המקובלים והלא מקובלים – פרק 37

-בביה"ח-
כולם עמדו במעגל סביב הרופא מלאי ציפייה שהבשורות הרעות של הרופא,לא ישפיעו משמעותית על חייו של פרנקו ועל חייהם.
לולה:"ד"ר,בבקשה תגיד לנו מה הם הבשורות.." דרשה ממנו.
אנחל:"כן..אתה לא יכול להחזיק אותנו ככה במתח" אמר מנסה להיות מאופק.
ג'וני:"דבר!בבקשה!" דרש ממנו.
הרופא:"טוב תראו,פרנקו הגיע אלינו במצב אנוש,הוא נחבל קשות בכול הגוף,וקיבל נזקים משמעותיים…בכול זאת..הוא והמכונית שלו התהפכו לצוק..אם הוא היה נשאר שם מתחת להריסות עוד קצת זמן…והבחורצ'יק הזה לא היה מציל אותו,הוא כבר לא היה חי..הכנסנו אותו מיד לטיפול נמרץ לניתוח דחוף שהוא היה חייב לעבור,הניתוח עבר בשלום אומנם,אך ללא הצלחה..פרנקו בקומה..הוא משותק..במילים אחרות..הוא צמח.ושאני אומר צמח הכוונה לכך שהוא בעצם לא חי..הוא מחובר למכונות הנשמה שבעזרתן הוא חי.הוא לא יתעורר.רק נס יציל אותו.." הסביר להם את הכול ודמעות עלו על לחייהם של לינדה ולולה.
תומס:"מה בעצם אתה מנסה להגיד לנו בזה?!" לא הבין את המטרה.
הרופא:"מה שאני מנסה להגיד זה..שיש לך 24 שעות להחליט..האם אתם רוצים להשאיר אותו מאושפז ומחובר למכונות הנשמה..או פשוט לנתק אותם ולהפסיק לגרום לו לסבול,כלומר,לתת לו לנוח על משכבו בשלום" הנחית את הפצצה עליהם.
לינדה:"תשכח מזה!אני מסרבת!!!אין מצב שהוא מת!אין דבר כזה!!" צעקה עליו בעצבים והלכה משם כשג'וני ותומס אחריה.
הרופא:"אני רואה שהוא נורא קרוב לליבה של הצעירה הזו..הלוואי ויכולתי לעזור לכם,אך זה הגורל ואי אפשר לשנות אותו,פרנקו כבר לא יפקח עיניים יותר.." אמר בצער כשהלך משם והשאיר אותם חסרי החלטה.
-בפינה אחת בביה"ח-
לינדה רצה כמה שהיא יכלה,היא סירבה לשמוע את האמת..מה היא בלי פרנקו?כלום.אין לה חיים בלעדיו..הגרוע מכול כבר קרה.מה יהיה עליה עכשיו?מה עוד ינחיתו עליה החיים?!
היא התיישבה בצד,וכול מה שהיא יכלה לעשות באותו רגע,הוא..לבכות.
ג'וני ותומס עמדו בצד והניחו לה להיות עם עצמה לבד כמה רגעים,אחרי כמה דקות הם התיישבו מאחוריה וחיבקו אותה חיבוק חם,שהיא הייתה זקוקה לו כל כך.
תומס:"די..יהיה בסדר..אנחנו פה איתך…" ניסה לעודד אותה.
לינדה:"מה יהיה בסדר?איך יהיה בסדר?הכול חרא תומס!פרנקו לא יחיה יותר!אתה לא מבין?!בוא נראה אותך מאבד מישהו שאתה כול כך אוהב!!" הוציאה עליו את כול התסכול שלה.
תומס:"אני בעצם כן מאבד מישהו שאני אוהב…את החבר הכי טוב שלי,הוא כבר לא חבר..הוא אח.את מבינה?אני ופרנקו מכירים מאז שהיינו קטנים,אני ידוע עליו הכול והוא יודע עליי הכול.אין בינינו סודות,אני אוהב אותו הכי בעולם,הוא כמו אח בשבילי,עברנו יחד דרך כול כך ארוכה,אז אני כן חושב שאני יודע איך זה לאבד מישהו יקר שאתה אוהב.." הסביר לה.
