המקום הסודי שלנו-פרק 2

הפרק הראשון של הסיפור:
https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html

————————————————————————————————————–

שקט של הלם היה באוויר.
הבטתי בו, לא יודעת כיצד ואיך להגיב. מה להגיד לו. מה לומר לו, כיצד לנחם אותו.
סבתו הייתה האדם היחיד בחייו. הוא גר איתה מאז הוריו עזבו לעיר הגדולה. היא האכילה אותו, טיפלה בו, לימדה אותו לדבר, ללכת, עזרה לו בשיעורי הבית. פתאום זה נגמר. היא איננה. היא כבר לא פה עוד.
"בואי." הוא הכריז בפתאומיות והחל ללכת לכיוון המקום הסודי שלנו. משליך את כוס הפלסטיק החד פעמית על הרצפה, ועוזב את העניבה. כבר לא עניין אותו יותר איך יראה, מה ילבש.
הוא התיישב בתוך עגלת הקניות הישנה, ועצם את עיניו.
"בשביל רגעים כאלה אני מייחל למותי." אמר. הבטתי בו המומה. לא ידעתי כיצד להגיב. הרגשתי לא שייכת לסיטואציה, רציתי ללכת משם, לתת לו להתאבל לבד.
"שאלך?" שאלתי בגמגום קל. "ששש!" הוא קטע את דבריי. "הבנתי." אמרתי לו בלחש, והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, לבית הספר.
כשכבר כמעט הגעתי אל היציאה, אל הדלת שאלפי בנה מקרשים שבורים שמצאנו ברחוב,
נשמעה קריאה.
"זואלה!" הוא קרא. הסתובבתי במהירות, עומדת במקומי. "בואי. אני צריך אותך." הוא אמר ודמעות החלו לזלוג על לחייו.
רצתי אליו במהירות. חיבקתי אותו חזק. הפרצוף שלו נרטב, והתכסה במלח של הדמעות.
"הכל יהיה טוב." לחשתי באוזנו. "שום דבר לא יהיה טוב. עדיף שתשתקי!" הוא צעק מבעד לבכי הכבד. הוא התקשה לנשום, גמגם. כאב לי עליו.
לא ידעתי בדיוק אם הוא בוכה על לכתה של סבתו האהובה, או על עתידו שנזרק זה עתה לפח. ניסיתי לנחם אותו בכל דרך אפשרית, אבל זה פשוט לא הלך.
לאחר דקות ארוכות, סחבתי אותו בעגלת הקניות הישנה לכיוון הבית שלי. שוב הייתה דממה מביכה ורועמת באוויר.
התנשפתי בכבדות. למרות שהיה רזה, הוא שקל הרבה יותר ממני. ידיו הצנומות אחזו בסורגי העגלה שבצדדיה, והבחנתי באצבעותיו מקישות על המתכת הקרירה, כאילו מנגנות משהו בפסנתר.
סיקרן אותי לדעת מה ניגן, ומה זמזם במוחו, אבל התאפקתי. ידעתי שזה לא דבר מתאים לשאול.
אל הבית שלי נכנסנו דרך חלון חדרי, שבקומה השנייה. כבר היינו רגילים לטפס לשם כשחזרנו מהבילויים הליליים, אבל הפעם זה היה שונה.
לאלפי לא היו כוחות. הייתי צריכה לדחוף אותו למעלה, כדי שיגיע בבטחה. פחדתי לכמה רגעים שלא יצליח לטפס, אבל למזלי הכל תם בשלום.
השקתי אותו בעזרת בקבוק מאובק שמצאתי מתחת לשולחן הכתיבה שלי. הוא נשכב על מיטתי ועצם את עיניו.
"בואי נעבור לשם." השיב לאחר דקות אחדות, בהן היה נדמה לי כי הוא נרדם.
"לאן?" שאלתי נרגשת ומופתעת מכך שתיקשר איתי.
"למקום שלנו." הוא השיב לי, בזמן שעיניו ממשיכות להיות עצומות. הוא שכב שם בנחת, עם בגדים מאובקים ומרופטים. נהנה מהעולם, חושב מחשבות.
"אני לא עוברת לשם לבד." השבתי לו בגמגום קל. "לא לבד. נקרא לדניאל הגדול ואולי גם לדניאל הקטן. וכמובן שלכל אחד אחר שתרצי." הוא פקח את עיניו לפתע.
"מה עם המשפחה שלי..?" שאלתי, ולפתע התחרטתי על השאלה, בגלל הנסיבות.
"סליחה." אמרתי בשקט, מבויישת. "זה בסדר." הוא חייך אליי.
"נעבור לשם." הכרזתי לבסוף, בעיקר כדי לרצות אותו.