הנה באה השמש – פרק 1: fake it ’till you make it!

במשך כל הלילה, הגשם לא הפסיק לרדת.
הטפיפות הקטנות על החלון בחדר שלה גרמו לאוולינה לרצות להאזין לגשם לנצח.
למרות שהייתה ממש עייפה, היא רצתה להישאר ערה כדי להמשיך ולהאזין לו, היה בו משהו מרגיע בגשם כשהוא ירד ככה, מאז שהייתה ילדה קטנה היא נהנתה להאזין לו ולהריח אותו וזה גם למה החורף הוא העונה האהובה עליה.
ימים גשומים כאלה, כשהיא מכורבלת לה ככה במיטה החצי זוגית שלה, בחדר שלה, בבית של ההורים אחרי יום עבודה מפרך היו הימים הכי אהובים עליה. לדעתה, לא קיים פינוק יותר טוב מזה, להירדם ככה כשהגשם בחוץ יורד.
בעצם, אולי כן יש פינוק יותר טוב מזה, אולי אם איידן, החבר שלה היה פה לצידה זה היה טוב יותר.
היא מחייכת בעייפות, חושבת על כך שכבר כמה ימים הוא מתנהג אחרת, מעט מרוחק אפילו. 
היא מהמהמת קלות, עייפה מדי כדי לחשוב על זה עכשיו, לאט לאט היא שוקעת בשינה מתוקה, נעלמת אל תוך עולם החלומות המתוקים בתוך המיטה החמה שלה. 

                                    ***

גם הבוקר הגשם לא מפסיק לרדת, והבוקר, בניגוד לערב, היא צריכה לצאת לעבודה.
הגשם ממשיך לרדת,  מקיש על גגות הבתים, ומרעיש את הרעש הכל כך נעים שלו. 

כשהיא יוצאת מהבית כבר לא יורד גשם, אבל ליתר ביטחון היא אוחזת במטרייה לצידה.
הקור ממש מכה בפנייה כשהיא יוצאת אליו ולרגע נשימתה נעתקת. 

לפי התחזיות, הולך להיות היום יום מאוד קר, כיאה לניו יורק. מי שמכיר את ניו יורק, יודע שהקור בה הוא קור אחר. כזה שחודר ממש אל תוך העצמות, לא משנה כמה טוב מתלבשים ולא משנה כמה שתיה חמה מזרימים אל תוך הגוף.

אוולינה צועדת ברגל ברחוב הקפוא אל התיכון שבו היא עובדת, נהנית לפלוט נשימות אל האוויר ולצפות באדים שלהן.
היא לובשת חולצת גולף בעלת שרוולים ארוכים בצבע לבן, גי'נס שחורים ומעיל פרווה שחור וכבד שקיבלה במתנה ליום ההולדת שלה בשנה שעברה מההורים שלה.
היא מחייכת לעצמה כי המעיל הזה גורם לה להרגיש כאילו מעולם לא עזבה את המיטה שלה הבוקר.
בתוך נחיל האנשים הממהרים לעבודה, היא מנסה לא להיתקל באף אחד, מהדקת אל חיקה את תיק הגב שלה.
היא צעדה ברחובות האלה כל כך הרבה פעמים בעבר ומשום מה, הפעם היא מרגישה כאילו שהיא קלה יותר.
היא לוקחת לה רגע להסתכל.
באמת להסתכל.
היא מסתכלת על הרחובות, על גורדי השחקים הענקיים, על המוניות הצהובות ועל ההאנשים.
כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פנים. 

משהו בזה תמיד הפחיד אותה, אך בו זמנית גם הרגיע אותה. 

בית הספר שבו עבדה, לא היה רחוק מהבית של ההורים שלה. 

למעשה, לפעמים הוא היה קרוב מדי לטעמה, אבל זה היה נוח לה.
כשסיימה את הלימודים שלה בהיסטוריה וקיבלה את התואר שלה ותעודת ההוראה שלה, היא חיפשה עבודה בכמה בתי ספר אבל כולם נראו לה לא מתאימים. 

