המלאך מיכאל

שדה התעופה הישראלי, היה קטן וחובבני לעומת פארו והדרו של שדה התעופה בניו יורק.
שין ישב על אחד הספסלים וסקר בעיניו את הנוסעים המעטים שחיכו לטיסה האחרונה היוצאת מישראל באותו היום.
רובם היו כמהו, תיירים.
דיברו אנגלית בעלת אופי אמריקאי, הם שוחחנו ביניהם מעבירים ביקורת על מדינת ישראל על החום והתפקוד ועוד. אך בלבם מתרשמים מהמדינה הצעירה והמפותחת שעומדת איתן על רגליה. גם הוא חשב כך בתחילה, אך לא עוד, כי מאז שפגש את מיכאל היה ברור לו, למה המדינה הזאת חייה. למה לאחר עשרים וחמש שנים יש למדינה הצעירה הזאת שדה תעופה וצבא חדשני ויעיל ששם בכיס הקטן שלו צבאות של כל כך הרבה מדינות נאורות.
ואז הוא ראה אותה.
ידה לא אחזה במזוודתה כמי שמצופה מאדם שטס לארץ זרה, ובגדיה? הוא לא ידע מה הם. היא לבשה מכנסים וחולצה מכופתרת בצבע חקי, שערה הערמוני שבדרך כלל היה מפוזר וצוחק עם כל משב רוח רוסן על ידי צמה אחת וארבע סיכות.
שין נעמד לקבל את פניה והיא כאשר הבחינה בו רצה לעברו.
הוא נשק לה וסקר את בגדיה יותר מקרוב, הוא הבין שהיה לובשת סוג של מדים.
מיכאל שתמיד בחלה בתירוצים בטענה שהם שקריים, נגשה ישר לדברים שהיו לה להגיד.
"שין אנחנו לא יכולים לטוס להורים שלך, פרצה מלחמה". שין לא הבין איפה פרצה המלחמה, מיכאל ענתה ללא שימת לב, היא כבר רצתה להסתלק משדה התעופה, אך שין לא היה מסוגל לעשות זאת הוא חיכה כמעט שנה לפני שהעז להזמינה לביתו ואחר כך לקח לה חודשיים להסכים, היא לא רצתה לעזוב את ארצה והוא נאלץ להבטיח לה שהם ישהו בניו יורק לא יותר משבועיים.
ועכשיו היא באה במדים ואומרת לא שכל תכניותיו מבוטלת ולמה? משום שפרצה בארץ הקטנה הזאת מלחמה והרי פורצות פה מלחמות כל שנתיים!
"מיכאל אנחנו לא נשארים" אמר לה שין בתקיפות, המלחמה הזאת תגמר בעוד כמה ימים,לא צריך להרוס את התכניות שלנו בגלל זה\" מיכאל נעצה בו מבט המום, "ברור שאנחנו נשארים, גויסתי לצבא, אני מוצבת בגזרה הצפונית\" אמרה, \"לא! מיכאל," שין תפס בה, "אנחנו טסים עכשיו בטיסה הזאת".
מיכאל התנערה ממנו בקלות הוא שכח שמיכאל היא לוחמת.
"מיכאל, בבקשה!" התחנן לה, "בואי נטוס".
"לא\". מיכאל קטעה אותו, "שין אתה לא מבין המדינה שלי במלחמה, יש שלושה צבאות עלינו אני לא יכולה ללכת, אני חייבת להילחם ולהישאר".
מבטה התרכך, "אני יודעת שאתה מאוכזב, אבל אתה מבין, נכון?"
"לא, אני לא מבין" שין כעס, "אני לא מוכן להישאר בארץ מוכת המלחמות הזאת, אפילו יום אחד נוסף ואת באה איתי!"
מיכאל כעסה וזיקי ברקים פרצו מעיניה האפורות. לך לבד, אני יצטרף אליך כשתגמר המלחמה". שין לא יכול עוד לשלוט בכעסו ואמר "או שאת באה איתי עכשיו, או שאת באה לבד",הוא טעה.
כי עכשיו מבטה נעשה אדיש, "אתה כל כך תמים" היא אמרה בזלזול, "אני לעולם לא יבחר בך על פני ארצי" היא חייכה בקור, "אני שמחה שגליתי עכשיו כמה אנוכי אתה, טוב לדעת שאיני אוהבת אות".
ובמילים אלה היא סבה לאחור מתירה את שין זועם ומתכחש לצערו. יום כיפור 2 ניו יורק
שין נכנס לביתו וליבו מר וכואב. אמו באה לקבל את פניו ואת פני אהובתו,אך בראותה את פניו ואת ידו הריקה אספה את בנה בכורה בזרועותיה והקשיבה בכאב להסבריו המגומגמים.
"אוי שין", היא אמרה בצער, מה עשית לעצמך?"
"אמא, אם הייתי יכול הייתי חוזר בי. אם הייתי יכול הייתי נשאר לידה, אם רק הייתה מניחה לי להישאר. אוי אמא, מה אני יעשה עכשיו? לא נותר לי דבר".
"אל תדבר שטויות" קטעה אותו, היום תנוח, ומחר תצא בחזרה לישראל. תבקש ממנה סליחה, תגיד לה שהייתה מאוכזב ואמרת שטויות והיא תקבל אותך", היא שלחה אותו לחדר ונגשה לארגן לו טיסה למחר, אך מהשיחות החד צדדיות שהוא שמע הוא הבין שאין טיסות מישראל ובחזרה, פרצה מלחמה ושדה התעופה הישראלי מושבת.
שין כפה וליבו חשך. הוא זכר את היום שבו הסבירה לו את שמה, אני נקראת על שם המלאך מיכאל סיפרה לו, הוא מלאך  השומר על העם שלי, גם אני שומרת על העם שלי אמרה וחשפה את זרועותיה המצולקות, זה היא נגעה באחד מצלקותיה, קיבלתי אותו עוד לפני קום המדינה התפארה, הייתי במחתרת שפעלה למען סילוק הבריטים מהארץ.
והוא? תייר ניו נורקי נפעם,עקב באצבעותיו אחר הסימנים הלבנים והוורודים שעיטרו אותה כנזר.
"שין" אמא שלו נכנסה לחדרו\"ביקשתי שיחברו לנו את הטלוויזיה לקווים בישראל כך שתוכל לצפות בחדשות שם.\"היא יצאה מהחדר ושין ידעה שהיא מאשימה את עצמה בסבלו,ככל אמה שמתייסרת בכאב ילדיה וחושבת שאם הייתה נלחמת מספיק חזק הילד שלה היה מאושר.
שין הדליק את הטלוויזיה וקיבע את עיניו בחדשות של ישראל ובזוועות המלחמה שרק החלה.

