המסתורין שבך פרק 6

מתי תביני שהג'ק הזה הוא לא בשבילך?תראי למה הוא גורם לך, הוא מרסק אותך לחתיכות והכי עצוב שאת נותנת לו." הטחתי בפניה את האמת הכואבת, הבעת פניה נהפכו לרציניות וראיתי את העצב דרכה.
מזדהה עם כל מבט וחשש שהרגע היא הרגישה.
החשש לאבד את הדבר שעליו אתה נשען, הדבר שאליו אתה כל כך רגיל ומפחד שפתאום לא יהיה יותר.

"את חושבת שאני לא יודעת?זה לא קל, אני לא יכולה פשוט לזרוק את כל הרגשות שלי ככה פתאום ולשחק אותה כאילו כלום לא קרה ולא היה." היא ניסתה להסביר את השקרים שהאכילה את עצמה, מנסה כל פעם לתרץ לעצמה כדי שלא תאבד אותו ותוכל להמשיך לשכב איתו. לתת לו להפוך אותה לסקס המזדמן שלו, להיות עיוורת להשפלה הזאת ולחולשה הארורה שמשתלטת ברגע שהעיניים הממגנטות מביטות בעיניים הכנועות, יודעות כבר שאת אצלו שוב ברשת הארורה שלו.

"את מתרצת לעצמך, אני הייתי בדיוק באותו המקום שלך עם גייב.
תראי איפה אני, בלעדיו ואפילו נגעלת רק מהמחשבה להיות איתו." שיקרתי, גייב תמיד יהיה מושך בעיני, אבל רציתי שתבין את הפואנטה שלי.

"אני יודעת שאת צודקת, אני יודעת את זה. אני באמת מקווה שאצליח להחזיק את עצמי." היא אמרה ונראתה אבודה בתוך עצמה עם ההחלטה הקשה שהצטרכה לקבל.
היא מרגישה עכשיו כאילו בניין קרס עליה, שהאדמה מתחתיה נפתחה והיא נלחמת לא ליפול אל תוך הבור הענקי שנוצר.

כואב לי שהחברה הכי טובה שלי, נמצאת במצב הזה, כי אני הייתי שם ואני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. הרצון למגע שלו ולנשיקות ששרפו כל פיסה בגוף שהיה לוהט תחת מגעו ועורו.
המבט שתמיד מרגיע כשהוא מביט בתוך העיניים.
הסקס איתו, תמיד סוער ולא משעמם, תמיד משאיר טעם של עוד, אין שובע עם גברים כאלה.
אבל הכל עובר, זה מה שאני למדתי מהנסיון שלי.
"תודה אריה, אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך." היא אמרה בקול סדוק וזרקה את ראשה על חזהי.
"אני תמיד אהיה כאן בשבילך מישל, תנסי רק ליישם את זה. את תראי כמה כיף יהיה לך, איזה שחרור תרגישי." הסברתי לה והיא הנהנה על חזהי.
"אני יודעת." היא לחשה בקול חנוק מדמעות.
שיחקה בקצוות שיערה עם אצבעותיה הדקיקות.
ליטפתי את ראשה והנחתי שהיא הבינה אותי ואת מה שהיא צריכה לעשות כדי שיהיה לה טוב.
אני באמת מקווה שבאחד מן הימים היא תבין עם איזה בן-אדם יש לה עסק.
שתפקח את העיניים ותבין שכן קיים מישהו שמסוגל לאהוב אותה בדיוק כמו שהיא.
***

