד אחד הם מתחילים לעלות עליו.
סאן דואג לתפוס מקום הרחק מאחור, הרחק מאוולינה.
אוולינה מצידה, נשארת בקדמת האוטובוס, גם היא משתדלת לשמור על מרחק מסאן.
היא אומנם לא יודעת למה, אבל היא שמה לב שמאז השיחה שהייתה להם באותו ערב, שמשהו ביחס שלו כלפיה השתנה מעט. היא שמה לב שהוא כבר לא כל כך חברותי כלפיה כפי שהיה. לכן, למרות שהיא לא אוהבת את זה, היא מכבדת את הרצון שלו ומשתדלת גם כן לא להיות לידו יותר מדי, ותוך כדי היא גם מנסה להתעלם מהתחושה שזה מעורר בה- היא לא תודה בזה, אבל זה מרגיז אותה. והיא לא יודעת למה.

**********

אם תשאלו את הניו-יורקים, איזו תקופה בשנה הכי אהובה עליהם, הם ללא ספק יענו פה אחד שזו התקופה של חג המולד. זו התקופה הזו בשנה, שבה השלג לא מפסיק לרדת, חנויות הראווה מתכסות בקישוטי חג, בובות סנטה בגודל אדם ניצבות בכל פינה, ומזמורים של חג המולד בוקעים מכל פינה ומכל חנות, קטנה או גדולה כלל שתהיה.
גם בתי התושבים מתכסים בקישוטי החג, והאווירה הכללית היא אווירה של קסם. על זה, אין אחד שלא יסכים.
אפילו בטלוויזיה, שבוע לפני חג המולד מתחילים לשדר כל מיני סרטים, ותוכניות מיוחדות לקראת החג הזה שכבר מזמן הפך להיות חג חילוני למרות שבמקור הוא חג נוצרי דתי. זה יום הולדתו של ישו, אבל למי אכפת מזה היום? חג המולד הפך מזמן לחג של משפחה, ביחד, אוכל טוב – ובעיקר, שלג.

מנהטן, נראית בדיוק כך היום.
היא לובשת חג, ונראית כמו עיר שלקוחה מאיזו סצנה בסרט.

את יום הכיף שלהם מתחילה קבוצת המורים של תיכון ג'יימס צ'ארלס באזור החנויות בעיר התחתית של מנהטן.
הנשים בצוות עטות על החנויות, קונות מכל הבא ליד, ומבזבזות כסף.
קדחת הקניות לא פוסחת גם על אוולינה והיא עצמה קונה כמו מטורפת, היא קונה כובע צמר ירוק בשביל עצמה, זוג כפפות לאינדי, וזוג נעליי בית תואמים להורים שלה. הוא לא פוסח גם על ג'וד שקונה ערימות של פיג'מות במבצע. "מתנות לחג." אומרת ג'וד לאחרת המורות, ששואלת אותה בשביל מה היא קונה את כל הפיג'מות האלה.
אוולינה רצתה לקנות לעצמה בנוסף לכובע הצמר, גם כרית ענקית בדמות סנטה, בסופו של דבר היא ויתרה על הרעיון כשהבינה שתצטרך לסחוב אותה איתה לאורך כל הסיור שלהם.
אחרי הסיבוב "הקצר" במרכז הקניות, הם חוזרים אל האוטובוס כדי להניח את כל השקיות שלהם במקום, ואז הם עושים את דרכם אל מסעדה בקרבת מקום שם שמרה להם אידית- ראש הוועד, מקומות לארוחת הצהריים.
ארוחת הצהריים מתנהלת על מי מנוחות, צוות המסעדה מארגן בזריזות שני טורים ארוכים של שולחנות שיספיקו לכל שלושים המורים שהגיעו ליום הגיבוש, והם מיד מתחילים להזמין.
השולחן מתמלא בזריזות במאכלים מכל טוב והם כולם מפטפטים וצוחקים, נהנים.

