המסע לנפאל 4

דודה שלי מיקי, שלמעשה היא לא באמת הדודה שלי אלא הייתה חברה מאד טובה של דודה שלי מהצד של האבא שנפטרה עוד מלפני שנולדתי. לאחר המוות של דודתי, אימצנו אותה אל חיק המשפחה. מיקי הייתה בקבע בצבא המון שנים. הקשר שלי עם מיקי תמיד היה קצת מורכב ובאחרונה – בתקופה של החצי שנה האחרונה אנחנו בקושי מדברים. מיקי, בנאדם שיותר קרוב למשפחתי מאשר הדודה השנייה במובן של יותר דברים שהיא יודעת. היא בנאדם מאד ישיר וחכם וכמו כן גם מאד ביקורתי ועקשן. לא אחת קורה שהעקשנות שלה וחוסר הסבלנות שלה גורם לחיכוכים ולריבים. למרות כל הדברים הללו, בתחילת דרכי אחרי שיצאתי מהצבא והטראומה בדיוק החלה לנבוט החוצה – היא הייתה שם כאשר המשפחה לא באמת הייתה ולא במאת יכלה לתפקד. אפשר לומר שהיא הייתה על תקן המגשרת אבל כמגשרת היא תמיד הייתה בצורה כזאת או אחרת באמצע של הדברים ולמען האמת – במקרים רבים תמיד צידדה בהורים שלי ובמשפחה שלי. והמשפחה שלי תמיד התייחסה אליי כפחות ערך מאנשים אחרים, תמיד כל מה שרציתי לעשות לא היה בסדר או כל מה שעשיתי לא היה טוב. ותמיד הטענות לא איחרו להגיע. אני מניח שהייתי המועמד המושלם לתואר הכבשה השחורה של השנה. אני לא יכול לבטל את כל מה שמיקי עשתה עבורי – כי היא עשתה רבות בשבילי . חיפוש אחר טיפול, בדיקה של המקומות, ולאחר הסתבכות עם איזה איש מקצוע שהיא דחפה אותי ללכת לטיפול שבהסתכלות לאחור לא הייתי צריך, הגעה לרופא המחוזי של קופת החולים והעלינו טענות בפניו. היא כן הייתה שם כשהייתי צריך בהתחלה. אבל אני מניח שכמו שאנחנו מאבדים סבלנות ככל שהזמן עובר כך גם אט אט היא. גם אני לא ממש תרמתי לזה. באותם הימים הייתי אבוד כל כך. חסר אונים וחסר אוריאנטצייה לחלוטין שאפילו גם כשהייתי תקוע , לא ידעתי באיזה מבוך אני תקוע ולא ידעתי שאני תקוע.

הבעיה הכי גדולה הן אצל מיקי והן אצל משפחתי הם המסרים הכפולים ששלחו לי. זאת אומרת שפעם שלחו מסר חיובי וכמה פעים לאחר מכן שלחו מסרים שליליים במלוא מובן המילה. כילד תמיד יש בעיה לפענח מסרים כאלה כי האונה המצחית של המוח טרם מתפתחת כפי שאמורה להתפתח בגילאים מבוגרים יותר – וכתוצאה מכך ההבנה שיש עוד צבעים בקשת מלבד לשחור או לבן הייתה עמומה. מה גם, אבי היה איש צבא ושם תמיד הכל בתשובות קצרות ובשחור ולבן. אני מניח שקל לנו כמו שהיה קל לו לתמרן את הדברים לפי מה שמתאים לו ולא לפי הפונקציה שהוא כל הזמן דיבר עליה. שחור ולבן – כן ולא. היה לו נוח להחליף את עורו בהינתן הזמן. לפעמים, אני מצטער על דברים שהתרחשו בעבר ועל התגובות שלפיהן התנהלתי אבל אני מניח שבאותה נשימה – אילולא התגובות האלה סביר להניח שהדברים היו יותר גרועים והייתי במקום שהוא יותר נמוך מאותו מקום ששקעתי בו בעברי.
תמיד הייתה לי בעיה עם אהבה, לא הרגשתי ראוי לאהבה. ומעבר לכך, כשכן משהו טוב הגיע , וזה היה לעיתים נדירות נדירות, לא ידעתי איך להתנהל עם עצם קבלתו ולרוב דחיתי אותו ממני. הסטתי את הווילון בכדי ליצור חיץ ביני לבין אותו דבר חיובי , לא רציתי להישיר מבט אליו , דחפתי אותו לפינה נידחת.

הבעיה בבני אדם היא שהם מצפים ממך להיות חופשי וזה מה שמלמדים אותנו כבר מיל ינקות, אבל כמה מאיתנו באמת חופשיים לעשות מה שהם רוצים? הכל מובנה בתבנית קבועה – לימודים, עבודה שלרוב לא אוהבים, שכר לא מספק, פוליטיקה ופוליטיקאים מסריחים , ואנחנו תלויים במעגל הזה בכדי להשלות את עצמנו שאנחנו חופשיים. אני מניח שבמידה מסויימת אנחנו חופשיים, חופשיים יותר מהצפון קוריאניים. חופשיים יותר מאדם סובל משיתוק מוחין. אני מניח שאלו דברים שגם היום אבי לא יוכל להבין – שאין כזה דבר מוחלט סופי. אין כזה דבר 100 אחוזים. גם במתמטיקה הכל מתנהל עד 99.999999999 אחוזים.

היום, אני יכול לומר שאני יותר חופשי ממה שהייתי בעבר.