המסתורין שבך – פרק 5

עיניי הדבש קפאו והביטו בעיניי שהיו מוכות בלם מנוכחותו כאן, בביתי.
אחרי שנתיים של נתק מוחלט, לראות שוב את האדם שדיי דפק לי את הקופסא ואת האמון בגברים. לא ממש נעים.
הוא חייך את החיוך המפורסם שלו, שבכל פעם שהיה מופיע בפניו, ידעתי כבר שלא משנה מה אני אכנע לכל בקשה שיבקש.
הוא מרושע, ציני ואגואיסט.
איך יכולתי להתאהב בבן אדם כל כך אידיוט?
הוא צעד בצעדיו הבטוחים, מושך את עיניי הנשים המכובדות, שלדעתי זה הכל צביעות של עשירים להתנהג בנימוס שכזה.
מה הבעיה להתנהג בטבעיות?
הוא היה לבוש בחליפה שחורה שהתאימה לגופו השרירי בצורה דיי מושלמת. אין מה להגיד, שיערו השחור והמסודר להפליא עשה את העבודה.
עיניו השובבות נוטפות בשעשוע והבנות כאן כבר נפלו לרשת המזורגגת שלו, אני הייתי שייכת לרשת הזאת ולא כיף להיות כלואה שם.
החלטתי שאני מוותרת על המחזה הנוראי הזה והלכתי למטבח, שהיה ריק מאנשים. סוף סוף שקט, כל כך התאים לי להירגע קצת ולהיות רחוקה מכל הצביעות הזאת.
"יפה כמו תמיד." שמעתי את קולו העבה, הוא היה שעון על השיש כשכוס חצי מלאה בשפניה הייתה דבוקה בידו.
גילגלתי את עיניי, מה שהעצים את השעשוע בעיניו. הוא אוהב את המשחקים האלה, הוא היה אוהב כשהייתי מתנגדת לו, ככה זה היה הופך את המטרה ליותר קשה להשיג.
"מה אתה עושה פה גייב?" שאלתי, נאנחת בחוסר כוחות ולוגמת מהכוס שלי.
"את בטוחה שאת רוצה לדעת מה אני רוצה?" הוא שאל בקול הצרוד שלו, מזכיר לי את הימים שהיה לוחש לי באותו הקול באוזני דברים מלוכלכים.
הייתי נרתעת כל פעם מחדש אך נמשכת לזה כמו לאש.
"לא ממש, ביי גייב." אמרתי בקור והתקדמתי לעבר היציאה, אך ידו עצרה אותי והצמידה אותי אל גופו הקשיח.
"לאן את הולכת?" הוא שאל והפעם שום זיק של שעשוע לא הופיע על פניו.
הוא נהפך לרציני ואף קשוח.
קפאתי, נזכרתי באותם הימים, איך היה מפעיל את כוחו עליי כדי שלא אברח לו.
אין מה להגיד, הוא אהב אותי ולכן הוא היה מתנהג כמו חמור, כמו אחד שמפחד להתאהב שמפחד לאבד את החופש שלו.
"אני הייתי מטומטם, אני כבר לא אותו אחד." התעמקתי במבטו וחיפשתי את השקר, אך הוא נראה כל כך אמין ואמיתי.
גם אם זה אמיתי מה שאמר לי הרגע, אני לא מתכוונת לחזור אליו שוב.
הוא היה אחד מהאלה שישארו בעבר ולא יהיו חלק מההווה שלי.
"אתה לא חושב שמאוחר מידי?מה נסגר איתך?" שאלתי במעט כעס, הוא מכעיס אותי כל כך בהתנהגות שלו.
"את לא מבינה…אני הייתי אידיוט." הוא אמר, דבר שאני מסכימה במאה אחוזים.
"צודק, אני לא מתכוונת לחזור אליך גייב, חבל על המאמץ." אמרתי בפשטות והתנתקתי מהאחיז  שלו, או שהוא פשוט החליט לעזוב אותי כי הבין שזה באמת מעשה לא חכם לחזור אחרי שנתיים של נתק ולנסות להפעיל שוב את קסמיו שכבר הפסיקו לעבוד עליי.
יצאתי מהמטבח ישירות לחצר האחורית של ביתי, הרגשתי חנוקה בתוך הבית, הרגשתי לא שייכת.