השיא של היום הוא פארק בריאנט, אליו הם מגיעים אחרי ארוחת הצהריים.
פארק בריאנט, שנמצא במידטאון ווסט שבמנהטן הוא בין האתרים העמוסים והמתויירים ביותר בתקופה הזו של השנה.
מדי יום פוקדים אותה מספרים רבים של מבלים שמגיעים כדי להינות מהופעות, קונצרטים, הצגות והקרנות סרטים בחינם ובמיוחד- מזירת ההחלקה על הקרח שנפתחת שם במיוחד מדי שנה בתקופה הזו של השנה.
לשם גם מועדות פניהם של רוב המורים.
זירת ההחלקה, שלא גדולה בהרבה מגודלו של מגרש כדורסל, מנצנצת מרוב בוהק לבן, את שטחה מגביל מעקה והוא מתוח לכל אורה ורוכבה.
מסביב לזירה, ישנם עצים גדולים, עליהם ניתן להבחין בקישוטים שמנצנצים.
נשימתה של אוולינה כמעט נעתקת כשהיא רואה את הזירה, על רקע המגדלים של מנהטן והאורות המנצנצים על העצים, היא מרגישה כאילו היא נמצאת בתוך חלום.
"וואו." היא שומעת את עצמה אומרת, נהנית מהמראה.
עבר הרבה זמן מאז שהחליקה על הקרח, אולי מאז שהיית בת שמונה, והיא אפילו לא יודעת אם היא זוכרת איך לעשות את זה.
היא מחייכת לעצמה, נרגשת לקראת ההחלקה על הקרח ומקווה שלא תיפול על הישבן יותר מדי פעמיים הערב.
יחד עם שאר המורים, שהופכים בין רגע לחבורה של ילדים מתלהבים כשסת', אחד המורים מגיע עם נעליי החלקה, אוולינה נועלת את נעליי ההחלקה שלה בזריזות, קצרת רוח. היא מתקשה לעמוד לרגע, וכמעט מאבדת את שיווי המשקל שלה, ואז היא מרגישה ביד שאוחזת בה ועוזרת לה להתייצב.
"היי." אומר סאן. "תיזהרי, את לא רוצה לשבור שום דבר."
אוולינה מחייכת מעט, היא מחזיקה בידו והמגע הקל הזה מעלה סומק במעלה הלחיים שלה, היא מביטה בו, עינייה פוגשות את עינייו.
"לאט לאט." הוא אומר, מחייך אליה קלות.
לאט לאט, הוא מוביל אותה אחריו אל תוך זירת ההחלקה.
"תודה." היא שומעת את עצמה אומרת.
היא מכחכחת בגרונה ואז מתחילה לפטפט כי זה מה שהיא עושה כשהיא נבוכה.
"נורא יפה פה, נכון?" היא שואלת, לא באמת מחכה לתשובה. "אני חושבת שהפעם האחרונה שבה הייתי בזירת החלקה על קרח הייתה כשהייתה בת שמונה או משהו כזה." היא ממשיכה, סאן מוביל אותם אל מרכז הזירה, באיטיות, הוא דואג להתאים את הקצב שלו לקצב שלה ומפלס להם דרך בין שאר האנשים על הרחבה, הוא מפזם לעצמו יחד עם השיר שמתנגן ברקע.
"זה לפני המון זמן." הוא משיב, עוצר לרגע מהפיזום.
היא מהנהנת, ומשתמשת ביד הפנויה שלה כדי לסדר את כובע הצמר שלה על הראש.
"מה איתך?" היא שואלת.
"אני חושב שאיפה שהוא באזור התיכון." הוא עונה קצרות. כשהוא רואה שאוולינה מספיק יציבה, הוא משחרר את ידה, נותן לה לנסות להחליק בכוחות עצמה. "את מסתדרת?" הוא מוודא.
"כן." היא עונה, חיוך מרוצה על שפתיה.
הם מחליקים זה לצד זה בשתיקה, מדי פעם הם חולפים על פני אחדים מהמורים ואוולינה מנופפת להם.
כשהם חולפים על פני ג'וד היא קורצת להם, וממשיכה בדרכה.
אוולינה מרגישה חסרת מנוחה, השתיקה מביכה אותה.
"תפסיקי להיות מובכת." סאן אומר פתאום, מפר את השתיקה.
"מה?! אני לא!" מתגוננת אוולינה.
הוא צוחק קלות, מעיף בה מבט רק לרגע קצר.
