המסע לנפאל 3

את אלינור הכרתי דרך ידידה משותפת שגם את הידידה המשותפת הכרתי דרך ידידה משותפת. בפעם הראשונה שראיתי את אלינור, זה היה כאשר הייתי לפני גיוסי לצבא, ביום ההולדת של מעיין, הידידה המשותפת. אלינור בגובה שלי פחות או יותר, אולי בס"מ יותר גבוהה, עם שיער שחור גלי בינוני ועיניים חומות ירוקות. החיבור ביננו לא היה חלק כמו כל סרטי האהבה. אפשר לומר שהיא הוציאה ממני את המיטב ורדפתי אחריה חודש בטלפונים שתיפגש איתי. המקום הראשון שבו התקיימה הפגישה הראשונה אחרי יום ההולדת של מעיין, הייתה בקניון. אני זוכר שבדרך לשם באוטובוס, ראיתי כמה חבר'ה מהשכבה שלי מהתיכון שסיימתי חודש קודם לכן. אני ואלינור נפגשנו ביולי , בקיץ שהיה לפני שש שנים. הייתי קצר רוח לפגישה הזאת והנסיעה האיטית עם המסלול הארוך של האוטובוס והפקקים שהיו אז באותו היום – לא ממש הועילו למפלס הסבלנות שלי. ישבנו בקומה האחרונה של הקניון באיזה בית קפה קטן שאת שמו אני לא זוכר ודיברנו. באיזשהי נקודה יצאנו מחוץ לקניון וישבנו על אחד מספסלי הרחוב החומים. אפשר לומר שמן הסתם כמו בכל סיטואציה רומנטית ישנה התחממות קלה או קשה המדמה שתיית אלכוהול, הכל תלוי במידת הנחישות שלך לא לדחוק בדברים מידי. היא הניחה את ראשה על ברכיי. בתור אחד שהייתה לו תמיד בעיה עם קרבה ובאותה תקופה עדיין לא ידעתי על השלדים מהעבר, אפשר לומר שהרגשתי אי נוחות קלה.

כעבור חודש הפכנו לרשמיים וסימנו תקופה ביחד של 3 וחצי שנים עד שנפרדו דרכינו. אלינור ואני לא היינו מתאימים אחת לשני . בטח ובטח שלא לטווח ארוך. היינו יותר מידי שונים, ובאנו ממקומות אחרים. לפעמים המשפט הידוע " הפכים נמשכים" לא תופס כל כך חזק. אם נמשיל את זה לכימיה ואלקטרונים, הרי שברמת אנרגיה מסוימת יש שני אלקטרונים בעלי סיבוב מנוגד אחד לשני שמחוברים יחדיו. השאלה המהותית היא מי מחליט מה בעל מטען חיובי ומה בעל מטען שלילי. ולפעמים היה נראה שבגלל שאנחנו יותר מידי שונים מידי פעם הסיבוב שלה והסיבוב שלי היו נכנסים בסינכרוניזציה לסיבוב של השני . וחלקיקים בעלי מטען דומה דוחים זה את זה. כמובן שיש גם את הפרוטונים ואת הניוטרונים אבל אני מניח שזהו זה לבינתיים עם שיעורי הכימיה להיום. למרות שהקשר לא היה כל כך טוב ואפילו מזיק, אני יכול לזקוף לזכותה של אלינור כמה דברים. היא לימדה אותי להתחבר לרגשות שלי מה שעד אז מעולם לא קרה מכורח הנסיבות של עברי. היא לימדה אותי איך להתנהל בקשר ואיך לאהוב. אני מניח שהחלק הקשה ביותר היה להתחבר לרגשות שלי, ברגע שיש לך את המפתח אתה יכול לפתוח את הדלת. אמא של אלינור הייתה קצת משוגעת, אני זוכר שיום אחד אני ואלינור בטעות נרדמנו ביחד בחדר וזאת לאחר בקשותיה הרבות של אימה שלא נישן ביחד. כמובן שלא עשינו את זה בכוונה, פשוט רצינו לראות טלוויזיה וסגרנו את דלת החדר כדי לא להפריע לאמא של אלינור לישון והחלקנו לשינה כמו שמחליקים שיער או דימוי אחר שמתאר את המצב. בבוקר למחרת , אחרי שציחצחתי שיניים אמא של אלינור התחילה לעשות בלגן בבית. צרחה , וקיללה , הטיחה בי משפטים כדוגמת – " מה אתה עושה כאן מהבית, בית זונות? אתה חושב שזה בית זונות?"
אני כמובן שלא הייתי פראייר והשבתי לה בחזרה בעצבים – " איך את לא מתביישת לקרוא לבת שלך ככה, אני מעולם לא חשבתי ככה, ולא עשינו את זה בכוונה לא רצינו להפריע לך לישון…"
אלינור בדיוק חזרה הבייתה מהסופר באמצע הוויכוח וממש בדיוק לפני שהתלהטו העיניינים. היא אחזה בידי ולקחה אותי החוצה. מאותה נקודה – המשך הקשר שלנו היה בסוד. אולי בסוד זאת לא המילה הנכונה, הייתי אומר שבכל פעם שרציתי להגיע אליה, הייתי מגיע אליה באמצע הלילה, ומזלי לאלינור היה בית פרטי , אז הייתי נכנס דרך החלון ויוצא ממנו מוקדם בבוקר לפני שכולם קמו.

