המסתורין שבך פרק 7

התעוררתי לעוד בוקר קריר, בוקר ללא אדי.
ההרגשה כל כך מוזרה ותחושה של עצב מקשה עליי לעמוד על הרגליים.
בלית ברירה הנחתי את רגליי על הריצפה הקרה וסחבתי את גופי לעבר המקלחת.
השיער השחור, היה מבולגן מה שנבע מהחוסר שינה והתזוזות מצד לצד הלילה, המחשבות על אדי הרגו אותי.
שנה שלמה שלא אצחק איתו, שנה שלמה שלא אשתף אותו ברגשות שלי ובשגעונות של חיי.
איך שורדים שנה ללא אח?
אני חושבת שמישל גם כמוני, לא ישנה על הלילה.
הוא סיפר לה, הוא שיתף אותה ברגשות שלו אליה.
הוא סיפר לה דווקא עכשיו כשהוא טס ולא יהיה כאן כדי לשנות את המצב בינהם.
תמיד אמרתי לו שהוא יספר לה, שזה יכול לבוא לטובתו ויותר מכל לשחרר את עצמו מההרגשה הכלואה שהרגיש כל הזמן הזה.
אבל בסופו של דבר הכל לטובה, אני מניחה.
אחרי המקלחת רותחת שעשיתי, הרגשתי מספיק רעננה וירדתי למטה, כמו בכל הוקר לשתות את הנס שתמיד גורם לי להתענג על כל לגימה ממנו.
בעודי יורדת במורד המדרגות, שמעתי כל מיני קולות, יותר מידי קולות מוכרים ולא מוכרים.
ההורים שלי בבית?
משהו בטוח קרה, אבי היה אתמול בבית וגם היום?בטוח קרה משהו בעבודה.
לאחר שירדתי את המדרגה האחרונה, הופתעתי לגלות שגייב ישב בסלון, דיבר עם הוריי בסמכותיות מוחלטת, בטון המשכנע שלו. הזכיר לי פולטיקאי.
הוא עובד איתם בחברה, בעצם ככה הכרתי אותו.
אם הוריי היו יודעים מה התחולל בחדר המיטות שלו איתי, הם היו מפטרים אותו ואותי מנדים מ"משפחת האצולה" שלהם.
התפללתי שלא ירגישו בי וימשיכו להתעסק בעבודה שלהם אך גייב, כמה מפתיע החליט לברך אותי בבוקר טוב ואחריו כל השבט שישב בסלון.
הנחתי על שפתיי את החיוך הכי מזוייף שיכולתי ובירכתי אותם בחזרה.
גייב כבר ידע מה עובר בראשי עכשיו, הוא ידע כמה אני שונאת את כל הישיבות האלה.
חיוך שובבי למדיי שיחק על שפתיו מה שעיצבן אותי כל כך, הוא אוהב להתעלל בי.
"אל תפריעו לעצמכם, אני לא כאן" אמרתי והלכתי הכי מהר שיכולתי למטבח.
סלמה, עמדה והכינה תה וקפה לכל אותם העשירים שישבו בסלון, גילגלתי את עיניי כי שנאתי לראות אותה על כך לחוצה בגלל קבוצת אנשים חסרי רגישות.
"בוקר טוב סלמה." אמרתי בחיוך אמיתי, רק היא גורמת לי להיות רגועה ואמיתית.
"בוקר טוב ילדה יפה, תשבי אני כבר מכינה לך את הנס." היא אמרה והייתה כל כך לחוצה.
"הכל בסדר סלמה, אני אכין בעצמי." אמרתי ברוגע והיא החלה לחייך.
"תודה רבה לך יפה שלי." היא אמרה רגועה יותר והרימה את המגש הגדול הצבןע בצבע כסף. עליו היו מונחים כל הספלי קפה והתה שביקשו כל אחד כבקשתו וגם צלחת גדולה של מתוקים בצד המגש.
היא התקדמה לעבר הסלון וגייב בדיוק התקדם לכיווני.
גלגלתי את עיניי, התחלתי להכין את הנס.
"שלום לך ידידה." הוא אמר בקולו הצרוד ונעמד לצידי כשהוא שעון על השיש עם ידיים משולבות על חזהו.
"שלום לך ידיד." החזרתי באותו המטבע ושפכתי אל תוך הכוס מים רותחים המקומקום ועירבבתי עם כפית.
"התגעגעתי." הוא שלף את הצפוי והביט בי רציני מתמיד.