"את לגמרי מובכת, את מובכת מהרגע שהחזקתי לך את היד ועזרתי לך לעמוד."
"זה לא– זאת אומרת, כן, אבל לא, זה לא–" היא רוטנת מעט, שונאת את עצמה. הוא ממשיך לחייך.
"למה אני כל כך מביך אותך?" הוא שואל לפתע, עוצר במקום כשידיו מקופלות מאחורי גבו, משוויץ מעט ביכולות ההחלקה על הקרח שלו.
הוא יודע שלא כדאי שיעשה את זה, הוא יודע שלא כדאי שיתחיל את המשחק הזה, לא עם אוולינה.
אבל הוא פשוט לא מסוגל לעצור את עצמו.
אוולינה מביטה בו, היא לא מתכוונת להישאר חייבת. "מאותה הסיבה שאתה מתחמק ממני כנראה." היא אומרת, תופסת את סאן לגמרי לא מוכן.
הוא עוצר במקום, והיא מביטה בו, מחכה שידבר.
הוא חושב לרגע, לא בטוח מה לומר ואיך לומר. "אני לא יודע." הוא אומר, הוא מושך כתפיים ומחייך אליה את אחד החיוכים הממיסים שלו, מקווה שהתשובה שלה תספק אותו. "אני באמת לא יודע." הוא חוזר על עצמו.
"נו, באמת." היא לוחצת, לא מרוצה מהתשובה שהיא מקבלת.
הוא משפשף את האף שלו רגע ואז מביט בה.
"כן?" היא מאיצה בו.
"אני לא רוצה לפגוע בך, אוולינה." הוא אומר בגילוי לב, וכשהוא משחרר את המילים האלה לאוויר הוא מרגיש כאילו ירדה לו אבן מהלב.
אוולינה, שלגמרי מבולבלת ממשיכה להביט בו. "אני לא מבינה…" היא ממלמלת, הלב שלה מתחיל לדהור.
"לא משנה." הוא מצחקק. "עזבי, זה לא חשוב." הוא מכריז ומיד אחרי הוא חוזר להחליק, במהירות, משאיר אותה מאחור.
"היי!" היא צועקת אחריו. "אתה לא יכול לומר דבר כזה ואז פשוט לברוח!" היא מתחילה להחליק אחריו, מפלסת לה דרך בין האנשים על הרחבה.
היא מגבירה את קצב ההחלקה שלה, מנסה להתמקד בו ולהגיע אליו.
היא מצליחה להחליק ישר במשך מספר שניות, עד שבאיזה שהוא שלב היא מאבדת את היציבות שלה. היא מנסה לעצור את עצמה, ולעמוד במקום אבל היא מתקשה, ולפני שהיא מצליחה להבין מה קורה היא מתנגשת בגבר שעומד עם הגב אליה ונופלת הישר על הישבן שלה בקול חבטה.
"איי!" היא צווחת, היא מזיזה את ידה אל הישבן שלה ומשפשפת אותו מעט, האנשים על הרחבה ממשיכים להחליק כרגיל- אדם שנופל בזמן החלקה הוא לא מחזה מספיק מיוחד כדי שיפסיקו.
סאן, שקולט פתאום שאוולינה כבר לא דולקת אחריו מחפש אותה.
בינתיים, הגבר שאוולינה נתקלת בו מסתובב במהירות, וכשהיא רואה מי הגבר שנתקלה בו , הלב שלה צונח.
"איידן." היא ממלמלת, היא מסתכלת עליו, ואז על הבחורה שלידו ומרגישה כאילו מישהו הניח לה שק של אבנים על החזה, היא מתקשה לנשום לרגע.
בדיוק ברגע הזה, סאן, מגיע אליה. הוא כורע ברכך מולה ומושיט לה יד.
"את בסדר?" הוא שואל, היא תופסת את ידו בלי לומר מילה, וסאן עוזר לה להתרומם, לגמרי לא מודע לטרגדיה הקטנה שהתרחשה כרגע.
"את בסדר?" הוא שואל שוב, אך לא זוכה לשום תשובה.
אוולינה צופה באיידן ובבחורה מחליקים להם הלאה, סאן שרואה לאן היא מסתכלת מביט בה.
"את מכירה אותם?" הוא שואל, סקרנות ממלאת אותו.
אוולינה לוקחת נשימה עמוקה אל תוך הריאות שלה, היא מהנהנת חלושות.
"זה איידן." היא ממלמלת.
"אווץ'." הוא פולט, לא יודע איך עוד להגיב.
הוא מביט באוולינה רגע, אחר כך באיידן והבחורה שאיתו ואז הוא נפנה שוב אל אוולינה.