אני לא יכול לומר שתרמתי בצורה חיובית לקשר , לפחות לא בהתחלה שלו, שיקרתי גם לה , היום אני מבין שזה בגלל שפחדתי מאד מכל העולם, מעצמי, מאנשים. כשהתגייסתי לצה"ל בתחילת הקשר שלי ושל אלינור וסופחתי ליחידה קרבית, אני זוכר כמה אלינור בכתה ביום הגיוס שניגשתי לבקו"ם. לא ישנו בלילה שלפני, איבדתי את הבתולים שלי באותו הלילה וגם אלינור. חודשיים וחצי הייתי בצבא ואז החל מבצע בשם מפוצץ , " עופרת יצוקה " .
ראיתי חברים נחתכים לשניים מירי מכיוון עזה, פצצות שנפלו בשטח המדבר המישורי. אני מניח שיש דברים שלא ממש רוצים להיזכר בהם כדוגמת הטראומה מהילדות שיצא בעקבות הלחץ והאירוע הטראומתי הצבאי כשלעצמו לאוויר העולם. יצאתי מהצבא. כשחווים טראומה צבאית וטראומה מהילדות וכרגע אני עוד לא נוגע בחוסר תפקוד של משפחתי, אנשים חוזרים שונים, אחרים, קצת מרוחקים ומופנמים. אני חושב שחצי שנה לא ממש דיברתי עם אלינור כשהייתה מגיעה אליי. הכל היה פיזי , גם בגלל שלא ידעתי מה אני מרגיש כלפי הכל, כלפי עצמי, גם בגלל שהתחלתי להיזכר בדברים ורסיסי המידע כטיפות טל המתחברות למקווה מים גדול יותר, הציפו אותי בהרגשת הגועל והכלום. בהרגשה שכל מה שיש לי לתת בעולם הוא לספק.

אלינור, מעולם לא הבינה אותי ולא משנה כמה שהיא ניסתה , היא הייתה במידת מה ילדה שהיו לה חסכים משמעותיים במיומנויות חיים. אני מניח שכולנו כאלה אך בשלבים שונים בחיים. לקראת סוף הקשר שלנו , כאשר ניסיתי לתקן כמה טעויות מאד פאתליות שאני ביצעתי, וכנראה שיש חתכים שלעולם לא מגלידים, אלינור לא העריכה אותי ותמיד באה אליי בטענות. היה איזה ערב אחד כשהיא הגיעה כאשר הוריי היו בחו"ל והכנתי לה פסטה כמו שהיא אוהבת, כי היא ביקשה ממני להכין, וכאשר הגיעה היא שינתה את דעתה ולא רצתה פסטה. רצתה שנזמין פיצה – ובאותה תקופה לא עבדתי , כי יצאתי מהצבא והייתי שנה וקצת בדיכאון מג'ורי, רצתה שאשלם על הפיצה והיא כעסה עליי שלא רציתי. אחרי שהויכוח שכך יצאנו לקניון בעיר שלי לקנות לה תרופה לבטן כי היא לא הרגישה טוב, אני זוכר שבדרך חזרה ישבנו על ספספל מעגלי שמעליו הייתה פרגולה. ואמרתי לה שאני מבין שפגעתי בה בעבר, ואני מצטער על זה מאד ושאני מנסה לשנות את הכל, כבר חצי שנה אני מכפר על דברים שעשיתי בעבר וכל הזמן שום דבר לא טוב, ואני לא יכול עוד לקבל את המרות שלה אם גם היא לא תנסה ביחד. אם גם היא לא תעריך. אמרתי לה שהיא יצאה כפוית טובה שדרשה ממני לשלם אחרי ,שבעצם, היא ביקשה ממני להכין לה את הפסטה הזאת.

הקשר מעולם לא החלים והיו לנו עוד היתקלויות כאלו או אחרות. אני מניח שמעולם לא היינו מתאימים, ונשארנו כל כך הרבה כי לא היה לנו משהו אחר להיאחז בו ולהישען עליו.
אני היום מבין שבהתחלה פחדתי להיקשר לבנאדם אבל הפחד הבא שהיה – היה הפחד לשחרר ולדעת להרפות.