"גייב אני חושבת שכבר דיברנו על זה, אל תהיה ילד." אמרתי, כמעט התחננתי.
"יש הבדל גדול בין ילד לבין גבר שרוצה אותך." הוא אמר בקוך נמוך ומשך אותי קרוב אליו.
"דיי, אני לא רוצה את זה שוב." אמרתי בשקט, הוא שתק. השתיקה שלא לא מוצאת חן בעיניי.
אני יודעת איך זה להיות כבולה ברשת שלו, זה יכול להיות כל כך פוגע.
"את לא מבינה שהפעם זה אחרת, אני באמת רוצה אותך." הוא לחש באוזני וגרם לצמרמורת לא רצויה לחדור לגופי דרך העמוד שידרה.
לקחתי צעד אחטרנית והרמתי את מבטי הקר לכיוונו.
"עזוב, זה כבר לא ילך." הרמתי את הנס מהשיש ועברתי אותו מבלי להביט בעיניו שכנראה היו כל כך מושפלות מהדחייה.
התקדמתי לכיוון המדרגות, מחכה לרגע שבו אגיע כבר למיטה.
"אריאלה." קולו הרציני של אבי נשמע מהסלון.
הבטתי בו, מחכה שיגיד כבר את מה שהוא רצה להגיד.
"בואי תשבי איתנו." הוא הציע ושוב חיייכתי חיוך מזוייף.
"לא זה בסדר, אני בחדר תודה." אמרתי ובאתי להתקדם אך שוב קריאה בשמי עצרה אותי מללכת.
"זאת לא הייתה שאלה, קדימה." קולה הצווחני של אמי כל כך הרתיח אותי. הנימה המתנשאת שלה.
באותו הרגע הרגשתי את ידיי רועדות מהרצון
לחנוק אותה.
התיישבתי על יד אבי, בלית ברירה עם הבעה קרה ואדישה.
לא באמת מתכוונת להקשיב, לא מתכוונת ללמוד שום דבר מהעסק הזה.
הבטתי לעבר הספה שממולי, פגשתי באפור שבעיניו, הוא ישב והביט בי במבט קודר וזעוף.
הוא שילב את ידיו השריריות ורגליו היו מפוסקות לרווחה.
לא הצלחתי להבין מה פשר המבט הזה ומה הוא עושה כאן שוב?
הוא הולך להיות חלק מהעסק הזה?
הוא לא הפסיק להסתכל בעיני, גרם לי להרגיש לא בנוח, כמו בכל פעם שהוא מביט בי ככה.
הוא היה לבוש שונה מכל מי שישב כאן הרגע, שונה מגייב שהיה לבוש בחליפה אלגנטית לעומתו שלבש רק ג'ינס שחור שישב על גופו כל כך מושלם וחולצה לבנה פשוטה וקצרה שהבליטה את שריריו העצומים.
לא הצלחתי להתרכז בשום דבר ובשום מילה שהם אמרו חוץ ממבטו.
מה לעזאזל יש בו שאני כל כך רוצה לדעת?
הוא שונא אותי, זה ניכר במבט שלו ובהתייחסות שלו כלפיי. זאת אומרת ההתעלמות המוחלטת שלו ממני.
הוא הדבר הכי יפה שפגשתי בחיי.
"טוב, אני עולה למעלה, אני מרגישה טוב." שיקרתי וקמתי במהירות הספה.
לא יכולתי להישאר שנייה נוספת על ידו.
"אריה?" קולו הצרוד של בן נשמע מרחוריי גבי, עצרתי את עצמי והסתובבתי אליו מופתעת.
"תראי לי איפה השירותים." הוא אמר בנימה נוקשה וקם מהספה.
"או-קיי." אמרתי בעודי עדיין מופתעת מהבקשה.
עליתי במורד המדרגות ובן בעקבותיי.
"הנה, תהנה." ירקתי בקור ובאתי לפנות לכיוון חדרי, אך ידו הגדולה תפסה בידי בחוזקה ובאגרסיביות ומנעה ממני ללכת.
הבטתי בידו שאחזה בחוזקה בידי ואז בעיניו הטפורות שבשנייה כבשו אותי ומשכו אותי לתוכן.
לעזאזל, אני מתרגשת רק מלהביט בו.
"אני שונא ציניות." הוא אמר בשקט, אך היה כל כך מאיים.
גמעתי את רוקי באיטיות והבטתי מבועתת בעיניו.
הוא לא חייך הוא רק הביט בי במבט עצני שגבר יותר ויותר עליו בדיוק כמו אחיזתו בידי.