"את הולכת לתת לו להרוס לך את הכיף?" הוא שואל, ובלי לשאול אותה, הוא כורך את זרועו סביב המותניים שלה, מייצב אותה בעדינות ומכריח אותה לעמוד ישר.
"את צריכה להראות לו שהוא לא מזיז לך." הוא אומר. "אני יודע שאמרתי שאני לא מבין בזוגיות, אבל אני גבר. ואני יודע שאין דבר יותר מעצבן מלראות את האקסית שלך נהנית עם גבר אחר." הוא מסביר. "הוא ימות מקנאה."
מופתעת, ולגמרי מבולבלת אוולינה מביטה בסאן, כל הגוף שלה מתקשה תחת המגע שלו. היא בולעת רוק בקושי.
"מה אתה עושה?" היא שואלת.
"מראה לאקס האדיוט שלך איזו בחורה הוא הפסיד." הוא אומר קצרות, בלי שבריר של מחשבה. "פשוט תסמכי עליי."
אוולינה, מהססת מעט בהתחלה, היא לא בטוחה בנוגע לכל הדבר הזה אבל איך שהוא, רגע אחרי היא מוצאת את עצמה כורכת את זרועותיה בהיסוס סביב צווארו של סאן.
כשהיא כורכת את זרועותיה סביבו, היא פתאום מודעת להפרשי הגובה בינהים, וכשהיא קרובה אליו ככה, היא מרגישה את הגוף החסון שלו כנגד שלה והלב שלה מתחיל לפעום מהר יותר.
היא מנסה להתעלם מזה, ולהגיד לעצמה שזה רק אצלה בראש ושזה לא באמת קורה.
שהלב שלה כנראה משתולל בגלל איידן, זה בטוח בגלל שאיידן פה.
סאן מחייך כשאוולינה משתפת איתו פעולה, הוא מוביל אותם בחזרה אל מרכז הזירה.
המוזיקה מתחלפת לשיר איטי, והוא מחזיק במותניים שלה, בדיוק כמו בריקוד סלואו. מדי פעם, הוא מעיף מבט מעבר לכתפה של אוולינה כדי לוודא שאיידן בטווח הראייה שלהם, קולט כל צעד שלהם.
אוולינה מצידה, מנסה לשווא להרגיע את פעימות הלב שלה, היא מנסה להסדיר את הנשימה שלה ולשמור על מרחק מקובל מגופו של סאן, מה שנכשל, כי בכל פעם שהיא מתרחקת הוא מושך אותה אליו ומצמיד אותה אל גופו.
"הוא לא מוריד ממך את העיניים." לוחש סאן הישר אל תוך אוזנה, ואוולינה מרגישה שהעולם מתחיל להסתחרר סביבה.
הנשימות שלה נעשות כבדות, והיא ממש מכריחה את עצמה להישאר לעמוד.
"את מכירה את הבחורה?" הוא שואל, וכשהמוזיקה מתחלפת שוב, הוא מרים ידו אל פנייה של אוולינה.
הוא מסדר את כובע הצמר שעל ראשה, ואז ממשיך ומסיט הצידה קווצת שיער שנחה לה על הפנים, הוא מחייך, והנשימה שלה נעתקת.
היא מביטה בסאן, והוא מביט בה.
עיניהם מצטלבות, וסאן עצמו מתחיל להרגיש מעט מסוחרר.
פתאום, מכה בו העובדה שכבר הרבה זמן לא היה ככה קרוב לבחורה.
הוא סורק את פניה של אוולינה, נזכר שלפני זמן מה חשב שהיא לא יפה במיוחד, שאין לה אישיות ממגנטת, ושהיא גם לא הכי מצחיקה שיש.
כשהם עומדים ככה, צמודים אחד לשני, הוא פתאום מביט בה כאילו הביט בה לראשונה.
למעשה, זו הפעם השנייה שהוא באמת מביט בה, והפעם הוא מבין שטעה.
הוא חושב שהיא יפיפייה.
הוא ממשיך להביט בה, והיא ממשיכה להביט בו.
הלב שלו מתחיל לפעום מעט מהר.
הוא רוכן מעט קדימה באיטיות, בלי להסיט את מבטו ממנה, קרוב אל פנייה של אוולינה.
אוולינה קופאת, הלב שלה פועם בתוך האוזניים שלה, בתוך הרקות שלה, היא מרגישה שכל הגוף שלה הפך ללב פועם אחד גדול, ומה שקורה אחר כך משאיר אותה המומה לגמרי.

