המקובלים והלא מקובלים – פרק 47

-השעה הייתה מוקדמת בבוקר,השמש כבר עלתה לה והחלה לחדור עם קרניה לכול מקום,הם נכנסו לשער ביה"ס מחובקים,מאוחדים ומאוהבים מתמיד-
פרנקו ולינדה נכנסו בשער,בשקט אך בהמון אהבה,הם החזיקו ידיים ביחד,בידה השנייה של לינדה היא החזיקה את נעלי העקב,הם נעמדו בחצר בשקט מתבוננים אחד בשני ברוך ובאהבה.
לינדה:"זהו,הגענו" אמרה בחיוך כשהביטה בגינה של ביה"ס שהייתה שקטה מתמיד.
פרנקו חייך וחיבק אותה.
לינדה:"אמור,אני רק רציתי להגיד לך שזה היה הלילה הכי נפלא בחיים שלי,אני בחיים לא אשכח את זה,זה היה לילה של אהבה,לילה שבו התמסרנו אחד לשני בפעם הראשונה" אמרה מוקסמת.
פרנקו:"גם אני נורא נהניתי,זה היה מדהים" אמר מאוהב.
לינדה:"אני חושבת..שאולי עדיף שלא נעשה מזה עניין,נשמור על פרופיל נמוך ולא נספר לאף אחד" העלתה רעיון נוח.
פרנקו:"אני לא יודע אם אני לא יצליח להתאפק,את יודעת אולי רק לחברים הטובים…אה ולקבוצת כדורגל..ואולי גם למשפחה…ולמורים כן..נראה לי ש…" החל לעשות רשימה ולינדה נתנה לו מכה קטנה בבטן.
פרנקו:"די!אין לך מה לדאוג אוקי?אני לא יספר לאף אחד…זה יהיה הסוד שלנו!" אמר כשנתן לה נשיקות קטנות בלחי ובצוואר.
לינדה:"טוב,אני ילך לחדר להתארגן,אני אוהבת אותך הכי בעולם" אמרה בחיוך כשהם נתנו נשיקה קטנה בפה..הם החלו ללכת כאחרי כמה שניות שוב רצו אחד לשנייה בחזרה ונתנו עוד כמה נשיקות.
פרנקו:"לא בא לי להיפרד!" אמר שנתן לה מלא נשיקות על הפה.
לינדה:"אמור…אני חייבת ללכת,אוהבת אותך" אמרה כשחתמה בנשיקה אחרונה והשתיים הלכו לכיוון חדריהם.
-בחדר של הבנים-
הוא נכנס בשקט,בשקט,כדי לא להעיר את הבנים,הוא עלה לו לכיוון הקומה השנייה במדרגות כשלפתע נדלק האור וצעקה הבהילה אותו מאוד.
תומס:"פרנקו דה למביון" צרח באימהיות.
פרנקו:"אתם דפוקים!!" אמר בבהלה מפוחד כשראה את אנחל מתיאס ותומס יושבים על המיטה דואגים ומשחקים פוקר.
אנחל:"לא אתה דפוק!אתה יודע איך דאגנו לך??" המשיך לשחק בפוקר ותוך כדי נבח עליו כאילו הוא היה אימא ואבא שלו.
מתיאס:"לא עצמנו עיין כול הלילה!לא טרחת אפילו להתקשר,להודיע,כלום!נאדה!,תומס תורך תשחק!" העיר לתומס וצרח על פרנקו.
פרנקו:"טוב,אימא סליחה" אמר בציניות.
אנחל:"יותר נכון 3 אימהות!" תיקן אותו .
פרנקו:"שלושת הדובים!" אמר כשכולם צחקו,והוא התיישב לצידם על המיטה.
הצחוק המשיך,פרנקו המשיך לצחוק בשביל שלא יחקרו אותו,על תומס אנחל ומתיאס זה לא עבד הם המשיכו לצחוק בציניות עד שעצרו את החיוך.
תומס:"שפוך אחי" דיבר לעניין.
פרנקו:"אני לא יכול" דיבר גם הוא לעניין.
מתיאס:"אני לא חייכתי שעות לסתם!נתפסה לי כבר הלסת באמת! " אמר בכאבים שהם צחקו.
אנחל:"יאללה אחי,אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלינו!" אמר כשתפח לו על הגב.
פרנקו:"מה אני מספר לכם בכלל?אנחנו לא בריב?!" אמר כשנזכר בהכול.
אנחל:"די נו אל תהיה כבד,בוא נשכח מהכול ונשלים איתך כמו שהשלמנו אם תומס" הציע לו.
מתיאס:"כן,אחי אנחנו בסדר?" שאל אותו בתקווה לכן.
פרנקו:"טוב אנחנו בסדר" אמר שהם התחבקו חיבוק אחים חזק.
תומס:"ועכשיו לסיפור שאתה חייב לנו" הזכיר לכולם.
פרנקו:"טוב,אני יספר לכם" אמר בהכנעה.
אנחל:"כן!יש!!זה פרנקו שאני מכיר!" אמר באושר.
