המשאלה – 3

הרמתי את מבטי ממסך המחשב, כורה את אוזני לשמוע את משאלתה. צב חימר הביט בי בחיוך קל והשועל הסגול המשיך לשאת את מבטו למזרח, מתריס בפני הנחש הירוק המביט תמיד לשקיעה. נאנחתי, מנסה לשווא להמשיך ולכתוב, פכפוך המים והפסנתר אינם מצליחים לחדור לליבי. ידעתי שמשהו קורה, למעלה כלמטה, אך לא הצלחתי לנסח אותו במילים. בכל פעם שהעזתי להתקרב להמשך הנכסף, הבלבול הציף אותי, מטביע אותי במגבלות הזמן וההיגיון. לעזאזל!

"קראת לי?", שאל אותי קול חורק, המוות נושף בין הברותיו.

"כן, כלומר ממש לא! הסתלק כבר", הנדתי בראשי, נועץ בו מבט מתרה.

אך הוא רק צחק, צחוק מתגלגל וקליל, כאילו דבר לא חשוב באמת בשום עולם שהוא.
"ולמה שאעשה זאת? הרי אתה הוא שקראת לי"

חשקתי את שיני. "בטעות. בטעות אמרתי לך! אני רק בן אדם, מותר לי לעשות טעויות"

עזאזל חייך אלי חיוך שהקפיא את דמי, אכזרי וכנה:

"נכון. אבל לעולם לא אכפת מה מותר לך ומה אסור לך – ובטח ובטח שלי לא אכפת. אם לא תגיד לי לשם מה נשלחתי לכאן, אאלץ לנחש זאת בעצמי", הוא ליקק את שפתיו, חושף שורת ניבים חדים כתער.

שילבתי את ידי על חזי. "אני שומר על זכות השתיקה. אומר מה שיש לי לומר רק בבית דין של מעלה"

"כרצונך", חיוכו של עזאזל התרחב. הוא חבט בכנפיו בעצמה, מעיף עלי רוח שחורה, עד שהחדר שב ונעלם, מסתחרר אל האין כמו חור שחור.
…

ניגון גיטרה מהיר, שירה רועמת. אני מגביר את המוזיקה בניסיון עקר לשוב אל השקט בו התחלתי לכתוב. אני מניח את ראשי על ידי הימנית, השמאלית מצטרפת אליה במהרה, חובקת את ראשי בניסיון לנחם. המחשבות לא מפסיקות, מנסות לנסח מה לומר – אך דבר לא מוצא חן בעיני. היה לי גשר צר – והנה איננו.

ואני מפחד.

כואב לי על אותה נשמה טובה שנגזר עליה להתגעגע לנצח למה שלעולם לא תצליח למצוא. את הנעשה אין להשיב והעבר הוא רק חלום קצרצר בהשוואה לעתיד האינסופי – לפחות אצלה; אצל בני האדם העתיד סופי בהחלט, ומה שהוא טומן בחובו הולך ומצטמצם עם כל יום שעובר. כל החלומות, כל האהבות, כל הרגשות והסיפורים והמעשים – הולכים ונעלמים ברגע שהם יוצאים אל האור. לכודים בשעון החול ובל כורחם סופרים את קיצם לאחור.

כמה זמן עבר מאז שהמשכתי לכתוב? עשר דקות? חיים שלמים?

לפתע חשקתי את שיני, מדביק לשוני לחיכי. תחושה מוכרת ורחוקה שצפה אלי מתוך הגלים שבאוזני ועימה גם הדחף לפעול. כף רגלי החלה לרקוע על הפרקט, מתאמצת למשוך את תשומת ליבי. נאנחתי, נזכר בדרישתו של עזאזל:

"אז זה מה שבחרת לעשות הא? טיפשון שכמוך. טיפש ארור..", אני מניד בראשי באין אונים. מישהו – או משהו – לא רוצה שאצליח לסיים את הסיפור הזה.

ובכן, בוא נראה למי יש כוח רצון חזק יותר, חייכתי בקשיחות.

והחדר נעלם –

…

שחיתי אליה, מרים ראשי בשביל לקחת נשימה חטופה, לפני שיורד שוב אל הגלים. ריאותיי בוערות, מאלצות אותי לעצור, בקושי מחזיק את עצמי מעל פני המים. אני מביט סביבי בבהילות, מחפש אותה. רק שלא איבדתי אותה שוב, לא שוב..

אז נזכרתי, מבחין בנצנוץ המרוחק, בקריאה הקלושה הנישאת אלי ברוח הקפואה.

לקחתי נשימה – והמשכתי לשחות.

ידי המשיכו לחתוך את המים, אוספות אותם ביניהן, דוחפות אותי קדימה. עדיין הרגשתי שאין לי אוויר, שבכל רגע אני אתעלף ואטבע. אבל המשכתי, נחוש להגיע אליה. הפעם לא אוותר. .
הפעם אלמד איך להציל חיים.

המחשבות התערבלו בראשי, טובעות במים הקרים. לא הצלחתי לחשוב, אפילו לא זכרתי לאן אני שוחה, יודע רק שאני חייב להמשיך ויהי מה. חיי תלויים בכך. הנחישות בערה בבטני, כמהה לאותו הדבר שאני כל כך רוצה אבל לא יודע להגיד. המים תססו סביבי, בועות מתנפצות ממגעי החם. לא ראיתי עוד את המרחק בינינו – רק את הכוכב עצמו. האוויר מזמן נגמר לי, שרירי מזמן הפסיקו לפעול, אך המשכתי לשחות, יודע שלא אוותר הפעם.

או שאגיע אליה – או שאמות בניסיון.