כשהזמן עבר, והיא לא הצליחה למצוא עבודה, אבא שלה הציעה לה לדבר עם מכר שלו שעובד באחד התיכונים בעיר- אז הוא יצר איתו קשר, ואוולינה הוזמנה לריאיון עבודה.
יום אחרי, כבר בישרו לה שהעבודה שלה, וככה קרה שהיא כבר שנתיים עובדת בבית הספר התיכון הזה- תיכון ג'יימס צ'ארלס.
היו לה חששות בהתחלה, כי אמרו לה שבתי הספר הציבורים במדינה הם לא הכי טובים , אמרו לה שהתלמידים שם לא הכי מבריקים, ושהם גם מאוד קשים.

זה לא היה שקר, להפך, הכל היה נכון. 

התלמידים אכן היו מאוד קשים.
לימודים לא היו בראש מעיניהם, הם היו חצופים וגסי רוח ולמי שאין לו מושג בהוראה או חינוך, זה יכול להראות כאילו הילדים האלה מגיעים לבית הספר רק כדי להציק למורים. 
זה כמובן נכון, אבל רק חלקית.
אוולינה האמינה שהילדים האלה מגיעים לבית הספר בשביל יציבות בחיים שלהם, וכי הם כן רוצים ללמוד, הם רק זקוקים לאדם הזה שיכוון אותם ויאמין בהם כל הדרך אל ההצלחה. 

ההתחלה שלה בבית הספר הייתה קשה.
היו ימים שבהם היא הייתה נכנסת לכיתה והתלמידים, נערים בגיאלי 15-17 , לא היו סופרים אותה ואת קיומה. 
היו ימים שבהם היא הייתה מייבבת בכל יציאה שלה מהכיתה.

היא הייתה מתחננת לשקט , וכלום לא היה קורה. הם היו ממשיכים בשלהם, צועקים, זורקים חפצים, מצחקקים בקולי קולות ומתנהגים ממש כאילו היא לא קיימת . 

עד שיום אחד נמאס לה, והיא עשתה משהו שהדהים אותם לגמרי. 

היא צעדה אל דלת הכיתה, ופתחה אותה לרווחה, סתם ככה, בלי מילים.
התלמידים הביטו בה מבולבלים.

"מי שלא רוצה לשבת בכיתה שלי, לא חייב לשבת בה." הכריזה, בלי שום היסוס ובכל הביטחון שיכלה לגייס לעצמה. 

שתיקה השתררה בכיתה.
אף אחד לא זז, כולם הביטו בה בתדהמה מוחלטת.

"מי שלא רוצה לשבת בכיתה שלי, לא חייב לשבת בה!" חזרה שוב. 

אף אחד מהם לא זז, אפילו לא לרגע. 

אוולינה חיכתה. 

אף אחד לא זז והיא הרגישה את הביטחון העצמי שלה גובר מרגע לרגע.

"אוקיי, אז אם כולכם רוצים להיות פה, יש מספר דברים שאתם צריכים לדעת לגבי ההתנהגות המצופה בכיתה שלי." 

ככה, בפשטות כזו, היא הסבירה להם מי היא ובמה היא מאמינה.
היא לא הייתה מהמורים האלה שמכריחים תלמידים ללמוד, ממש לא. להפך, אם אתה רוצה ללמוד, מצוין, אם לא , גם טוב, רק אל תפריע לאלה שכן רוצים ללמוד. 

לאט לאט, היא זכתה באמון שלהם, כי עם ילדים כאלה, מסתבר, זה הכל עניין של אמון, ברגע שילדים מכבדים אותך, זכית.
היא ויתרה על הלימודים, ויתרה על ההיסטוריה לתקופה קצרה, והתחילה לדבר אל הלב שלהם. 

מאותו היום, זה הפך קל יותר, בכל פעם שאחד התלמידים התנהג בצורה לא מכבדת , או לא ראויה, אוולינה הזכירה להם שאף אחד לא חייב לשבת בכיתה שלה, אבל אם הם החליטו כן לשבת בה, יש מספר דברים שהם צריכים להקפיד עליהם.

זה עבד, והיום, שנתיים אחרי, כולם כבר מכירים את אוולינה ומכנים אותה "המורה המגניבה." -כינוי שהיא מתגאה בו במיוחד. 

היא מחייכת כשהיא רואה מולה, במרחק כמה צעדים את מבנה בית הספר ואת השלט הזהוב המתנוסס בגאווה על החלק הקדמי של המבנה "בית ספר תיכון ציבורי- ג'יימס צ'ארלס."