פרנקו:"אבל דיר באלק!שום מילה,אחרת אני יחתוך לכם את הלשון!" איים עליהם והם הבטיחו.
-לבינתיים אצל הבנות-
לינדה נכנסה,דיאנה ומלודי ישנו,היא הניחה את הנעליים שלה,וצרחה מאושר.
לינדה:"בנות!!!!!!!!מעגל חברות עכשיו!!!" העירה אותם משנתם.
מלודי:"מה קרה?" שאלה מפהקת.
שלושתם התיישבו.
דיאנה:"חזרת רק עכשיו?" שאלה בפליאה.
לינדה:"כן!" אמרה באושר.
מלודי:"למה כול כך מאוחר?או בעצם למה כול כך מוקדם בבוקר?" לא הבינה כלום.
לינדה:"אני ופרנקו היינו ביחד!!!!" אמרה כמו נערה צווחנית בצרחות והבנות לא הבינו.
-אצל הבנים-
אנחל:"מה זאת אומרת?הייתם..הייתם?" היה בשוק.
-אצל הבנות-
לינדה:"כן…היינו כלומר,שכבנו ביחד" הסבירה להם.
מלודי:"אני לא מאמינה!!" הייתה בשוק.
דיאנה:"מזל טוב אמיגה!" אמרה ושלושתן התחבקו באושר.
-אצל הבנים-
תומס:"קדימה פאפא(תרגום:"אבא'לה)!!!!!אתה אלוף!!!" אמר וכול הבנים השתוללו ועודדו אותו.
מתיאס:"מה?שתף אותנו עוד קצת,מה?איך היה?איך היית?איך היא הייתה?" ניסה לדלות עוד קצת פרטים.
פרנקו:"מה זה השאלות האלה?היה מדהים זה הכול" אמר כשצחק מהשאלות שלהם.
תומס:"אחי,שיחקת אותה,אולה!!!!!!" אמר כשהם צרחו מאושר והשתוללו כמו בנים.
-השעה להתחיל ללמוד הגיעה,כולם נכנסו לכיתה לחכות לגוסטבו,לבושים במדי ביה"ס-
לינדה ופרנקו ישבו מחובקים ביחד.
לינדה:"סיפרת למישהו?" חקרה אותו.
פרנקו:"לא" שיקר "ואת?" שאל אותה.
לינדה:"לא" שיקרה "אם כך הכול בסדר" אמרה בחיוך כששתיהם התנשקו.
-למרות ההבטחה,מתיאס עדכן את חברתו אלגרה,אלגרה עדכנה את ג'וני,ג'וני עדכן את מגי,ומגי ניגשה לספר ללולה-
מגי:"אמיגה" אמרה בחיוך כשניגשה אליה.
לולה:"היי" אמרה בחיוך.
מגי התערערה לה במחשבות הם לספר?או לא לספר?,לולה שמה לב שמשהו לא בסדר וזרזה את העניינים.
לולה:"קרה משהו?" שאלה אותו.
מגי:"אה…לא..לא.." גמגמה.
לולה:"אז קרה משהו" חשפה אותה.
מגי:"טוב כן,אבל אני לא יודעת עם כדאי לספר לך" אמרה בהתלבטות.
לולה:"מה שזה לא יהיה,אני יעמוד בזה" הבטיחה לה להיות רגועה.
מגי:"טוב,אז ככה,לינדה ופרנקו היו אתמול ביחד" ניסתה לעדן את זה.
לולה:"אני יודעת,הוא הזמין אותה לארוחה על חוף הים" לא הבינה אותה נכון.
מגי:"גם.אבל בזמן שהם היו על חוף הים,הם היו ביחד" הדגישה את המילה היו.
לולה:"והכוונה לכך היא…?" עוד לא הבינה אותה.
מגי:"וואי מה יש לך?!" התעצבנה "לינדה ופרנקו שכבו ביחד מה את לא מבינה?" צרחה את זה באגרסיביות ולולה קלטה בצורה הכי נוראית שאפשר.
מגי:"אוי,אמיגה סליחה,לא התכוונתי" התנצלה.
לולה:"לא.זה בסדר…אני…." אמרה כשדמעות חנקו את גרונה והיא השתדלה לא לבכות.
מגי:"עדיף שאני ישאיר אותך עכשיו לבד" אמרה והלכה משם כשלולה נשארה ללא מילים,להתמסר למישהו,זו מחויבות,שאי אפשר לחזור ממנה,שאי אפשר להפר,אחרי שפרנקו ולינדה חתמו את אהבתם,אין ללולה עוד מקום באמצע,האהבה שלה לפרנקו כבר חסרת חשיבות,היא חשבה על מה שמגי אמרה לה כשדמעות ירדו והציפו את עיניה החומות.
-גוסטבו נכנס לשיעור-
-השיעור עבר לו די מהר,כול התלמידים יצאו להפסקה,כולם מלבד פרנקו שגוסטבו זימן אותו לשיחה-
פרנקו:"מה רצית המורה?" שאל אותה כששתיהם התיישבו על השולחן של גוסטבו.
