המקום הסודי שלנו-פרק 1
"בשביל רגעים כאלה אני חי." הוא אמר, ועצם את עיניו כדי להרגיש את הרוח מלטפת את פניו. השמש החמימה שהגיחה זה עתה משנת לילה ארוכה, עברה על פניו. על אפו, על המצח שלו, על הזיפים הדקיקים שהחלו לצמוח על לחייו לא מזמן.
עמדתי ליידו. הוא היה ישוב בתוך עגלת קניות ישנה שמצאנו ברחוב שליד בית הספר.
המקום הסודי שלנו התמלא בקסם המיוחד שלו, שפועל רק בשעות המעבר בין היום והלילה ובין הלילה והיום.
גם בשעות היממה האחרות המקום הסודי שלנו הוא קסום, אבל הקסם הולך ומתפוגג ככל שהשמיים נצבעים בצבע אחיד יותר.
על כתפיי הונח הילקוט המאובק שלי, זה שכולם חשבו שהיה שייך לילד שיושב ליידי בכיתה, אבל הוא בעצם היה שייך לי, פשוט היה לו "צבע של בנים".
הייתי לבושה בתלבושת בית הספר שלבשתי עוד אתמול, וגם הוא.
"לא יצא לנו לבקר בבית." כך הסביר לדניאל הגדול, כששאל מה עשינו בשעה כל כך מוקדמת מחוץ לבית בבגדים של היום שלפני, כשפגשנו אותו בזמן שעזר לאביו להעביר סחורה אל בית הקפה שלו ממשאית גדולה שחנתה בשעת בוקר מוקדמת במיוחד ליד הכניסה למקום הסודי שלנו.
דניאל הגדול הגניב לנו קפה בכוס פלסטיק חד פעמית, כדי שלא נרדם בדרך לבית הספר.
הרגשתי באופורייה, כאילו אני חיה חלום. אבל ידעתי שהכל קורה במציאות, והכל מתרחש באמת.
לא חשבתי הרבה על הבית, או על המשפחה שלי. ידעתי שהם דואגים לי, ומחפשים אותי, אבל לא הקדשתי לדבר תשומת לב משמעותית. רק חייתי את הרגע. דבר הוביל לדבר, ויצא שבילינו זה עם זו מאז שסיימנו את הלימודים בבית הספר אתמול, ועד עכשיו. ואולי עוד נמשיך. אין לדעת.
אין דרך לתאר את הרגשות העזים ששנינו הרגשנו. זאת אומרת, אני הרגשתי, אבל אני מניחה שגם הוא הרגיש.
לא הרבנו במילים, אבל ידענו בדיוק מה יש זה לזו להגיד על כל דבר. החיוכים, המבטים, הנשימות, הרגעים, הם דרכי התקשורת שלנו לאותו יום מוזר.
לא הייתי צריכה להגיד כלום. הכל היה ברור ומובן.
בזמן שיישר את העניבה המקומטת והמרופטת שעיטרה את החולצה המכופתרת של תלבושת האחידה, לגמנו באיטיות את כוס הקפה.
"סבתא שלך חיפשה אותך?" שאלתי מחוייכת. "אני מניח שלא." אמר לי בזמן שהתאבק עם העניבה בידו האחת, וביד השנייה, ניסה שלא לשפוך את הקפה.
מחלק העיתונים הזקן, עבר לאורך הרחוב וזרק את עותקי העיתון שיצא זה עתה על מפתני הבתים. הוא הביט בצורה מוזרה, וגלגל את עיניו בזלזול.
הבטתי על כריכת העיתון והייתי בהלם. נעצרתי במקומי.
"אלפי." קראתי בזמן שהוא כבר היה במרחק מטרים ספורים ממני. בשקט מופתי, הוא חזר אליי, והביט גם הוא בכריכת העיתון, המום.
"רצח מסתורי בעיירה בפרברים!", כך הכריזו אותיות עבות גדולות. שחור על גבי לבן.
תמונה של קשישה עיטרה את הדף הראשי, מתחת לכותרת.
"סבתא…?" אמר אלפי בקול רועד.
תגובות (2)
אהבתי מאוד את הדרך בא את כותבת, נורא פשוט ומתגלגל מאוד בנוח על הלשון, ומצד שני רמת הכתיבה היא דיי גבוה.
תמשיכי את הסיפור מעניין לאן יתפתח.
אשמח לתגובות ממך לסיפורים שלי
תודה:)