כמו בכל בוקר, היא חולפת על פני דיוויד, השומר בכניסה- הוא איש מבוגר, ממוצא אפרו אמריקאי ואחד האנשים הכי שמחים שאוולינה פגשה אי פעם בחייה.

"היי, מיס מת'יוס, בוקר טוב!" הוא צוהל לעברה, "בוקר טוב, דיוויד!" היא צוהלת אליו בחזרה, מנופפת בחביבות וממשיכה בדרכה אל תוך מבנה בית הספר.

מבנה בית הספר די ישן. 

הוא בנוי בצורה של חצי ריבוע, כאשר הכניסה היא מצד ימין והיציאה היא מצד שמאל.
המבנה עצמו מחולק לשלושה אזורים, אזור א' – הוא אזור המנהלה, שם נמצא החדר של מנהלת בית הספר מיס ג'קלין, חדר המורים והחדר של אב הבית. 

אזור ב' – האזור שבו נמצאת הקפיטריה, והחצר שבה יכולים התלמידים לאכול ולשחק. 

ואזור ג'- בו נמצאות כיתות הלימוד המקצועיות וכיתות האם של התלמידים.

בצעדים קלילים היא עושה את דרכה אל אזור א', אל חדר המורים.

חדר המורים הוא חדר בגודל של שני סלונים ממוצעים , ומפוזרים בו שולחנות בכל רחבי החלל. בפינה השמאלית של החדר, נמצאים הלוקרים של המורים, שם הם מאחסנים את כל הציוד שיש להם. 

בפינה הימנית של החדר, ליד החלונות שנמתחים מצד שמאל לימין, נמצאת פינת המנוחה שזו בעצם פינה שבה יש מטבח קטן עם כמה מכשירים בסיסים שיעזרו לכל מורה לשרוד את היום – מכונת קפה, קולר למים, מקרר ומיקרוגל לחימום אוכל. 

אוולינה לוקחת נשימה ונעצרת בכניסה לחדר המורים.
חדר המורים הוא המקום הכי שנוא עליה בכל בית הספר.
בתור המורה הצעירה היחידה בבית הספר, היא שונאת את הצורה שבה שאר המורים היותר ותיקים ממנה מסתכלים עליה. כאילו שהם יודעים הכל והיא, אוולינה, לא יודעת כלום.

עינייה סורקות את החדר בזריזות כדי למצוא את ג'וד.
ג'וד היא המורה לספרות ,היא אישה עגלגלה, באמצע שנות הארבעים לחייה, יש לה  שיער בלונד קצוץ והיא תמיד עוטה משקפיים צבעוניות, בכל יום צבע אחר.

"ג'וד!" אוולינה קוראת ברגע שהיא מאתרת אותה. היא מפלסת לה דרך בין שאר השולחנות, צועדת אל השולחן שבו ג'וד יושבת ותופסת כיסא מולה.

ג'וד, שעד לאותו רגע הייתה עסוקה בערימת דפים שנחה לפניה, מרימה את מבטה כשהיא שומעת את ברכת הבוקר של אוולינה ומחזירה לה חיוך ענק.

"או, היי אוולינה. מה שלומך?" היא שואלת בחביבות.

"שלומי מצוין, תודה על השאלה, מה שלום סטיב והילדים?"

ג'וד שומטת את המשקפיים הכחולים שלה בדרמטיות מוגזמת, למשמע שמו של בעלה ואזכור הילדים.

"אוי אלוהים, כמעט חנקתי אותו הבוקר!" היא מכריזה בשעשוע.

אוולינה מנענת את ראשה ברצינות מעושה, ורגע אחר כך היא כבר צוחקת.

"מה הם עשו הפעם?"

"אוי, בייבי, סטיב הוא פשוט סטיב, הוא לא צריך לעשות שום דבר מיוחד כדי לשגע אותי."

הן מחליפות בינהן מבט משועשע ואז שתיהן צוחקות, בקול רם מדי, גורמות לשני מורים בקצה החדר לסובב אליהם ראשים.

"והבנים? מה הם עשו?" תוך כדי שאלה, אוולינה שולפת מתיקה את ספר ההיסטוריה שאיתו היא עובדת, מרפרפת בו בזריזות כדי למצוא את העמוד שבו עצרה עם הכיתה שלה בפעם האחרונה.

