המסע לנפאל 2

המשמעות באקט האונס היא שמקלפים ממך כל צלם של אנושיות ומחפיצים אותך למשהו שאמור לספק יצרים ודחפים. דוחסים את כל החיוניות שלך למילימטר מרובע שבסופו של דבר אמור להכיל את צמד המילים – בובת מין או גוש בשר. כל אדם שנאנס בגיל צעיר שעדיין המצפון והטוב והרע לא משחקים תפקיד מרכזי. כשעדיין שום דבר לא התעצב ורק מתחיל להירקם. אף אחד מאותם אנשים לא יעיז להגיד לכם את זה אבל חלק מהאשמה העצמית המאד גדולה שיהא שבחלק גדול מהפעמים אותו ילד נהנה מהאקט. אנחנו יצורים אנושיים והאקט עצמו נוראי ככל שהוא יהיה נוגע גם לתחום הפיזי והביולוגי של הגוף שעליו אין לנו שליטה. זהו משהו שמושרש מבפנים מתחילת החיים. משהו שגם חולי השליטה לא יכולים לשלוט בו. אני חושב שהפגיעה אצלי הייתה מכופלת ומשולשת מכיוון שלא היה אף אחד שיהיה שם כדי להכיל. המשפחה, מעבר להיותה משפחה לא טובה או פונקציונאלית משהו, התעלמה מהמצב ואף האשימה אותי. סיפרתי להם רק בגיל 19 את הדברים שקרו וגם אז באו אליי בטענות ולא האמינו לי.

אני חושב שעד אותו היום שסיפרתי לא ממש הבנתי מה לא בסדר איתי. נעדרתי מבתי הספר, שיקרתי לכל העולם, לא בטחתי באף אחד ולא הבנתי למה. כי הדברים שהתרחשו הודחקו כל כך עמוק שגם שהם הסתיימו בגיל ארבע עשרה שנים לא הייתי מודע בכלל אליהם. זה כאילו הרגיש כמעין דף חדש וחלק ואני לא מדבר על דפים שפשוט מוחקים עם מחק או עם טיפקס.
עברתי הרבה חוויות מעצבות – מכמעט סילוק בבית הספר ועד להסתבכות עם האנשים הלא נכונים שיכולים להיות.

כיום, כשאני במקום בוגר מעט יותר ולמוד ניסיון חלקית אני יכול לומר שהפגיעה הכי קשה אצלי הייתה מהסביבה שלא רק שלא קיבלה אותי ולא העריכה אותי ולא רק במובן האונס והפגיעה. מעולם לא קיבלו אותי כמו שאני, מעולם לא חוויתי אהבה והיום כל הנקודות מתחברות לי להבנה המעשית של איך בקשר הראשון שלי לא ידעתי לאהוב. אנשים חושבים שאהבה זה אחד מאותם דברים שהופכים אדם לאנושי והם צודקים חלקית. איפה שהם לא צודקים זה במסקנה המתבקשת שבכל אחד טבוע לאהוב. אני לא חושב שלכולם יש את המיומניות המולדות בכדי לאהוב , זה אחד מהדברים שצריך לטפח כמו לזכור את לוח הכפל. חסמתי את עצמי בצורה הרמטית ששום רגש לא ידלוף החוצה מהסכר שעמלתי עליו רבות לבנות. להתגונן. ישראל יוצאת למלחמות כל הזמן וכך גם אני הרגשתי. בגיל ארבע עשרה אחרי חמש שנים של גיהנום החלטתי לקחת החלטה של למות. העדפתי לא להגיע למקומות המפגש שבהם האקט בוצע ולחוות שוב את התופת הבלתי מוסברת, הבלתי נתפסת בהבנה וקיבלתי את העובדה שהמוות יגיע. שהם יהרגו אותי. לא היה לי אכפת מחיי. איזה ילד, איזה בנאדם צריך להגיע לנקודה הזאת? התשובה שלי – אף אחד.

ובמשך שנים חיפשתי את הדברים הטובים שבי וכשחשבתי שמצאתי תמיד הגיע הגשם משמע האנשים שבאו וכיבו לי את ניצוץ האופטימיות, התקווה שבער בי. התאמנתי לחצי מרתון עם מאמן אישי שכמובן שאני שילמתי, הייתי במכון כושר, אקדמיה למחול, אומנויות לחימה. חיפשתי את עצמי במקומות חיצוניים. חיפשתי עוגן חיצוני שיהווה לי כמעין עמוד תווך , כמעין גשר לאני הפנימי שלי שבאותו זמן היה אפוף בהמון שכבות ומגננות. זה מדהים לפעמים לחשוב כמה הדברים הפשוטים, המנגנונים המכניים הפשוטים ביותר הם גם אלו מהגאוניים ביותר. כי לפני אותם מנגנונים לא היה כלום אז איזו מידת גאונות צריך בכדי להמציא משהו שעוד לא היה קודם לכן, גם אם זה אב טיפוס.

הטעם שליווה אותי ואני מניח שילווה אותי למשך כל חיי הוא תחושת הפספוס והוויתור שוויתרו עליי אנשים. נעזוב את הביקורת , והשאלות הנוקבות שאנשים שאלו. ונעזוב את הסטיגמות שיש לחלק מכובד מהאוכלוסייה, חלק נבער, חלק לא משכיל, חלק בהמי שלא מאמין שגברים נאנסים, או שיוצא בהצהרות כאלו ואחרות, שהאישה הזמינה את זה על עצמה.