התיישבתי על אחד הספסלים החומים העשויים מעץ ונהניתי מהקרירות ששררה בחוץ.
הרגשתי פתאום לא שייכת למשפחה הזאת, הרגשתי שאני יוצאת דופן מכל האנשים שהיו בתוך הבית הזה.
כל הגועל נפש מקובץ שם ומתנהג בצביעות מוחלטת.
איך הם לא מקיאים על עצמם?
זה יכול להוציא אותי מדעתי.
"הנה את." הוא לא נח, מה הוא יגיד עכשיו?
הוא התיישב על ידי, הבושם שלו חדר לאפי, הריח המוכר שלא מוכן לשנות לעולם.
"אני בסה"כ רוצה לפתוח דף חדש." הוא אמר, מיואש.
שתקתי, חשבתי על זה באמת.
אולי הוא באמת השתנה, אני בכל זאת יש לי רגשות, אני לא אבן.
אפשר להיות ידידים.
"בסדר." עניתי והוא הרים אליי את עיניו המופתעות.
"באמת?" הוא שאל כלא מאמין.
"כן, אפשר להיות ידידים אתה יודע." אמרתי בחיוך קטן כדי להקליל את האווירה.
"לא ציפיתי ממך לתשובה כזאת." הוא אמר וחייך את החיוך חושף שיניים שלו.
"תודה." היא הודה ועיניו שידרו כנות.
"בכיף גייב." עניתי והבטתי מסביבי, הרוח הקרה הכתה בפניי ובכל חלק חשוף בגופי.
חיבקתי את גופי עם ידיי, גייב קלט זאת והשיל מגופו את החלק העליון של חליפתו וכרך מסביב לגופי.
"אבל מה איתך?" שאלתי והרגשתי איך אני מפשירה מהחמימות שגופו השאיר בחליפה.
"אני אהיה בסדר." הוא חייך והשאיר את ידו סביב כתפי.
"תודה." הודתי לו ולאחר מכן השקט החליף את המילים, היה לי ממש כיף איתו.
הרוגע שהוא מביא איתו, באמת הצליח להרגיע אותי ולשכוח מכל מה שהולך לי בבית.
***

קמתי לעוד בוקר קריר, חסר חמימות, בדיוק כמו שחיי נראים עכשיו.
אני מרגישה כל כך בכיינית, חלשה.
אבל אני לא יכולה לברוח מהמציאות הזו, היא מכה בי בכל רגע, חודרת לליבי הפצוע. כמה עוד אני יכולה לספוג אכזבות מההורים שלי?כמה הם עוד מתכוונים להתעלם ממני?
אני בסה"כ רוצה את ההורים שלי בחזרה.
זאת בקשה כל כך גדולה?
עשיתי מקלחת מהירה והתלבשתי בהתאם למזג האוויר הסוער ששרר בחוץ.
לבשתי ג'ינס שחור צמוד, סוודר לבן וחמים ונעלי מגף ארוכות המגיעות עד לברך ללא עקב בצבע שחור.
ירדתי למטה, אבי ישב בסלון, קרא עיתון.
הרגשתי לרגע שזאת הזיה, אבל זה אמיתי.
התקדמתי למטבח, בלי לומר מילה לאבי.
סלמה החלה להכין את הנס שלי.
"בוקר טוב אריאלה." סלמה חייכה לכיווני.
"בוקר טוב מאמא." בירכתי אותה בחזרה והבטתי על אבי שלא הסיט את עיניו מהעיתון שבו הוא קרא.
"לאן את הולכת?" סלמה שאלה והניחה את הנס על ידי.
"עם מישל, לעשות קעקוע." אמרתי מעט בהרמת קול, אולי ככה הוא ירגיש בקיומי.
"קעקוע?" הוא שאל ברוגז והניח את העיתון על הספה.
"כן, בוקר טוב גם לך." עניתי בקור והבטתי בעיניו הכחולות.
"את לא עושה שום קעקוע!" הוא פקד עליי בהביט בי בזעם שכל כך עיצבן אותי.
למה הוא מתנהג כמו אבא כועס.
פתאום קל לו להתייחס אליי, רק כשצריך לצעוק עליי ולדרוך על הלב שלי מתי שאפשר.
"לא שואלת אותך כל כך, אתה ממזמן לא מחלק לי פקודות." ירקתי בשנאה, שנאתי אותו באותו הרגע.