"כואב לי." נאנקתי בכאב, אבל לו זה לא הזיז למחוץ עוד יותר את ידי שכבר בקושי הרגשתי.
הוא זרק את ידי בחזרה לחיקי בזלזול ונכנס לשירותים.
הוא טרק את הדלת למולי והשאיר אותי המומה ומוטרדת.
זה הטריד אותי, הוא הכאיב לי ממש הכאיב לי.
ידו השאירה סימן אדום שאני בטוחה שיהפוך לכחול באחד מן הימים.
לעזאזל איתו, איך זה שאני שתקתי?איך זה שנתתי לו לשלוט בי ולהשפיל אותי ככה.
לא ידעתי שהוא כל כך אלים, הוא אלים וחסר רגש.
ממש רובוט עם עצבים.
נכנסתי לחדרי, זועמת וכואבת.
"בן זונה." מלמלתי לעצמי בשקט והתבשלתי בתוך עצמי.
פעם הבאה הוא לא יצא מזה בכזאת קלות.
הנחתי את ראשי על הכרית שהייתה קרה והבטתי על הסימנים האדומים שהוא גרם להם.
ממש כאבה לי היד וזה הרתיח את כל כולי מבפנים, אידיוט חתיך.
עצמתי את עיני ושקעתי לשינה.
***
אני ומישל החלטנו לצאת למסיבה של שון, ידיד משותף שלנו וגם של אדי.
אין ספק שהוא חסר לנו, חסר לכולם.
אפילו לא הספקנו להיפרד כמו שצריך.
"את יודעת, מאז מה שאדי אמר אני חושבת יותר עליו מאשר על ג'ק." היא אמרה בהבעה רצינית ואף מיואשת.
לפעמים אני לא מבינה איך היא חייה עם הפיצול אישיות של עצמה.
היא לא החלטתית ודעתה יכולה להשתנות במאית השנייה.
"יותר טוב, זה מצויין!" אמרתי באושר והיא גילגלה את עיניה.
"אל תמנעי ממך את הדברים הטובים, ג'ק הוא סתם חרא." הסברתי בזעף, רק המחשבה עליו עושה לי רתיחת קומקום בגוף בכל דמי.
"טוב בואי נלך לשתות ונשכח מהכל לכמה רגעים." היא אמרה ומשכה בידי אחריה לכיוון הבר.
התיישבנו על כיסאות הבר הגבוהים וביקשנו מהברמן וודקה לימונים.
הוא הנהנן בחיוך כובש והחל למזוג את הוודקה אל תוך הכוסות.
"שלום לך ידידה." שמעתי מאחורי, גלגלתי את עיניי.
למה לכל מקום שאליו אלך אצטרך לראות אותו שם?
לא מספיק בבית שלי?
"שלום גם לך." עניתי ביובש, הוא חייך ונעמד לצד הכיסא שעליו ישבתי.
"טוב לראות אותך ילדה." הוא לחש קרוב לאוזני וגרם לצמרמורת קלה לחדור לגופי.
שנאתי אותו על זה.
שתקתי, החלטתי להתעלם ממנו, לא ממש יש לי כוח להתעמת איתו עכשיו.
אני באתי לכאן כדי לברוח מהצרות שלי והוא נחשב לאחד מהצרות שלי.

הבטתי על שיערי השחור מבעד למראה סידרתי אותו במעט ויצאתי.
כשיצאתי נתקלתי במשהו קשיח וגבוה במיוחד ומריח כמו גן עדן.
הרמתי את מבטי מהחזה המוצק נגלה למולי וניפגשתי שוב בסערת הגשמים של בן.
עיניו כמו תמיד סערו ודמו לעננים סוערים במיוחד.
הבטתי בו כעוסה, לא מסתירה את העובדה שלא שכחתי את מה שעשה לידי היום.
ניסיתי לעבור אותו אך הוא חסם לי את הדרך.
"בא לך לתת לי לעבור?" שאלתי חסרת סבלנות כשהוא רק עמד מולי כמו עמוד חשמל ולא זז.
"את באה איתי." הוא אמר בקול צרוד שלא תמיד אני זוכה לשמוע אותו.
הוא משך את ידי אחריו לעבר אחד החדרים והכניס אותנו לאחד ריק.
"מה אתה עושה?" שאלתי מופתעת מתמיד, המהלך הזה לא אופייני לו בכלל.
הוא בדרך כלל אוהב להתעלם מקיומי ולחיות בבועה שלו.