סאן מנשק אותה.

לאט לאט, הוא מניח לעינייו להעצם, הוא מצמיד את שפתיו אל שפתייה של אוולינה, בעדינות.
אוולינה נותרת קפואה, לאט לאט היא מניחה לעינייה להעצם גם כן, מניחה לעצמה לרגע קטן להתמסר לגמרי לנשיקה.
השפתיים שלו רכות על השפתיים שלה, והיא מרגישה כאילו היא נמצאת באיזה חלום רחוק, היא מרגישה שהיא צופה בעצמה ממרחק ולא באמת נמצאת פה בזירת הקרח עם עמית שלה לעבודה.
היא לא חושבת על שום דבר, המוח שלה מתרוקן מכל מחשבה שרצה בו עד לפני שניה.
היא מרגישה כאילו היא מרחפת על ענן.
הצורה שבה השפתיים שלו נחות על שלה, בצורה כל כך עדינה, כמעט לא מורגשת, גורמת ללב שלה להרגיש כאילו הוא עוד רגע יתפקע.
היא מרגישה כאילו עוד רגע היא תימס, והיא מבינה שעוד רגע אחד היא תחצה את נקודת האל חזור.
נדרשים לה כוחות עצומים כדי למשוך את הפנים שלה אחורה ולנתק את עצמה מהנשיקה הזו, וכשהיא עושה זאת, סאן עדיין אוחז בפנים שלה בעדינות, הוא פוקח את עינייו לאט.
לרגע, היא קולטת זיק של ברק במבטו אך מיד אחר כך, הוא נעלם והמבט שמופיע במקומו כבר לא מסגיר דבר.
הוא מבוהל.
הוא חושב שפישל, אבל הוא לא מראה את זה לאוולינה.
הוא מחייך, כרגיל, ורוכן שוב, קרוב אל אוולינה, כדי ללחוש לה באוזן שאיידן הרגע הלך.
"איידן?" היא שואלת, מבולבלת לגמרי ועדיין אפופה בחמימות של הנשיקה.
שניה אחרי, כשהיא נזכרת מה הם בעצם עושים, היא משחררת את אחיזתה מסאן כמוכת ברק.
היא מניחה לידיים שלה ליפול לצידי הגוף שלה, היא לא מעיזה להביט בו, פתאום היא גם שוכחת איך לדבר.
סאן, מחכה שהיא תדבר אבל אוולינה לא אומרת כלום.
"אוולינה?" הוא שואל, מחכה לתשובה. "הכל בסדר איתך?"
היא מרגישה כאילו דמעות עלולות להציף את עינייה בכל רגע, ושאם תפתח את הפה כדי לדבר הקול שלה יסדק.
"כן, אני בסדר." היא משקרת, לא מסוגלת להביט בו.
הוא משחרר אותה מאחיזתו בחוסר רצון, ומביט בה בדאגה. "את בטוחה?" הוא שואל, ואחרי שניה החרטה מתחילה לקנן בתוכו.
אוולינה רוצה לבכות פתאום, היא מרגישה כל כך מטופשת.
היא רוצה שהאדמה תבלע אותה.
"אני בסדר, סאן. אני באמת בסדר." היא אומרת, היא מסדרת את כובע הצמר שלה על הראש ומסמנת לו שכדאי שיצטרפו אל שאר המורים.
ככה, בשתיקה הם מחליקים בחזרה אל שאר המורים, שבינתיים כבר התחילו להצטלם.
כשהם מצטרפים אליהם, מתחיל סבב נוסף של צילומים.

