המסלול – פרק 1

אני הולכת לאורך המסלול הלבן, מחשבת כל צעד וצעד כדי לא ליפול. ההבהובים של המצלמות מסנוורים אותי ומטשטשים את ראייתי אבל אני מתעלמת מזה ושומרת על פרצוף אדיש וחסר הבעה. רגליי מאיימות לקרוס בעקבים הארוכים והדקיקים והכאב ברגליי מתגבר עם כל צעד וצעד. אני עוצרת בסוף המסלול, משנה תנוחה וחוזרת למקום ממנו באתי. בשנייה שאני יוצאת מטווח הראייה של הקהל אני רצה לאחד הכיסאות הקרובים וקורסת עליו, מותשת. אני מודעת לכך ששאר הדוגמניות מסתכלות עליי בהתנשאות, אבל אני מתעלמת מכך.
"קייטי! את בסדר?" שלבי רצה לכיווני עם מבט מודאג על פניה, חומקת ממעצבת השיער שהתיזה תכשיר כלשהו על שערה השחור.
"כן, כן. אני פשוט צמאה." הרגעתי אותה, וקמתי על רגליי במטרה אחת- לחפש מים.
"את לא נראית בסדר. את חיוורת נורא!" היא הולכת אחריי.
"זה האיפור," אמרתי, מעבירה אצבע על פניי ומורידה חלק קטן משכבת המייק אפ, "רואה?"
היא מרימה גבה, לא מסופקת מתשובתי, "אוקיי."
אני תופסת בידי בקבוק חצי- מלא של מים, מצמידה אותו לפי ושותה ממנו את תכולתו.
"חמש דקות לסיום התצוגה! תתארגנו, בנות!" אישה לבושה בחליפה ואוזניה מחוברת לאוזנה צועקת.
אני זורקת את בקבוק המים לפח הזבל הקרוב ונושמת נשימה עמוקה לפני שאני מצטרפת לשורת הדוגמניות ומחכה לסיום התצוגה, בה כולנו נצא בפעם האחרונה להיום.
הזמן עובר במהירות ולני שאני שמה לב מסמנים לנו לצאת. אני מעלה חיוך מזויף על פניי ואוזרת כל טיפת כוח שנשארה בגופי הקטנטן בשביל רבע השעה האחרונה של התצוגה.
אורות המצלות שוב מסנוורות אותי וצורבות את עיניי אבל אני ממשיכה ללכת עד שהגיע זמני לעצור ואני עומדת במקומי כמו פסל. השמלה הקצרצרה שבה הלבישו אותי מגרדת לי ומציקה לי, אני לא מאמינה שמישהו באמת ירצה ללכת עם בגד כזה.
אני נשארת קפואה במקומי כרבע שעה, עד שהמוזיקה מתחילה ואני יוצאת מאולם התצוגה, מחליפה לבגדיי הרגילים וחוזרת לחיי המונוטוניים.