המרצה שהתאהבתי בו

בשיעור הראשון לא שמתי לב לעיניים הכחולות של המרצה. התרכזתי בחומר כי הוא היה מרתק.
בשיעורים הבאים לא התייצבתי, ורק בשיעור האחרון נכחתי בכיתה. ואז שם התחיל להתבהר לי כמה המרצה הזה חד, נבון, חתיך.
כבר קרה לי שמרצה קרץ בעיני, אבל זו הייתה יותר חיבה לחכמה או להזדהות עם נקודת ההשקפה של המרצה, אבל לא בקטע רומנטי.
הפעם הרגשתי איך הורמוני החיבה חוגגים להם ברחבי הגוף, ושאני ממש תופסת את עצמי בוהה בו.
ככה עבר לו שבוע, עם מחשבות של זה שאני כמובן אצטרך לחכות לסוף הסימסטר ורק אחרי זה לנסות לראות אם יכול לצאת מזה משהו, וזה בתנאי שהוא לא נשוי.

הסופ"ש אחרי פשפוש ברשתות החברתיות, התבהר לי שהמרצה נשוי +שלושה.
בקיצור, הלכה ההידלקות. הוא נראה נשוי באושר ושאושר, אז עלי להניח לכך ומהר.
כלומר, לא אאנוס את המוח שלי לא לחשוב עליו, למזלנו עוד מותר לנו לחשוב מה שבא לנו, אבל כמובן שלא אעשה שום צעד בסוף הסמסטר.

רק רציתי להגיד שממה שנראה לי עד כה, אישתו היא ברת מזל של ממש. יש את הזוגות המעטים האלה שגם אחרי היוולדות הילדים, ושהם נשואים עשור או יותר – עדיין נשאר להם הניצוץ בעיניים אחד כלפי השני. על פי התמונות של שניהם (המרצה עם אישתו) יכולתי להגיד שעדיין יש ביניהם את אותה המשיכה של כשהם היו צעירים יותר, אי שם שנות הסטודנטיאליות.

הוא פשוט מושך. אני חושבת שהוא בשנות הארבעים המוקדמות שלו. רואים שהוא מתאמן, הזרועות החטובות מבצבצות להן מתוך חולצות הפולו. הלבוש המעודן, צורת הדיבור, החיוך, הרהיטות. אוי..

הייתי רוצה להיות זבוב בחדר של שניהם. לפחות לראות מהצד מה זו אהבה כנה, מכבדת, אמיתית. משהו שלעולם לא ראיתי בין הורי ובטח שלא חוויתי בעצמי.
וגם אהבה כזו שלא רחוקה מהתשוקה הראשונית, כשרק הגוף מתבגר אבל המשיכה אחד כלפי השנייה נותרת כראשונית.

כשראיתי תמונה שלהם יחד, הרגשתי התבאסות מצד אחד, ומצד שני חייכתי. כי האהבה שיש ביניהם בתמונות הוכיחה לי שאהבה קיימת אחרי הכול. גם אם לא אני זו שאחווה אותה.