המספרת

"אני מתערבת איתך שאני צודקת." הסתכלתי עליו במבט מוכיח. "אין מצב… הם באמת יוצאים?" הוא צחק, ראשו היה מורכן כלפי המחברת שלי ועיניו התרוצצו בין השורות במבט משועשע, חיוך ריצד על שפתיו, ושיערה הסתלסלה על מצחו. הבטתי בו בערגה.
"מאיפה את יודעת את זה?" הוא הרים את מבטו והסתכל לעיני. עיניו הגדולות הביטו בי במבט שואל. "אני פשוט יודעת." אמרתי בפשטות. "ואני אמור להאמין לך? רק כי את מנחשת את זה?" גבותיו התרוממו בשאלה. "אני לא מנחשת אני יודעת." "וזה איך?" הוא שאל. במקום לענות לשאלתו התרוממתי מהספה הרכה עליה ישבתי.
הלכתי לעבר מדפי הספרים העמוסים. הרגשתי את מבטו נעוץ בגבי, חייכתי לעצמי. העברתי את ידי על כריכות הספרים הישנים, אבק נדבק על קצות אצבעותיי. שלפתי ספר מהמדף בתנועה חדה והסתובבתי אל דניאל שישב מאחורי שידיו משולבות על חזהו.

"איזה ספר זה?" הוא שאל. "אין לי מושג." אמרתי, הוא הסתכל עלי במבט תמה. "לספר יש סופר או סופרת. מישהו שיודע מה מתרחש בכול דקה, מישהו שמצד אחד נמצא בכול רגע ורגע בסיפור אבל מי שקורא את הסיפור לא יכיר אותו. הוא רואה ואינו נראה." "רגע, אז את אומרת שאת הסופרת?" הוא הסתכל עלי במבט סקרן. "פחות הסופרת יותר המספרת." "ואיך זה עובד?" הוא בחן את פני.
"אני יודעת הכול. אני נראית תמימה, ילדה טובה. וזה נכון כלפי חוץ, אבל אם מישהו היה מסתכל לתוך המוח שלי הוא היה מבין שאני יודעת הכול. אני יודעת מי רב עם מי, אני יודעת מי אוהב את מי, אני שומעת את כל הסודות, אני שומעת את כל הדיבורים. ואני לא שוכחת. אני זוכרת הכול. אני רושמת הכול."

"ומה אם הסיפור שלך?" הוא התרומם מהספה עליה הוא ישב. "אין לי סיפור." משכתי בכתפיי. "לכול אחד יש סיפור." הוא התקרב עוד צעד. "אני לא רזה, בלונדינית, גבוהה ויפה, אני לא מכוערת או ממש שמנה, אני לא ממש מקובלת ואנשים לא שונאים אותי, אני גרה בשכונה טובה, יש לי משפחה טובה שאני מודה עליה כל יום.
אני רגילה. אין לי סיפור."

הוא התקרב אלי עוד צעד "יש לך שיער שחור ארוך וחלק כמשי, עיניים גדולות מלוכסנות שחורות ובוהקות, את בן אדם טוב עם לב מדהים, את חכמה ומוכשרת, ואם נדמה לך שאין לך סיפור אני אדאג לייצר לך אחד."
הוא התקרב אלי עוד צעד אחד. צעד אחרון. ואז…. מבטינו נפגשו. שפתיו נגעו בשלי והתאחדו לנשיקה ארוכה וסוחפת. הוא ייצר לי סיפור. הוא ייצר לי את עצמי.