"התאומים החליטו לריב על החטיף האחרון שהיה בארון, ואני הייתי צריכה לברור. יודעת מה עשיתי?"

"או מיי גוד. מה עשית?"

ג'וד מחייכת בערמומיות, רוכנת קרוב אל אוולינה.

"לקחתי אותו, ואכלתי אותו מול הפנים שלהם. זה השתיק אותם."

צחוק רועם נפלט מבין שפתייה של אוולינה, וג'וד מצטרפת אליה.

"את מזעזעת אותי לפעמים. "

"אוי בייבי, עוד אין לך ילדים – חכי כשתגיעי לגילי ויהיו לך ילדים, את תעשי כל דבר כדי להשתיק אותם!"

לאט לאט הצחוק של אוולינה נרגע, היא ממשיכה לפשפש בספר שלה.

"מה עם איידן? הכל בסדר איתכם?"

אנחה נפלטת מפיה של אוולינה.

"אני חושבת, זאת אומרת כן. הכל כרגיל."

"מצוין, אני שמחה לשמוע."

לפתע עינייה של אוולינה נפערות בתדהמה.

"אוי אלוהים! שכחתי לגמרי! יש לכיתה י', בוחן היום!"

ג'וד צוחקת, מנענעת את ראשה לשלילה כלא מאמינה.

"זה כל כך מתאים לך לשכוח. מתי תתחילי להיות מסודרת?"

"או מיי גוד, ג'וד- אל תתחילי עם זה. "

"אני אתחיל. את חייבת להתחיל לעבוד בצורה מסודרת, גם ככה מיס ג'קלין מחכה לטעות שתעשי כדי לתפוס אותך."

אוולינה גונחת בתסכול , אוחזת את הראש שלה ועוצמת את עינייה.

"אני יודעת." היא ממלמלת

בדיוק כשג'וד פותחת את פיה כדי לדבר, הצלצול המבשר על תחילתו של היום מצלצל ומציל אותה.

"אוולינה, פייק איט טייל יו מייק אייט!" ממלמלת ג'וד, היא נעמדת בזריזות עם הספרים שלה ביד שמאל ומחליקה את השמלה הצהובה שהיא לובשת היום.

"יש לך את זה. אל תדאגי, תאלתרי משהו, את טובה בזה." היא קורצת לה, וממהרת יחד עם שאר המורים אל היציאה מחדר המורים, מוכנה להתחיל את היום שלה.

"פייק אייט טייל יו מייק איט." אומרת לעצמה אוולינה, היא מצחקקת, ג'וד הזאת היא משהו.

"קטן עלייך, אוולינה. את תפתרי את זה."

היא לוקחת נשימה אחת אחרונה, מסדרת את השיער שלה, מחליקה את הידיים על חולצת הגולף הלבנה שלה והמעיל, ומתחילה לצעוד אל עבר אזור ג', אל כיתת ההיסטוריה שלה.

חיוך מתפשט על שפתיה, למה? היא לא בדיוק יודעת.

היא פשוט מחייכת, סתם ככה, בלי סיבה. 
היא פשוט מתה על העבודה שלה לפעמים.
   
                            ***

בסופו של דבר, היא מצליחה לגבור על המכשול הקטן של שכחת הבוחן ומאלתרת לתלמידים שלה בוחן. 

היא כתבה להם מספר שאלות על הלוח, ביקשה מהם להעתיק אותן, לענות ולהגיש בסוף השיעור וכך היה. 

בארוחת הצהריים היא פגשה את ג'וד , הן אכלו יחד צהרייים וג'וד סיפרה לה על סטיב והשטויות שהוא עושה. הן פיטפטו וריכלו כהרגלן, ושאר היום טס לה.

מאוחר יותר, כששכבה במיטה שלה מול הטלוויזיה בחדרה, היא פתאום הבינה שאיידו לא התקשר אליה בכלל או שלח לה הודעה היום.
לרגע, גבותיה מתכווצות והיא שוקלת לשלוח לו הודעה אבל תוכנית הריאליטי שריצדה על המסך תפסה את תשומת ליבה וכך יצא שבמשך יום שלם היא לא דיברה עם מי שהיא קוראת לו החבר שלה.