המקובלים והלא מקובלים – פרק 3

פרנקו עצר את הנשיקה ולקח את לינדה לצד.
פרנקו:"את השתגעת?" שאל פרנקו בעודו לא מעכל את מה שקרה הרגע.
לינדה:"מה?" אמרה בחיוך.
פרנקו:"מה זאת הייתה הנשיקה הזאת?" שאל פרנקו עוד עדיין לא מבין כלום.
לינדה:"נשיקה…" התקרבה אל פרנקו ושיחקה בעניבתו.
פרנקו:"אני לא מבין…את לא כועסת עליי או משהו?אנחנו לא בריב?" שאל פרנקו.
לינדה:"לא,אני חשבתי על זה כל הלילה,אפילו בכיתי,ואני לא חושבת שצריך לריב ככה על תחילת השנה,אז בוא נפתח דף חדש..ונבטיח לעצמנו שנה בלי מריבות" אמרה לינדה בחוכמה.
פרנקו:"את צודקת,אבל אני לא יכול שמשחקים בי ככה בובה.."אמר פרנקו וליטף אותה בלחי.
לינדה:"נכון,גם אני לא אמור,עזוב…זה כבר היה די…בוא לכיתה אני צריכה אותך לצידי" אמרה לינדה בחיוך והתקדמה לכיתה אך פרנקו עצר בדקה.
פרנקו:"חכי דקה" קרא לעברה.
לינדה:"מה?" שאלה מסוקרנת.
פרנקו:"אומרים,שאם תעשה משהו בתחילת השנה,או אם תרגיש הרגשה מסוימת בתחילת השנה,זה מה שיהיה לך כל השנה,ובדיוק בגלל זה,זה מה שאני רוצה להרגיש השנה,כל השנה" אמר פרנקו בחיוך והתקרב אליה.
לינדה:"מה אתה רוצה להרגיש?" שאלה מסוקרנת.
פרנקו:"אותך.." אמר פרנקו ונישק אותה נשיקה ארוכה מלאת אהבה.
-צלצול לתחילת השיעור הראשון,כעבור כמה דקות המסדרונות התרוקנו וכל התלמידים נכנסו לכיתות,בכיתה י"א 1-
כל התלמידים התיישבו,ליד מי שרצו ולפתע המורה נכנס:
גוסטבו:"בוקר טוב תלמידים,אני המחנך שלכם השנה,קוראים לי גוסטבו" אמר גוסטבו בחיוך והתיישב ליד השולחן שלו.
התלמידים:"בוקר טוב המורה" אמרו כמו מקהלה.
גוסטבו:"טוב,דבר ראשון,אני רוצה לברך את כולכם בשנה מוצלחת,אני מקווה שתהיה לנו אחת כזאת…זאת הולכת להיות שנה מלאת ריגושים והפתעות,אולי השנה הכי מאתגרת שלכם..אז אני ממליץ לכם ליהנות מכל רגע ולא להתעסק לי בכל מיני ריבים כמו בשאר הכיתות שלימדתי…טוב שיהיה לנו בהצלחה" אמר המורה וכולם מחאו כפיים.
אלגרה:"המורה,מה אם הדבר השני?" הרימה את ידה אלגרה ושאלה.
גוסטבו:"אוי,נכון,שכחתי…הדבר השני הוא…העברת מקומות" אמר גוסטבו בחיוך.
לינדה:"יופי,קרפדה שכמותך" צעקה לינדה לאלגרה וכל הכיתה צחקה.
גוסטבו:"אני מבקש ממך לינדה,היא לא ידעה שזה מה שאני הולך להגיד,ונכון שאתם מבואסים אבל לא חשבתם שאני עד כדי כך מטומטם נכון?" אמר גוסטבו והוציא דף מהתיק שלו.
גוסטבו:"טוב,אז ככה הנה סדר המקומות שלכם החל מעכשיו ועד סוף השנה:"
לינדה-אנחל
פרנקו-מגי
דיאנה-תומס
מתיאס-אלגרה
כל הכיתה הסתכלה על גוסטבו ולא זזה ממקומה,הם לא רצו לעבור מקומות.
גוסטבו:"נו,אני עוד עדיין מחכה,קדימה תזיזו את התחת שלכם לכיוון השולחנות" אמר גוסטבו.
כאשר הם התיישבו במקומות החדשים,פרנקו נעץ מבט כזה לאנחל של "תיזהר",לינדה נעצה מבט למגי של "תיזהרי", דיאנה ותומס החליפו מבטי שנאה,מתיאס ואלגרה בכלל לא הכירו אחד את השני.
גוסטבו:"מחר,המנהלת תבוא לדבר אתכם..על משהו חשוב מאוד אני רוצה שכולם יהיו נוכחים בשיעור,ברור?" שאל גוסטבו.
התלמידים:"ברור" צעקו ביחד.
גוסטבו:"ועכשיו לעוד הפתעה קטנטנה,תלמידים,אני רוצה להכיר לכם את התלמידה החדשה שרק עכשיו מצטרפת אלינו…לולה צ'אבלי" אמר גוסטבו וכולם הסתכלו לעבר הדלת,הם ציפו לראות עוד איזה בחורה יפה מהמעמד הגבוהה,אבל לזה הם ממש לא ציפו..
הם ראו בחורה לא גבוהה במיוחד,ולא ממש יפה במיוחד…לבושה מצחיק מאוד..בחורה מהכפר…כל הזמן שלולה צעדה במסדרון הכיתה אל עבר השולחן של המורה לא הפסיקו ללעוג לה ולצחוק עליה רצו כל מיני הערות כמו:"שכחתי שהיום פורים","סוסה" וכל מיני כאלה.
