המשחק של אנני – פרק 1

אין זהו סיפור על גיבורי אגדות וספרים גיבורים, אלא סיפור על נערה רגילה לחלוטין, שנולדה במשפחה לא הכי רגילה. שמה היה אנני, אנני גלימר לוריין מדליין דה וינצ'י, אם אפשר לאמר את כל השם. אבל אם אתם לא רוצים להרצח בשנתם בעזרת הסכין של פאבלו, אחיה הבכור, אני מציעה כי תקראו לה פשוט אנני. או גלימר, אם אתם באמת רוצים להיות לא נחמדים אבל גם לא להסתכן בחייכם.
שמי ג'ולייט ברק, ילדה רגילה יותר. טוב, נערה, למרות שאני שונאת העובדה הזאת. אני בת שש עשרה, ששונאת את העובדה הזאת (מה קורה לי היום?) גם, כי להיות בת שש עשרה זה סיוט מתמשך. מצפים ממך להסתדר עם בנים ולסבול את הפלרטוטים שלהם, ולסבול את הבגדים השמרניים שאת צריכה ללבוש בשביל לא להראות כמו פרוצה. לא סתם, אלא שהשיער הבלונדיני הארוך למדי שלי נחשב מאוד יפה, ואני לא מסכימה, כמובן, והעיניים הירוקות שלי ענקיות למדי, למרות שיש לי עדשות בגלל הבעיות ראייה. זהו, בערך, אני ג'ולייט ברק, אני נערה נוצרית למדי ו… טוב, מישהי רגילה. וכן, חשוב לציין, אני האויבת המרה ביותר של אנני דה וינצ'י.
הסיפור הזה ביננו התחיל בגיל חמש עשרה, כשאנני הגיעה מאיטליה. עד אז הייתי הנערה הכי חזקה בכל הפנימיה שלי – פנימיית סיילם, אבל אנני… אנני הייתה חזקה יותר. הייתם יכולים להגיד "זה לא סיפור," אבל העניין שזה כן סיפור. זה סיפור גדול, כי עד אז שלטתי בפנימיה הזאת ביד מרה. אבל כשאנני הגיעה היא גרמה לכולם להבין שאפשר להיות לא כמו שג'ולייט אומרת להם להיות, והם עשו את זה. אבל אני היחידה שראתה שאנני שולטת בהם לא פחות, ואם לא יותר בכלל. כן, הם לא הקשיבו לי, אבל זה לא הזמן לנקום. אני רוצה לנקום בה בצורה הטובה ביותר.
המשחק התחיל באותו היום הגשום שב-12 לדצמבר, שנת אלפיים ושלוש עשרה. ישבתי על המדרגות בקצה המסדרון בו היה החדר שלי, חדר 45. זה היה חדר לא קטן, אבל היינו בו שתיים – אני, ג'ולייט ברק, והחברה הכי טובה שלי, אולי החברה היחידה שנותרה לי – לוסי אן מונטמורג'. לוסי הייתה ילדה בריטית, שלא כמוני, האמריקאית מלידה. היא הייתה אדם מאוד מעצבן רוב הזמן, שמרה על כל החוקים ועשתה מה שביקשו ממנה, אבל היא הייתה האדם הנאמן היחיד בסיילם.
לא, האדם הנאמן היחיד בעולם, לפחות לטעמי. ישבתי לעצמי על המדרגות ובהיתי בסמארטפון שלי, זה היה גלאקסי מיני עם יותר מדי משחקים ילדותיים שאחי בן העשר, אדמונד, התקין בזמן שהייתי בפנימיה הזאת בלי גישה לטלפון שלי. רק עכשיו שלחו לי אותו, תודה לאל. כאשר הגיעה המסרון בצליל "דינג" גדול בהיתי במסך בעיניים גדולות וסוערות. זה לא היה מתאים, מי יכול לשלוח לי מסרון, לעזאזל?
אבל קראתי אותו, למה לא, וחייכתי. זה היה אירוע מצחיק למדי.
"היי, ג'ול, ציפור קטנה לחשה לי שקיבלת את הסמארט שלך חזרה."
המסרון היה מאדמונד, האח הצעיר והמטומטם שלי, ששהה גם הוא עכשיו בסיילם, בגלל שהגיע לגיל 12 – הגיל בו אפשר להכנס לפנימיה. חייכתי חיוך עצוב, אד היה הילד שהכי שימח אותי בעולם. למרות שהוא לקח לי את הסמארטפון להרבה זמן.
"לך מעולם לא היה סמארט," כתבתי חזרה וחייכתי על המילים, כן. מעולם לא הייתה לך חוכמה, תינוק. קמתי מהמדרגה עליה ישבתי ונתקלתי בלא אחר מריצ'י בלייק, האליל של הפנימיה. כן, אליל, במלוא מובן המילה.
שמו המלא היה ריצ'רד ג'וני כריסטופר בלייק, והדבר היחיד המשמח שכולם פשוט קראו לו ריצ'י, למרות שהוא העדיף דווקא את ג'וני. השיער השחור החלק שלו נח על הכתפיים שלו בפיזור, העיניים החומות הענקיות והחמימות שלו היה מלאות דמעות, ועל פניו נראו סימנים כאלה גם כן. לא יכולתי לקוות אפילו למה שקיוותי לו – שריצ'י, האליל שרציתי לעצמי, נפרד מאנני הגועלית. הלוואי שזה מה שקרה, וחשבתי האם להתפלל. לא, זה לא טוב.
"היי, ריצ'י, מה קרה?" שאלתי בתמימות, אך בתוכי החזקתי אצבעות להודעה המשמחת. הוא לא היה שמח, בכלל לא, ובגלל זה ניסתי להסתיר את החיוך שאיים לבצבץ מהפנים שלי.
"ז-זה ל-ל-לא עניינך!" הוא צעק, וכל העיניים שהיו במסדרון (לא הרבה) בהו בנו. כן, הוא נפרד מאנני. מעולה.
זה הזמן לנקום.