לינדה:"אני מצטערת תומס.אל תתייחס אליי.בוא נגיד שזו לא התקופה הכי יפה בחיים שלי." אמרה בזלזול.
ג'וני:"ממתי בדיוק היא נהייתה רעה?" לא הבין אותה.
לינדה:"מאז שלולה הנחש הזאת נכנסה לכיתה שלנו!מאז…הכול נהיה לי שחור..הכול.אני אומרת לכם היא מבשרת רע!" הזהירה אותם.
תומס:"אני לא מאמין בדברים כאלה.תראי,החיים הם כמו גלגל..פעם אחת אתה למטה…ופעם אחת אתה למעלה…!" הסביר לה.
לינדה:"אני לא זה ולא זה.אני במינוס" הצחיקה אותם קצת.
תומס:"את מתכוונת שאת בתחתית" הסביר אותה.
לינדה:"לא ידעתי שאתה יכול להיות גם כזה.." הופתעה לגלות.
תומס:"כזה איך?!" לא הבין כלום.
לינדה:"לא יודעת..אתה תמיד היית ליצן החצר..מלא שמחת חיים,מבלה ונהנה,ופתאום..נהיית קר,אפור קודר,בקושי חיוך עולה לך על הפנים" הסבירה את עצמה.
תומס:"אנשים משתנים,במצבים שונים" הסביר את עצמו גם.
ג'וני:"את יודעת..כשדבר מסוים באמת חשוב לך..אתה מוכן לעשות הכול בשבילו..הכול בשביל להסב לו אושר..גם אם זה אומר שאתה צריך להשתנות" הסביר יותר טוב את תומס.
תומס:"עכשיו בואי נדבר שנייה ברצינות,אם את היית פרנקו,מה היית מחליטה לעשות?לנתק אותו מהמכשירים או לא לנתק אותו?" נגע לה במקום רגיש.
לינדה:"אני לא יודעת,הוא החבר הכי טוב שלך,תגיד לי אתה" ביקשה ממנו.
תומס:"תראי אני מכיר את פרנקו,הוא בחור אמיתי,אמיץ,טוב לב,לא מגיע לו לגמור ככה,אבל הוא בחיים לא היה רוצה שהוא יסבול ובעיקר שאת תסבלי,ושהוא כבול פה כול יום בביה"ח הקר הזה..קשור למכונות,ככה הוא לא היה רוצה להישאר ולסבול,הוא בחור שמח של מסיבות..שירים וריקודים,אם את שואלת אותי צריך להסב לו אושר..תחשבי על זה..הוא גם לא היה רוצה שאנחנו נסבול ונתייסר בלראות אותו ככה כול יום ולהתאבל עליו" ייעץ לה.
לינדה:"אין מצב!באמת שלא תומס!אני רוצה להסב לו אושר אבל לא מסוגלת,איך החיים יכולים להיות כול כך אכזריים?!?!למה לוקחים ממני את הדבר הכי יקר לי מכול?!?!הייתי רוצה להשיב את הזמן לאחור ולהשיב אותו אליי,להשתנות,להיות אליו יותר טובה ואל כולם….אני רוצה להשיב אותו אל חיקי!אני אוהבת אותו כל כך..ולא יכולה לעזוב אותו!פרנקו…….אתה האהבה של החיים שלי!אל תלך ממני….." בכתה והתפרצה במיליוני דמעות של אהבה.
ג'וני:"לינדה אני כול כך מצטער בשבילך,אני בחיים לא הייתי רוצה להיות במקומך כרגע" ניסה לנחם אותה.
לינדה:"ג'וני..תומס..תשאירו אותי לבד בבקשה..אני רוצה להיות עם עצמי" ביקשה מהם.
תומס:"את בטוחה?את יודעת שלא תעשי מעשי שטויות!" הזהיר אותה.
לינדה:"מאה אחוז,אל תדאג אני יהיה בסדר" אמרה לו.
ג'וני:"טוב אנחנו נלך,תחשבי טוב,טוב מה ההחלטה שלך,כול דבר שאת צריכה רק תבקשי מאיתנו,אנחנו פה..ביי בוניטה" אמר לה והוא ותומס השאירו אותה לבד להרהר.