לפתע כל הזעם נעלם מפניו ומבטו הפך לרציני.
הוא הביט בי באכזבה, מתחרט על הרגע שהביא אותי לעולם.
"אני כבר לא יודע מה לעשות איתך, תתחילי להתאפס על עצמך." הוא אמר בשקט, ברצינות.
אני נותרתי קפואה למולו, עם דמעות צורבות בעיניי שאני מתאפקת בכל כוחי שלא ירדו.
לא רציתי שיראה עד כמה מילותיו מרסקות אותי.
"תעשי עם עצמך משהו, את כבר בת עשרים." הוא ירק ולאחר כמה שניות החליט ללכת.
איך שהדלת של משרדו נטרקה הרשתי לדמעות לזלוג ולשטוף את פניי, לשחרר את הלחץ שהצטבר במרכז גרוני.
"ביי סלמה." אמרתי בקול חנוק, הרמתי את התיק שלי מהכיסא במטבח ויצאתי מהבית.
עליתי על הרכב ונסעתי לחנות הקעקועים, היכן שמישל נמצאת עכשיו.

חניתי את הרכב על יד החנות הקטנה ששכנה במרכז קניות ענק במרכז השכונה.
נכנסתי את תוך החנות ששמה 'בית הקעקועים'
החנות הייתה מלאה בדוגמאות של קעקועים תלויים על הקיר, הייתה מן מיטה שיש אצל הרופאי שיניים במרכז החנות ובצד יש את הקופה. מישל עדיין לא הגיע, מוזר היא אמרה שהיא תגיע בשעה הזאת.
גבר שנראה בן שלושים ישב וקיעקע אישה ברגליה, היא התנשפה ונראתה סובלת.
זה הצליח להלחיץ אותי ולחשוב מחדש אם אני באמת הולכת לעשות את זה, אבל אין מצב.
אני הולכת לעשות את זה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אבא שלי.
"כמה דקות, אני מתפנה אליך מותק." הגבר עם הקעקועים, שהוא בעצם המקעקע אמר ונתן לאישה המסכנה קצת אוויר לנשימה.
"זה בסדר, אני מחכה למישהי." אמרתי בחיוך והבטתי לכיוון הכניסה, עינינו נפגשו בשנית, עיניו האפורות לא נראו כמו כסף אלא כמו עננים מאיימים.
הוא נכנס בצעדים מאיימים כשהוא מתעלם לגמרי מקיומי. מצליח לגרום לי לבלבול.
הוא לגמרי התנהג כאילו שינינו שני זרים.
מה שבהחלט הצליח לפגוע בי, ממש נעלבתי אך בלעתי את העילבון והראתי שזה לא מזיז לי.
הוא התיישב על אחד הכיסאות והביט על האישה שישבה וסבלה מכאבים. בחן כל סנטימטר בגופה.
לאחר שסיים הרים את עיניו לכיווני, הביט בי כאילו הייתי מטרד בעיניו.
מה עשיתי לו?אני לא מצליחה להבין את ההתנהגות שלו, למה הוא חייב להיות כל כך קשה לקריאה?
"אריאלה, סורי על האיחור. פשוט אמא שלי הייתה חייבת לתפוס אותי לשיחה רצינית דווקא היום." היא אמרה ונשמה נשימה עמוקה לאחר דברייה.
"זה בסדר, תנשמי." צחקקתי מעט וקלטתי שעיניה נעו לכיוון בן.
"וואו." היא לחשה לאוזני ואני גילגלתי את עיניי ושתקתי.
רציתי ללכת, לברוח מכאן, מבן.
"טוב אחי, תקרא לי כשתסיים כאן." בן אמר וקם מהכיסא, צעד לעבר היציאה מבלי להעיף מבט אחד לכיווני.

אני יודעת שאני מזניחה קצת את הסיפורים שלי אבל זה בגלל שיש לי קצת מחסום, אני לא רוצה לעלות סתם פרק מגעיל וקצר. אני רוצה להשקיע ובאמת להיות שלמה.
אני עובדת עליהם שלא תחשבו שלא.
כנראה מחר יעלה פרק של 'רגש מסוכן' אני כבר בתהליך סיום.
מקווה שתאהבו ואני באמת מצטערת.
אוהבת ומעריכה את כולכן!
אשמח לחוות דעת על הפרק הזה, זה ממש חשוב לי:)