שלושה חודשים מאוחר יותר, תום מלחמת יום כיפור.

שין ירד בשדה התעופה הישראלי ובחן את הארץ הלמות תלאות הזאת,הוא בחן את הישראלים שחייכו.
הם פשוט המשיכו לחיות כי זה טבעם ,להילחם לשרוד ולהמשיך לחיות. שין לקח מונית לחיפה, העיר בה התגורר כשנתיים,.הוא עצר ליד בית הלבנים של מיכאל ודפק,איש לא ענה לו מיכאל כנראה לא בבית. איפה היא? חשב ואז נזכר שנהג המונית דיבר על הלוויה של הנופלים במלחמה ושין קיווה שהמתים לא יהיו קרובים כל כך למיכאל,כי יהיה לה מספיק קשה אם ימות יהודי שהיא בחיים לא פגשה באפריקה .
שין שאל אנשים מעטין שצעדו ברחוב היכן ההלוויה והם כוונו אתו בחיוך לעבר המקום.
שין נעמד בצד ובחן את קהל הצופים הרבים שעמדו מול המספיד. שין ספר שלושים גופות בארונו,משמע כולם היו חיילים.
מיכאל הסבירה לו שיהודים קוברים בתכריכים ורק את החיילים קוברים בארונות כדי שקרוביו של המת לא יראו מה נותר מיקירם. שין לא הקשיב להספד עד שאחד הקצינים בעלי הדרגות נקב בשמה,הוא ציפה לראותה עולה על הבמה בפנים רציניות ובשער אשר מדבר חופש, בעיניים חודרות שצועקות נסו אותי ותראו שלא אכנע לעולם. אך איש לא נענע לקריאתו או שאולי כן,קולות בכי והשתנקויות חנוקות ואז שין הבין שמיכאל לא תעלה להספד משום שהיא מוספדת. שין לא יכל לסבול את זה,הם לא יודעים רצה לצעוק להם,מיכאל חייה היא עדיין לוחמת היא עדיין… אך גופו בגד בו ועמד כמשותק,הוא עמד כך עד שההלוויה תמה וכל התומכים עזבו את בית הקברות והשאירו את המשפחות הקרובות להתאבל לבדם,ליד קברה של מיכאל לא עמד איש.
רגע,זה לא נכון,הוא עמד לידה,ארוסה.
" מיכאל" שין ניסה להגיד שהוא מצטער,אך חוץ משמה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.
לפתע הוא חש ביד מונחת על כתפיו ויד צעירה הושיטה לו מכתב :"זה בשבילך" אמרה "מיכאל נתנה לי אותו,היא אמרה שכשתחזור אמסור את זה לך\" שין לקח את המכתב וקרא אותו
" שין אהובי,היה כתוב שם, אתה עומד עכשיו מעל קברי וחש שחטאת לי, אך לא כך הדבר. אתה הייתה אנושי. רגיל,אנוכי. אני זאת שרדיפות עמה עלצו אותה לבחור באדמה על פני אהוב.
שין ארוסי, איני מצטערת כי בחרתי למות למען ארצי משום שעדיף לי להיות מתה אך להתמיד באהבתי אותך ולא בבגידה בארצי שתגרום לי לשנוא אותך,איני מצטערת על דבר מלבד על כך שאמרתי כי הפסקתי לאהוב אותך,אתה אהבתי היחידה. לו רק יכולתי לממש אהבה זאת אזי לא הייתה מאושרת ממני בעולם, אך אני מיכאל וכשם שהמלאך מיכאל שומר על ישראל כך גם אני."
וכך נגמר המכתב,כאשר הכול פתוח, כאשר אני לבדי אוחז בידי את מילותיה האחרונות של אהובתי,שמתה למען אהבה גדולה יותר משל שני אנשים,שמתה למען אהבתם של אנשים רבים.