הנבחרת – פרולוג

יצאתי משם. לא יכולתי לשרוד עוד את החביבות המזויפת הזאת. עמדתי לצד הכביש, מחכה שהמונית שהזמנתי תקח אותי מהמקום המעצבן הזה.
'בום' חזק נשמע מאחוריי. הסתובבתי ולא האמנתי למראה עייני. האחוזה בה שהיתי לפני מספר דקות, עלתה באש. כל הבית הזה נשרף. ביד רועדת הזמנתי אמבולנסים, משטרה וכבאיות, ואחרי שעשיתי זאת אישרתי לחרדה והאימה להקפיא אותי. הם נשרפים. ההורים שלי, המשפחה שלי, החברים שלי,נשרפים ואני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלראות. לכאוב ולראות. הייתי מודעת באופן חלקי לכך שאמבולנסים המשטרה והכבאיות כבר הגיעו. שמעתי שדיברו איתי אך לא הצלחתי להשמיע שום קול. לפתע כאב ראש עז תקף אותי והתחלתי לאבד את ההכרה. הדבר האחרון ששמעתי היה "הבית ניצת בכוונה, מישהו רצה לרצוח אותם" ואז החושך עטף אותי לחלוטין. כשמחשבה אחת מרחפת בראשי "מי לעזאזל רצה לרצוח את כל קרוביי?"