המפקד?אני אוהבת אותך. פרק 2

אני אוהבת אותו,הוא אמר שזה הדדי,החיוך פשוט השתלט עלי,אני מרגישה אבודה אבל מאוהבת.
– – – – – – –
ליבי הלם מהתרגשות,אם הייתי יכולה הייתי מסתובבת ובורחת מכאן.
הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות פה עכשיו,להסתכל לו בעיניים,להגיד לו שאני אוהבת אותו.
אני כל כך מאושרת שזה הדדי המחשבות רק עליו כרגע,
"כריסטי?" הוא חייך אליי,"כן המפקד?" ניסיתי להסתיר את פניי כדי שלא יראה שאני מסמיקה,
"כריסטי תקראי לי מיכאל כשאנחנו ביחד אבל כשליד מפקדים אחרים או חניכים תקראי לי המפקד,טוב נשמה?", "כן,מיכאל" חייכתי והסתכלתי לו בעיניים, הוא רכן לכיווני ונשק לשפתיי.
השפתיים הסגלגלות והעבות שלו היו כאלו נעימות,עם טעם של אפרסק ממש מושלם כמו חלום.
– – – – – – –
בלילה, כשעוד ניסיון להירדם עלה בתוהו, ניסיתי להיזכר אם אי פעם הייתי מאושרת מאיזשהו רגע רומנטי ומרגש כזה. אפילו בנשיקה הראשונה שלי לפני שנתיים לא התרגשתי ככה, לא הייתי כלכך נסערת. זה היה הצעד הנכון לשנינו, ידעתי.
כבר 22:30, הנייד שלי מצלצל על הצג מופיע 'המפקד', מה לעשות? לענות לו? קמתי מהמיטה ועניתי לו, "כן מיכאל?" הקול שלי היה צרוד מעט, "כריסטי אני מתחת לבית שלך תרדי לכמה דקות בבקשה" שמעתי שמשהו לא בסדר בקולו, יישרתי מעט את החולצה. שלוש פעמים החלפתי בגדים לפני שירדתי למטה. להיראות יותר מדי רשמית לא רציתי. מצד שני, זה גם לא דייט או משהו כזה הוא כולה קפץ לדבר איתי.
"תודה !" מיכאל אמר כשנכנסתי לאוטו, היה קר בחוץ מאוד, יצאתי עם שורט וחולצה זרוקה שראו בה את החזייה, "מה קרה?" התעניינתי והסתכלתי עליו, "אני ממש אוהב אותך,לא יודע למה חיכיתי בכלל" הוא אמר ובחן אותי מכף רגל ועד ראש בעודו מזיז לי שיער מהפנים ומלטף את הלחי הקרה שלי עם היד החמה שלו, ישבתי מולו נבוכה. לא ידתי איך לפנות אליו ומה לומר. בתקופה הזאת הוא גם ראה אותי מסתובבת עם דין, הוא חשב שאנחנו ביחד הוא עדיין חושב שאני אוהבת אותו לדעתי, אבל לא, אני אוהבת אותו, את מיכאל.
"אמא תסכים לך לישון אצלי?"הוא מלמל, "כן",עניתי לו ויצאתי מהאוטו יש לביתי, אספתי תיק עם מערכת למחר ובגדים, ואז חזרתי לאוטו שלו, יש לו פולקסווגן כחלחל, חגרתי חגורה והוא התניע את האוטו.
– – – – – – –
הלכתי אחריו בשתיקה. בשנתיים של ההיכרות בנינו אף לא הייתי בביתו, הרבה חניכים היו אם לחשוב על זה.
היחסים שלי איתו מעולם לא חרגו מהמסגרת הבית ספרית. העפתי מבט אל המטבח הגדול שנתפס לי בזווית העין, "וואו" , פלטתי כולי המומה, הוא חייך והתיישב על הספה וסימן לי לבוא לידו.
ישבנו זה מול זה בלי לומר דבר. כל הדרך לכאן שיכנעתי את עצמי שלא אשתוק ואהיה פתוחה איתו, אדבר איתו על כל מיני דברים כדי שלא יגרם מתח בנינו.
הבטתי בו בדריכות וחשש, חיכיתי למוצא פיו. שקט מתוח השתרר בחדר. רציתי לקפוץ עליו, רציתי לנשק אותו, "אולי את רוצה לשתות משהו?" שאל פתאום. "כן, תודה, מים" עניתי. הייתי זקוקה לזה, הוא ניגש למטבח והשאיר אותי בסלון.
מיכאל חזר אל החדר והושיט לי כוס מים. "אני מצטער שאני שותק, אבל את מדהימה את כל כך יפה שאני יכול לשתוק כל החיים ורק להתבונן בך." אמר. "פשוט… טוב, את לבד מבינה"
התבוננתי בידו של מיכאל, ביד שבה הושיט את לי הכוס מים. לגמתי מהמים, "אני עייפה" אמרתי ובאותה השנייה גם פיהקתי, הוא הביט בי בתמיהה "את רוצה לישון איתי בחדר ?"
"לא, אפשר לבד?" אמרתי והשפלתי מבט. הוא ליווה אותי בשתיקה לחדר, "תעיר אותי בבוקר?" שאלתי לפני שנכנסתי לחדר והשארתי אותו מאחור.