המלאך שדחף לתוכי תקווה-פרק 2

אחרי שאבי הלך קמתי מהרצפה והלכתי לעבר הסיגריות.שנאתי את זה אבל אני לא יכולה בלעדיהם,זה תפס חלק אצלי בגוף שנמשך לעשן ודורש את זה.
השעון המעורר צילצל וגרם לצמרמורת מגעילה לעבור בגופי,שנאתי את הבקרים,שנאתי את העובדה שאני צריכה לסבול עוד יום "מדהים" בבית ספר ובבית.
"את מסיעה אותי?!" אחי הקטן שאל וגרם לעצביי לעלות כרגיל
"אני לא נהגת מונית סליחה." אמרתי בזילזול
"בסדר," הוא אמר וגרם לי להביט בו בהלם "אמא!!" הוא צעק אחרי זה,חרא קטן.
"בוא כבר!" צעקתי עליו והלכתי לעבר המכונית השחורה והלא מתלהבת שלי.
"תנסי לא להראות את עצמך בבית ספר שלי,אני לא צריך פדיחות." הוא אמר וגרם לי לתפוס בהגה בחוזקה,שנאתי שאומרים שאני בדיחה למשפחה כאילו מה אין בי שיש בהם?
"מה שתגיד." מילמלתי בזילזול ונסיתי לא לסוע מהר בגלל העצבים
"זהו תעצרי פה!" הוא ציווה שלי והבטתי על הרחוב
"הבית ספר שלך עשר דקות הליכה מכאן,אז מה הקטע?" שאלתי בעצבים
"הקטע שאני מעדיף שלא ידעו שנסעתי במכונית הזאת איתך." הוא אמר בגיחוך ויצא מהמכונית,חש אחד. נכנסתי לבית ספר מתעלמת מכל הקללות אבל אני לא אשקר ואגיד שלא אכפת לי מזה.זה כן פוגע וכן שובר אותי אבל אני מעדיפה לא להראות את זה.
הרגשתי את ראשי נחבט בקרקע ושולח כאבים לכל הגוף,אותה תחושה שאני מרגישה כל יום.
"זה על זה שקיללת אותי לפני יומיים!" הקול המגעיל שלה נשמע באוזניי ובעיטות התחילו לעוף עלי מכל צד,הכאב רק שרף בגופי ודמעות פרצו מתוך עיניי בלי לשאול אותי.
"מה הולך כאן?" שמעתי צעקה של מישהו ואותו דוחף את כל התלמידים שהכו וקיללו אותי.
"את בסדר?" הוא שאל והביט בי,קמתי מנסה לא להראות לו שכואב לי אבל הדמעות לא שאלו אותי. "כן,אל תגע בי." אמרתי בעצבים והשתחררתי מאחיזתו,עוד צבוע שמנסה לעבוד עלי ואז לגרום לי סבל. רצתי לעבר השירותים מתעלמת מכל הצחוקים ומהדחיפות.
הבטתי על עצמי במראה,פניי היו חיוורות ומלאות בסימנים כחולים ודם ועל גופי סימנים שחורים וכחולים. התיישבתי על הרצפה בוכה לתוך ברכיי,הכאב התשלט על גופי.למה זה מגיע לי?! מה כבר עשיתי להם?! למה דווקא אני מכל התלמידים פה?!
לקחתי את הסכין והבטתי בו,כמה ששנאתי אותו אהבתי אותו,הוא גרם לי להחזיק מעמד בעולם הזה. התחלתי לחתוך וראיתי שכמעט לא נשאר לי מקום על היד הכל היה מלא בשריטות וחתכים עמוקים.
"מה קרה מאמי?מיואשת?תתאבדי." הקול המגעיל של הבנות נשמע וגרם לי להביט בעיניהם
"אמן." מילמלתי ונכנסתי לתא האחרון מביטה בכל הקללות שכתבו לי שם.לפעמים אני מרגישה שאני מבלה בתא הזה מאשר שאני מבלה בכיתה. בעטתי בדלת מנסה להוציא את העצבים ואת הכאב אבל זה לא עזר,אני צריכה להתרגל החיים שלי מורכבים מסבל וכאב.