ישבתי עם אדי בבית קפה במרכז הקניות של השכונה, היכן שאני ומישל עשינו את הקעקוע.
הקור היה בלתי נסבל, אבל עדיף הקור מהחום והלחות.
אדי נראה כל כך לא רגוע, פניו שדרו חוסר מנוחה וגופו אי נוחות.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי והבטתי עמוק בעיניו שהיו כה לחוצות עכשיו.
נכנסתי ללחץ, הוא בדרך כלל מחייך ונראה ששום דבר לא מזיז לו.
"אני מקווה שלא תשתגעי ממה שאני הולך להגיד לך, אני…אני לא יודע איך להגיד את זה לעזאזל!" הוא צעק, כעס על עצמו ואני נאכלתי מבפנים, ידעתי שזה הולך להיות כבד ורציני.
"אני עוזב אריה." בום!
המכה הוטחה בפניי ובכל חלקי גופי, הלם הכה בי ולא הצלחתי להגיב.
פשוט ישבתי ושתקתי, משחזרת את המשפט שוב ושוב במוחי.
החבר הכי טוב שלי עוזב.
"תגידי משהו." הוא לחש ונאחז בכף ידי.
הביט בי במבט עצוב בזמן שאת עיניי מילאו הדמעות.
"אל תבכי, בבקשה." איך לא?איך לא אבכה אם הדבר שמחזיק אותי עוזב, אומנם גם מישל מחזיקה אותי שפויה אבל אדי זה משהו אחר לגמרי.
הוא האח שלעולם לא היה לי, הוא ממלא חלק כל כך חשוב בחיי.
"זה רק לשנה, זה לא לתמיד." הוא הסביר, כאילו שנה זה בסה"כ דקה.
בשבילי זה נשמע כמו נצח.
"למה?" שאלתי בקול רועד, ידי רעדה וכך גם כל גופי.
"אני טס לקנדה עם המשפחה שלי, סבתא שלי במצב קשה, היא עומדת למות ואמא שלי רוצה שנעביר את הזמן האחרון איתה ביחד." הוא אמר והבנתי שאני לא יכולה לשכנע אותו להישאר, סבתא שלו עומדת למות והוא חייב להיות איתה, ברגעים האחרונים שלה כאן בכדור הארץ.
הדמעות החלו לזלוג ועיניו כבר החלו להיצבע באדום.
קמתי מהכיסא והוא אחריי, חפרתי את ראשי על חזהו ועטפתי עם ידיי את גופו הגדול כל כך חזק.
שיבין את גודל האבדה בשבילי, עד כמה שזה ישפיע על חיי השנה שבה הוא לא יהיה איתי כאן.
איתי ועם מישל.
"למה לא קראת לשלושתינו?" שאלתי בשקט על חזהו הקשיח.
ידו ליטפה את גבי מעלה ומטה, הרגיע אותי כמה שיכל.
"איתה אני הולך להיפרד אחרת, אני אוהב אותה." הוא אמר ושמעתי דרך קולו עד כמה שהוא עכשיו שבר כלי.
כמה שאהבה חד צדדית יכולה להיות הדבר הכי כואב שבן-אדם יכול לעבור.
אהבה בסופו של דבר זו מחלה נפש.
אתה נהפך לחולה ואובססיבי כלפיי אותו אחד שיש לך רגשות עזים כלפיו.
פתאום מתחיל להיות כל כך חשדן ולהעסיק את המוח במחשבות מיותרות ודמיוניות.
אתה לעולם לא יכול להישאר רגוע כשאתה מאוהב.
אהבה זה דבר שהוא מאוד כואב, אבל קשה לחיות בלעדיו, אני חושבת שזה כמעט בלתי אפשרי.
בן-אדם תמיד ירצה להרגיש אהוב.
"אתה תהיה לי כל כך חסר." ייבבתי עליו והוא ניסה להרגיע בכמה ליטופים נוספים שלא יעזרו לשנה שלמה.
"אני אחזור, אני מבטיח אריה." הוא אמר והידק את חיבוקו ופיזר כמה נשיקות על קוד קוד ראשי.
***
מישל:

אדי נכנס אל חדרי, נראה כה אבוד וכל השמחת חיים שתמיד קיימת בו פתאום כבר לא נראית.
הוא התיישב על ידי על המיטה, מביט בעיניי במבט כל כך סוער.
בחיים לא ראיתי את אדי כל כך רציני.
השתיקה החלה להימאס עליי ובו זמנית גם להפחיד אותי.
"אני עוזב מישל." לקח לי כמה רגעים לעכל את מה שאמר לי הרגע.
לא רציתי להאמין, רציתי שזה יהיה שקר, אך עיניו הוכיחו עד כמה שהוא רציני.
"אתה מה?" לחשתי בקושי קולי נשמע.
"אני עוזב, לשנה." הוא הידק את לסתו, הביט בי בכל כך הרבה מבטים.
"למה?" שאלתי לאחר שתיקה קצרה ומעיקה.
"סבתא שלי עומדת למות, אמא שלי רוצה ש…נהיה איתה ברגעים האחרונים שנותרו לה." הוא בלע את רוקו ונצמד אל גופי.
הוא ליטף את לחיי והביט בי במבט שלפני כן לא ראיתי בעיניו.
"מישל…" הוא קרא ותפס את פניי גם בידו השנייה, עכשיו היינו ממש קרובים אחד לשנייה.
זה הרגיש לי כל כך מוזר, הוא שונה, המבט, המגע.
כל כך לא הוא.
הרגשה מוזרה הציפה אותי, הבטתי באדי בצורה אחרת, לא יודעת איך קשה לי להבין את הסיטואציה הזו.
"אני אוהב אותך." הוא אמר ברוך ופניו הקשיחו, כל גופו הקשיח כאילו נכנס למגננה.
"גם אני אוהבת אותך אדי." אמרתי בחיוך קטן.
"אני אוהב אותך מישל, לא כמו אח או חבר… אני אוהב אותך." גמעתי את רוקי, הבטתי בו מוכת הלם.
לא מבינה מה עובר עליו, למה הוא מתכוון.
אני מבולבלת.
"אני לא מבינה אותך." הצלחתי ללחוש, הוא נשך את שפתיו בכאב וריסק אותן על שלי בחוזקה.
הוא החל להניע אותן על שפתיי אך אני לא הגבתי, הייתי המומה מידי בשביל לזרום עם זה.
הוא התנתק באיטיות משפתיי כשמצחו צמוד על מצחי ועיניו עצומות.
"אדי…" קראתי בבכי חלוש.
"הוא לא ענה, רק חיכה לתגובה שלי.
"למה היית חייב להרוס את הכל?" שאלתי וגבותיו התכווצו.
"הרסתי?" הוא שאל בפליאה.
"אתה הרסת כאן חברות של שנים." אמרתי בצעקה, הוא הביט בי כועס, מאשים אותי במבטו הנסער.
"זה מה שיש לך להגיד אחרי הכל?" הוא שאל מאוכזב, שתקתי.
בלעתי את הלשון, כל כך רציתי שכל זה יהיה חלום.
"אני מצט…" "אל תצטערי." הוא קטע את דבריי וקם מהמיטה במהירות חדה.
כפות ידיו היו מאוגרפות והמבט הבוער שלו כל כך הרתיע אותי.
אני לא הכרתי את האדי הזה לעולם.
זה חדש לי כל זה.
"את לא אשמה." הוא קבע, מאשים את עצמו בכל המצב הזה.
"רק תבטיחי לי דבר אחד." הוא אמר והניח את ידו על הידית של הדלת, מתוכנן לצאת מהחדר.
"מה?" בקושי הצלחתי לנשום, החנק במרכז גרוני לחץ ולחץ. חסם את קנה הנשימה.
"תעזבי את הג'ק הזה, מגיע לך יותר ממנו." הוא אמר ולבסוף יצא מהחדר.
הותיר אותי להתמודד עם הכל לבדי.
השקט שהגיע לאחר לכתו, הייתה כל כך רועשת.
לא הצלחתי להקשיב לעצמי, הייתי כל כך מבולבלת.
כל כך כואבת.
אני חושבת שאיבדתי אותו לנצח.
———

וואו בנות, קודם כל אני רוצה להודות לכן על הדירוגים והתגובות. אתן ממש ממש ריגשתן אותי ושימחתןן אותי.
אני נשבעת שהתרגשתי וגרמתן לי לחייך שעות!
אז אני מעריכה את זה ואוהבת אתכן כל כך המון.