גוסטבו:"תראה פרנקו,אני אוהב אותך נורא,אתה יודע שאתה מיוחד בשבילי,אבל אני לא יכול להתעלם מזה בזמן האחרון" פתח בנימה זו.
פרנקו:"להתעלם ממה?!" לא הבין את דבריו.
גוסטבו:"אתה בד"כ תלמיד טוב,אני ראיתי את הממוצע שלך ואת הציונים שלך משנים קודמות,אתה כבר הוכחת את עצמך בביה"ס הזה,והשנה יש ירידה משמעותית בכול הציונים,אתה נכשל,אתה לא מרוכז בשיעורים,אתה לא מקשיב,אני מרגיש חוסר יחס ממך,כאילו הגוף שלך פה,אבל הראש במקום אחר…אני צריך שתשתפר פרנקו אתה יכול להבטיח לי?" ביקש ממנו.
פרנקו:"אני ישתדל" אמר לו.
גוסטבו:"יכול להיות שזה אולי בגלל בעיות בבית?אתה רוצה לשתף אותי?לספר לי משהו?זה יעזור לך לדבר עם מבוגר,תפרוק את הכול,אתה יכול לסמוך עליי שאני לא יספר לאף אחד,ראה בזאת כשיחה עם חבר" ייעץ לו.
פרנקו:"התאמת שיש לי בעיה כול שהיא במשפחה…" לא ידע לנסח את עצמו נכון.
גוסטבו:"מה…?מה כבר יכול להיות כול כך גרוע במשפחה מוצלחת כמו משפחת דה למביון?" אמר בציניות.
פרנקו:"אני מאומץ!!" פלט את זה וגוסטבו היה בשוק.
גוסטבו:"מה?לא יכול להיות!" לא האמין לו.
פרנקו:"גם אני התקשיתי בהתחלה להאמין,גיליתי את זה לא מזמן,שאימא שלי נסעה לארה"ב,מסתבר שבכלל אני הייתי בבית יתומים.." הסביר לו הכול.
גוסטבו:"זה בטח נורא קשה עבורך,אני מבין מה זה" הזדהה עם כאבו.
פרנקו:"מה לך ולעניינים כאלה?" סקרן אותו לדעת.
גוסטבו:"גם אני מסרתי ילד לאימוץ,ילד יפהפייה,אימו מתה בלידה,ואני מה אני ידעתי,הייתי טיפש,לא ידעתי מה לעשות איתו,איך לגדל אותו,לא הייתה לי עבודה,ולא יכולתי גם לעבוד וגם לטפל בו,רציתי להעניק לו יותר,רציתי להעניק לו בית חם,אימא נפלאה,משפחה,שהוא יהיה עשיר ולא עני שנודד ברחוב,עד היום אני מצטער על זה" אמר בכאב שדמעה נפלה מלחיו.
פרנקו:"אתה יודע..כול מה שילד צריך זה חום ואהבה ולא כסף" אמר בהבנה.
גוסטבו:"אני יודע,אבל זה מאחור מדי,אני את ההזדמנות שלי להיות אבא הפסדתי,בסוף אני מורה שמרוויח טוב,אבל מה זה שווה כול כך הרבה כסף בלי ילדים?!" אמר בעצב.
פרנקו:"אני בטוח שאתה תמצא אותו יום אחד" ניסה לעודד אותו.
גוסטבו:"ואתה?אתה לא מתכוון למצוא את ההורים הביולוגיים שלך?" שאל אותו גם.
פרנקו:"אני כן רוצה למצוא,התאמת שאימא שלי נתנה לי אז לפני התאונה שנפגשתי איתה את השם של המעון ששם היא אימצה אותי ממנו,קוראים למעון.."סן דייגו" אמר את שמו וגוסטבו נכנס להלם.
גוסטבו:"איזה צירוף מקרים" מלמל לעצמו בלי שפרנקו שמע.
פרנקו:"הנה גם השרשרת שהגיעה איתי כשההורים הביולוגיים שלי עזבו אותי" אמר פרנקו.
פרנקו הוציא מהכיס שלו שרשרת צלב זהב מיוחדת.
גוסטבו:"מה?לא ייתכן!" היה בשוק.
פרנקו:"מה קרה?" לא הבין כלום.
גוסטבו:"תראה לי את השרשרת " דרש ממנו ופרנקו נתן לו אותה.
גוסטבו הפך את השרשרת ומאחורה ראה את הקדשה הזהה בדיוק לשרשרת שהייתה לבנו הקטן:"סול" לחש בשקט.(סול הייתה אשתו של גוסטבו,השרשרת הייתה שלה,וכשהיא נפטרה היא נשארה על בנה הקטן כזכר מאימו).
גוסטבו:"פרנקו…." היה בהלם ולא עיכל.
פרנקו:"גוסטבו אתה בסדר?תסביר לי מה קרה!" לא הבין כלום.
גוסטבו:"כול הסימנים מראים ש….אתה הבן שלי" אמר בקצת עצב וקצת שמחה,שלפרנקו ירדו דמעות והוא לא ידע מה לומר.