"אריה…" הוא קרא בשמי בקיצור וזה נשמע כל כך מושלם כשהוא אמר את זה.
קפאתי ובלעתי את רוקי בכבדות.
ניסיתי לדבר, ניסיתי לזוז אך יופיו הוציא אותי מהריכוז.
"מ-מה?" גמגמתי בטיפשות, הוא הביט בי במבט הקשוח שלו והקודר.
ממש בלע אותי אל תוך עיניו, הייתי מהופנטת.
נשימותיו החמות התנפצו על צווארי וצמרמורת מטורפת התפרצה בתוכי.
הוא כל כך מטריף, מבלבל את כל עולמי.
את כל כולי.
הוא טילטל את כל גופי עם התנהגותו ועם יופיו המטריף.
"אני רוצה אותך הלילה." מה שהצלחתי לפלוט מפי זו רק אנחה שקטה.
מה שלא כל כך נתן לן תשובה.
"הלילה את שלי." הוא לחש באוזני והרגשתי איך בטני התחתונה מתפתלת מבפנים.
גם אם אני לא רוצה, הוא שולט בי עכשיו, יודע שאין יצור בעולם הזה שיוכל לסרב לכל החושניות שמוצבת בפניו.
ידיו אחזו בצידי גופי, התחלקו לגבי התחתון ואז הצמידו את בטני אליו צמוד.
גנחתי בשקט, חשבתי לעצמי…למה שירצה מישהי שנראית כמוני?
מה כל כך מסקרן בי ולמה דווקא אותי הוא רוצה הלילה?
למה אני כזאת חסרת עמוד שדרה ונכנעת לדחפים שלי וליצרים שהייתי מעלימה ממני בכיף.
הוא גרר אותי לעבר המיטה, זרק אותי בחוזקה עליה ופשט את חולצתו.
הוא חשף למולי את טונה השרירים שלו ואת הקעקועים המגרים שלו שכיסו את זרועו וגם על חזהו היה קעקוע ענקי.
אני מכורה לגברים עם קעקועים.
הבטתי בו כאילו הבטתי על יצירת אומנות הכי יקרה.
מבטו היה כה עצבני, הוא כעס על מישהו, על משהו.
הוא עלה מעל גופי, החליק את ידיו החמות על רגליי וכשהגיע לכיוון המפשעות כבר כל התחתונים שלי נטפו מהרטיבות שרק הידיים שלו עשו.
גנחתי מעט בקול, לא שלטתי על עצמי.
הרגשתי עונג שלא הכרתי לפני כן.
הוא פשט את השמלה הקצרצרה שלבשתי ונשארתי רק עם תחתון וחזייה.
סט אדום זועק.
הוא הביט על גופי בתאווה, נראה שאהב את זה.
אבל אולי זה רק הדמיון שמטעה אותי.
אולי הוא עושה את זה בכוח, אבל למה לו?
הנשיקות הרטובות שלו על בטני התחתונה קטעה את החששות שלי לגבי מה שקורה עכשיו.
הרגשתי כאילו אני שוכבת על ענן, כאילו כל גופי מרחף מעל פני האדמה.
גנחתי המון, לא יכולתי להפסיק להתענג.
הוא מענג ועושה את זה בדיוק כמו שאני אוהבת.
אוי ה' לאן נכנסתי.
מכאן כבר אין דרך חזרה, הוא קם ממני והשיל את מכנסו ואת הבוקסר שלו.
הוא נשכב מעליי שוב, נדחק בין רגליי וחדר אל נרתיקי שהיה רטוב למענו.
ההרגשה האילהית התעצמה מכל חדירה שלו, הוא היה כל כך אגרסיבי ומהיר.
כאילו תקף אותי, לא היה עדין בכלל.
גנחתי בקול רם, מרגישה ברקיע השמיני.
"בן." גנחתי, הגעתי לסיפוקי בדיוק כמוהו.
הוא קם ממני והחל להתלבש במהירות.
לא הבנתי מה קרה, למה הוא עשה את זה?
עכשיו הוא בורח?
אולי אני דוחה אותו, הרשתי לעצמי להיות הסטוץ שלו להלילה, שלא תעזי להאשים אותו.
את האשמה העיקרית במצב הזה.
חשבתי לעצמי, ממש כעסתי על עצמי.
הדמעות איימו לרדת ומבטו הריקני של בן לפני שהוא יצא מהחדר לא יוצא לי מהראש.
אני שונאת אותו ועוד יותר את עצמי.