כשלולה כמעט הגיעה לשולחן המורה…לינדה שמה לה רגל והיא מעדה והחליקה,ואז באמת הגיע השיא…כולם התפרצו בצחוק ולא יכלו להפסיק הם הרגישו שהם במופע סטנד אפ.. ולולה?היא הרגישה עלוב,היא הרגישה שצוחקים על חשבונה.
גוסטבו:"שקט!!!!!"השתיק את הכיתה ומבטו הופנה אל עבר לולה.
לולה:"היי" אמרה במבטא כפרי.
גוסטבו:"ברוכה הבאה,לביה"ס,ולכיתה שלך,לולה" אמר גוסטבו ולחץ את ילדה.
לולה:"תודה המורה,את יכול לקרוא לי לולי" אמרה וכל הכיתה צחקה.
גוסטבו:אני מבין שעברה עלייך דרך ארוכה" אמר גוסטבו ולפתע המילים שלו הדהדו ללולה בראש….
-פלשבק לאחור-
היא קטפה פרחים,וחזרה לבקתה שלה,בדרך, היא חשבה כמה בודדה היא בלי אבא שלה,רק היא ואמה,היא כ"כ הצטערה שהוא מת,ונשבעה שלאימא שלה לא.. לאמא שלה היא לא תיתן לזה לקרות,בעזרת הפרחים שהיא קטפה היא תכין חליטה שתבריא את אמא שלה מהמחלה.
כשהיא חזרה לבקתה,היא ראתה את אמא שלה כולה מזיעה,בוערת מחום יושבת בכיתה ומגמגמת…
לולה מיד רצה אליה והתיישבה לידה על הרצפה על הברכיים.
אז'לן:ילדה שלי…"אמרה בחום וברוך.
לולה:"אימא,אל תתאמצי לדבר,אני יציל אותך,אני הולכת להכין לך תרופה" אמרה לולה ורצתה לקום לעבר המטבח,אך אמא בשאירת כוחותיה עצרה אותה והשתיקה אותה.
אז'לן:"ששששש….ילדה שלי כמה גדלת,כמה יפה נהיית.."אמרה אמה וליטפה אותה.
לולה:"אמא…על מה את מדברת?מה קרה לך ?" שאלה לולה ודמעות ירדו על לחיה.
אז'לן:"בתי,אני אף פעם לא שיקרתי לך,אני אהיה גלויה איתך…לא נותר לי עוד הרבה זמן…את חייבת להיות בשקט עכשיו ולהקשיב לי עד הסוף" אמרה אז'לן בבכי והשתעלה קלות.
לולה:"לא,זה לא יכול להיות…יש לך עוד הרבה זמן…אני לא רוצה שתעזבי אותי.."אמרה לולה בבכי.
אז'לן:אלה החיים בתי,תמיד גידלתי אותך בחום ואהבה..אז נכון לא הייתי עשירה או מפורסמת,אבל תמיד הענקתי לך את הטוב ביותר ודאגתי לך שיהיה לך הכי טוב בעולם ילדה שלי…אף פעם לא חסר לך דבר…אני אוהבת אותך ואני רוצה שתמיד תיזכרי את זה שאני יהיה שם למעלה בשמיים וישמור עלייך,אני תמיד יגן עלייך בטוב וברע…את מוכשרת,את יפה,את תוכיחי לכולם,את כישרונותייך,את תצליחי בתי,אני לא רוצה שתשאירי פה,אני רוצה שתעזבי ותצליחי בעולם..בעזרת כל חסכונותיי,תבטיחי לי" אמרה אז'לן כאשר כוחה נגמר לאט ולאט.
לולה:"אבל..אני לא רוצה לעזוב…אני רוצה להישאר איתך.." אמרה לולה וחיבקה אותה..
אז'לן:"תמיד הייתה כ"כ חכמה…אבל תמיד כ"כ עקשנית" ליטפה אותה " את יודעת שזה בלתי אפשרי..תבטיחי לי" אמרה אז'לן בקוצר נשימה.
לולה:"אני מבטיחה" אמרה לולה בבכי.
אז'לן:"עוד דבר..הכסף לנסיעה,הוא לא רב אבל הוא יספק אותך אני השארתי אותו במעטפה,קחי את זה" אמרה אז'לן ונתנה לה שרשרת זהב.
לולה:"מה זה?" שאלה לולה בסקרנות.
אז'לן:זו שרשרת בעל ערך רב,שעוברת אצלנו מדור לדור במשפחה,אמי נתנה לי אותה,סבתא שלך..הייתי אמורה לתת לך אותה בגיל 18..אבל עוד לא הגעת לגיל הזה לכן אני מעניקה לך אותה עכשיו תענדי אותה תמיד איתך,היא תגן עלייך ותשמור עלייך…בתי אין עוד הרבה זמן,אני אוהבת אותך כ"כ..אמרה ונישקה אותה בראש…אני אוהבת אותך" אמרה אז'לן ולאט לאט נערצה נשימתה ונסגרו עיניה.
לולה פרצה בבכי ובצעקות:"אימא!!!!!!!!אימא!!!!!!למה אלוהים למה???? לקחת לי את הדבר היקר מכול?????אני אוהבת אותה כ"כ" צעקה לולה בבכי וחיבקה את אמא בכל הכוח