המסיבה – פרק 1

אשמח לתגובות. הגיבורה הראשית היא ביצ'ית במיוחד, והיא ממש לא אמורה להיות דומה לי (אני מקווה).

אני רגילה לקבל כל מה שאני רוצה. זה אולי נשמע מפונק, אבל זה נכון. ההורים לא חסכו ממני כלום, ואני בטח לא חסכתי מעצמי, ובסך הכל אף פעם לא יצא שהייתי ממש מתוסכלת. כל הבנות רוצות להיות כמוני, וכל בן רוצה להיות איתי,וכל בקשה שלי היא בעצם כמו ציווי.
אז כשביקשתי לצאת למסיבה במועדון עם חברות, זאת לא ממש הייתה בקשה. זאת יותר הייתה הודעה של "אוקיי, יש מסיבה, תביאו כסף". ובהתאם, ההורים הביאו כסף. מאתיים שקל בלי בעיה בכלל ועוד הסעה מיוחדת עד לבית של חברה – מור.
הבית הכי גדול זה הבית של מור. והיתרון האמיתי – הוא תמיד ריק. לא יודעת מה הקטע של ההורים שלה, אבל הם אף פעם לא בבית.
אז הגענו כל הבנות לבית של מור: חמש עשרה בנות בערך, העשר הקבועות (קראנו לעצמנו 'המודלס', תמיד אמרנו לכולם שזה בצחוק, שאנחנו לא באמת חושבות שאנחנו נראות כמו דוגמניות, אבל האמת היא שאנחנו מהממות), ועוד חמש שרצו להרגיש מגניבות לרגע.
דני – שזה פשוט קיצור של דניאלה, שם שהיא שונאת – הביאה שתי וודקות זולות ועירבוב, ובנוסף לכך גם וואן גוך אוכמניות אחד שהיה על תקן ה"אלכוהול האיכותי" (אם אפשר לקרוא לזה ככה).
מור הביאה בייגלה לכולם, בתוספת האמירה "סורי, זה כל מה שהיה לי בבית" (אמירה ששווה ללהגיד 'סורי, אני פשוט קמצנית נורא').
פתחנו את הבקבוקים, והתחלנו לשתות לאט. החלטתי להיות אחראית על חלוקת השתייה כי יש כמה בנות אצלנו שממש מגזימות, וחושבות שזה שהן שילמו על חלק אומר שהכל שלהן. פעם קרה לנו שאחת מאיתנו, תומר, השתכרה למוות לפני מסיבה – הקיאה על הנעליים, נשכבה על הרצפה, כל הסיפור. בגללה חלק מהבנות פשוט נשארו מחוץ למסיבה. גרמתי לה להתנצל על זה כל כך הרבה פעמים עד שכאבה לה הלסת, והיא קנתה לי חצאית חדשה באמריקן אפרל בתור פיצוי. החצאית דווקא יפה.
אז שתינו. אני חמישה שוטים, כי אני די רגילה לשתות, אבל עדיין קצת הייתי בראש. משהו נחמד כזה. מחייכת יותר מהרגיל וקצת פחות ביצ'ית לבחורות החדשות.
אחרי שכולנו היינו כבר שמחות יותר ומלאות בבייגלה, החלטנו שיוצאים כי כבר תכף אחת עשרה (המסיבה מתחילה בעשר, אבל אנחנו תמיד דופקות איחור אופנתי). המועדון היה ממש קרוב, אז למרות שכולנו היינו עם עקבים בגובה שעשה אותנו כמו פאקינג גוליבר, הלכנו את החמש דקות האלו.
התור היה ממש ארוך, ואחת החדשות נלחצה כמו טמפון ואמרה ש"בחיים לא ניכנס". אז זהו בייבי, שאותי תמיד מכניסים.
בצד עמדו חבורת בנים ערסים שיכורים שלא עברו סלקציה, ולפנינו בתור היו כמה פרחות מחורים בלתי מוכרים ברחבי הארץ, שהתלהבו מההזדמנות להיות בתל אביב.
אחרי שהתמקמתי בתור מאחורי שלושה בנים ש, מאחורה לפחות, היה להם פוטנציאל לא להיות מכוערים לחלוטין, הכרחתי את דני להחזיק לי את המראה הקטנה שהבאתי איתי בזמן שאני מחדשת את האודם האדום שלי. ריכלנו קצת על איך תמר נראית מ-ז-ע-ז-ע במכנסיים הרחבים שלה, ועל זה שהיא לא מוכנה לשים סקיני מאז שהיא השמינה, וזה גורם לה להיראות אפילו נורא יותר.
אחד מהבנים לפנינו הסתובב אלינו. "אולי תהיו קצת פחות ביצ'יות?" היה לו שיער חום ועור קצת שזוף, ואת צבע העיניים שלו לא הצלחתי לראות בחושך. מה שכן הבחנתי בו, זה ריח אלכוהול חריף מאוד של בחור ששתה חמישה שוטים יותר מדי.
דני גילגלה עיניים בשקט, אבל אני עניתי, "זה בלתי אפשרי."
הבחור התנודד, "אני חושב שאני עומד להקיא." בהתחלה חשבתי שהוא התכוון שההתנהגות שלנו מחליאה אותו, אבל אחרי שנייה הבנתי שהוא *באמת* הולך להקיא. הוא הזיע בכל מיני מקומות שלא ידעתי שאפשר להזיע בהם, והתנודד קדימה ואחורה במקום.
ואז, לפני שיכולתי לזוז, הוא הקיא על כל נעלי העקב החדשות שלי.