-אצל לולה,בקפיטריית ביה"ח-
היא ישבה שמולה כוס שתייה חמה,היא לא הייתה מסוגלת לגעת בה בכלל,לא היה לה חשק או תיאבון.
הדמעות כול הזמן ירדו על לחייה ולא הפסיקו לרדת,כרגע בישרו לה את הבשורה הכי עצובה,כמעט מאז שאמא שלה ואבא שלה מתו,היא הרגישה שעכשיו סופית היא תישאר לבד,היא מכירה את פרנקו זמן כול כך קצר,אך הוא נכנס לה ללב מיד,רק היא הכירה אותו יותר טוב מכולם,מה חולשותיו,מה יתרונותיו,הוא נפתח אליה באמת,היא להם קשר רציני,היא אהבה אותו כול כך…הוא היחידי שהסב לה אושר והיא יכלה לפנות אליו בשעת צרה,או לדבר איתו..ועכשיו?ככה סתם פתאום בלי הודעה מוקדמת לאבד אותו??היא לא רצתה בזה.אך ידעה שיש דברים שאי אפשר לשנותם.
לולה:"אתה כול החיים שלי פרנקו" מלמלה לעצמה בשקט והמשיכה לבחוש בקפה.
"רצית לעוף,רצית כבר הלאה,
עם חצי חיוך,עלית למעלה,
מיליון כוכבים,בשמיים,
תופסים את הצבע שלך בעיניים,
תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום…

"רצית לעוף,הלכת רחוק מדי,
בתוך הטירוף,אין מי שישמור עליי,
מיליון כוכבים,בשמיים,
תופסים את הצבע שלך בעיניים,
רציתי שנייה אחת לומר לך שלום….

אני רציתי לשיר,
אתה הרמת גיטרה,
מלאך מנגן לי עכשיו אז איתך אני שרה,
מיליון כוכבים,בשמיים,
תופסים את הצבע שלך בעיניים,
רציתי לשיר לך,לומר לך שלום,
רציתי שנייה אחת לומר לך שלום,
תן רק עוד שנייה אחת,לומר לך…
שלום"
הלילה עבר לו בביה"ח,כול אחד התהפך לו במסדרון,סהרורי,לא יכול לישון.
לינדה לא ישנה טוב כול הלילה היא רק הרהרה בהחלטה שלה,מצד אחד היא לא רצתה שאהובה ילך ומצד שני היא לא רצתה לגרום לו לסבול,היא הייתה בין הפטיש לסדן,היא הייתה עייפה וסחוטה כול הלילה היא התרוצצה במחשבות,אבל אין מה לעשות…היה הייתה חייבת להגיע להחלטה.
-הבוקר עלה לו,24 שעות כבר חלפו,לינדה כינסה את כולם כולל הרופא,כדי שישמעו מה הוחלט-
הרופא:"אני מניח שאם כינסתם אותי,הגעתם להחלטה,אה?" אמר בקצת הומור,ואז ראה שכולם שותקים ושזה לא עובד עליהם.
הרופא:"תיראו,אני ממש מצטער,אוקי?אבל זה מאוחר מדי..אין שום דבר שיכול לגרום לו להתעורר,זה הוא שהוא יהיה צמח לכול החיים מחובר למכונות,או שתתנו לי לחיות על משכבו בשלום,באמת…אין תרופה לזה,אין טיפול לזה,רק החלטה חשובה אחת…ובכן..מה הוחלט?" ביקש לדעת,לינדה בקושי הצליחה להוציא את המילים מהפה שלה.
כולם הסתכלו עליה כדי שהיא תגיד כבר לרופא מה הם החליטו.
לינדה:"לפרנקו שלי,חשוב יותר מכול..האושר..לפני כסף,לפני חברים,לפני הכול…ובעזרת האושר הוא מנצח,לכן החלטנו ש…" לא יכלה לומר זאת.
הרופא:"ובכן…?!" המשיך אותה ולינדה כבר לא יכלה יותר,דמעות זלגו לה מעיניה הצורבות כבר מבכי.
לינדה:"החלטנו,שאנחנו מנתקים אותו מהמכונות ונותנים לו לנוח על משכבו בשלום…" אמרה בבכי כשכולם הנהנו בראשם לאות צער.