את שאר הערב הם מבלים כל אחד באזורו, סאן מעמיד פנים שהכל בסדר, וכך עושה גם אוולינה.
בראש שלה, מהדהדות המילים שאמר לה מוקדם יותר "אני לא רוצה לפגוע בך."- זה מה שאמר לה, ולהפתעתה היא חושבת שהבינה, גם בלי שיסביר לה.
גל של אכזבה, ועצב שוטף אותה פתאום.
היא נזכרת במה שאמרה פעם לג'וד באחת השיחות שלהם, היא אמרה לג'וד שסאן הוא מהבחורים האלה ששוברים לבחורות את הלב, ועכשיו, לאור מה שהיא מרגישה, היא די בטוחה שזה נכון כי היא מרגישה שהלב שלה עלול להישבר, שוב.

**************
מאוחר יותר בשעות הערב , כשאוולינה כבר בבית וצופה בטלוויזיה עם אינדי, הראש שלה עדיין מסוחרר מהנשיקה שלה ושל סאן.
היא מנסה להדחיק אותה, ולא לחשוב עליה אבל היא לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר חוץ מהנשיקה הזו.
לא משנה כמה היא מנסה, הסצנה הזו רצה לה בראש שוב ושוב ושוב והיא מרגישה כאילו היא עומדת להשתגע.
יחד עם זאת, ישנו גם החשש, והמילים שאמר לה שמרחפות מעליה כמו עננה.
היא נאנחת בשקט, בוהה בטלוויזיה.
לפתע, הפלאפון שלה רוטט.
היא מושיטה יד כדי לקחת אותו, ובתנועה כמעט אוטומטית היא מחליקה אצבע על המסך כדי לפתוח אותו, יש לה הודעה אחת חדשה.
יש לה הודעה אחת חדשה מאיידן, והיא נחנקת, לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

**************
באותו ערב, גם סאן לא מצליח להפסיק לחשוב על הנשיקה שלו ושל אוולינה.
הוא מלקה את עצמו על הפזיזות שלו, ובטוח שעשה טעות כשנישק אותה.
הוא נזכר במבט הזה שהיה לה על הפנים, ומתחשק לו לקבור את עצמו איפה שהוא.
הוא לא התכוון לעשות את זה, הוא לא התכוון לנשק את אוולינה.
בהתחלה, הוא באמת רק התכוון להעמיד פנים בשביל שאיידן יקנא הוא חשב שזה יהיה מצחיק לראות את הפרצוף הקנאי של איידן כשיראה את אוולינה איתו. אבל אז, כשאוולינה הייתה כל כך קרובה אליו, וכרכה את הזרועות שלה סביב הצוואר שלו, הוא הרגיש שכלום כבר לא משנה יותר. שאיידן לא קיים.
הוא הרגיש שאף אחד חוץ ממנו ומאוולינה לא קיים.
כשהיא הסתכלה עליו, עם העיניים הגדולות שלה, והפנים שלה היו כל כך קרובות אליו, הוא הרגיש שהוא חייב לעשות את זה.
הוא הרגיש שאם לא יעשה את זה, יתחרט על זה.
אז הוא עשה את זה, בלי לחשוב יותר מדי.
כי הוא רצה, הוא פשוט רצה לנשק את אוולינה.

הוא לוקח נשימה עמוקה אל הריאות שלו, משחזר בראשו את הרגע.
הנשיקה לא הייתה חלק מהתכנון, זה לא היה חלק "מהמשחק". ובעצם, זה לא היה משחק מההתחלה כי איידן הלך הרבה לפני הנשיקה. הוא לא ראה את הנשיקה.
אבל משום מה סאן לא אמר את זה לאוולינה.
הוא לא רצה להגיד לה את זה, כי הוא ידע שאם יגיד לה שאיידן כבר לא בסביבה, היא תתרחק והוא לא רצה שזה יקרה.
הוא רצה שהיא תישאר קרובה אליו עוד קצת, ואז זה פשוט קרה. ואחרי שזה קרה, הוא לא ידע איך להסביר את זה, אז הוא העמיד פנים שזה בגלל איידן, שזה קרה כי איידן היה שם, לא כי הוא רצה שזה יקרה.
ועכשיו, הוא מרגיש נורא עם עצמו, כי הוא לא אחד כזה שלוקח נשיקות מבחורות במרמה.
הוא אחד כזה שבדרך כלל אומר לבחורה כשהיא מוצאת חן בעינייו, וכשהוא רוצה לנשק אותה, הוא מראה לה שהוא רוצה לנשק אותה, או אומר לה את זה בצורה ישירה.
הוא לא מבין מה קורה לו.
הוא הולך לאיבוד.
אוולינה מבלבלת אותו, וזה מתסכל אותו.
הוא מחבק כרית אל החזה שלו, בוהה בתקרה מעליו.
הוא לוקח נשימה עמוקה אל תוך הריאות, עוצם את העיניים ומשחזר שוב את הרגע הזה.
הנשיקה הזו עוררה בו דברים ששכח שהוא יכול להרגיש ועכשיו, אחריה, כבר אין לו ספק שאוולינה מוצאת חן בעינייו.
למעשה, היא מוצאת חן בעינייו, הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות.