המלאך השומר שלך פרק 2
נ.מ כללית
"הוא לא נושם" אחת האחיות אמרה
"תרשמי זמן למקום מציאת הגופה" הרופא אמר
"הוא .. הוא מת ?" מנהל בית היתומים שאל
"אני מצטער אדוני" הרופא ענה לו
"אתה יודע אם יש סיבה ?" הרופא שאל אותו
"טוב, הוא הגיע לכאן לפני כמה ימים, יכול להיות שזה בגלל מה שקרה למשפחה שלו, אבל זה כל מה שאני יודע, לא הספקתי להכיר אותו" מנהל בית היתו ים אמר בעצב.
"הוא השאיר משהו אחריו ?" מנהל בית היתומים שאל
"כן, אבל כתוב פה שזה למישהי בשם מיה" הוא אמר ונתן לו את המכתב.
"אני חושב שאני יודע מי זאת" מנהל בית החותמים אמר .
נ.מ מיה
רצתי המון, עד שהגעתי לבית היתומים של רועי
"מה קרה פה ?!" שאלתי
"את מיה, נכון ?" איש נמוך, קירח וקצת שמנמן שאל אותי .
"כן אותה ?" שאלתי
"אני המנהל של המקום הזה" הוא אמר
"אתה מוכן להסביר לי מה קרה פה ואיפה רועי ?" שאלתי בבכי
"רועי .. כבר לא איתנו יותר" הוא אמר
"לא נכון !! אתה משקר !!" אמרתי בבכי והתחלתי להרביץ לו
"הוא השאיר לך משהו" הוא אמר ונתן לי מכתב, לקחתי אותו ורצתי.
לא ידעתי לאן ללכת, רציתי רק מקום שקט שאני אוכל לקרוא בו, אבל היה מאוחר כבר, אז התקשרתי לרון והוא לקח אותי
"קרה משהו ?" הוא שאל. כנראה הוא שם לב שהדמעות מרחו את האיפור שלי
"לא, כלום" אמרתי מתאפקת לא לבכות
ירדתי מהמכונית ורצתי הביתה
"היי אמא אבא" אמרתי ועליתי בריצה לחדר שלי
התיישבתי על המיטה, חוששת.
לקרוא או לא ? מה עם מה שיהיה כתוב שם לא ימצא חן בעיני ? חשבתי והתחלתי לבכות. רועי, איך אני אסתדר בלעדייך ? למה השארת אותי פה לבד ? אתה לא אוהב אותי ?
אני חייבת לדעת מה הסיבה, האמת עדיפה מהשקר.
פתחתי את המכתב בחשש, נגלה לפני כתב ידו של רועי, התחלתי לקרוא, מפוחדת .
~~למיה, מיה שלי
את בטח לא מבינה למה אני לא פה איתך עכשיו … אבל לא יכולתי, לא יכולתי עם הסבל הזה, לדעת שכל המשפחה שלי סבלה ואני נשארתי פה לבד …
עכשיו התאחדתי עם המשפחה שלי וזה הדבר שהכי רציתי בעולם …
אני אוהב אותך, אף פעם אל תשכחי את זה, ואני אף פעם לא ישכח אותך ..
רועי ~
התחלתי לבכות . והמון
-כעבור חצי שנה
התעוררתי לחדר האפל שלי, הוא כבר לא וורוד, עוד יום בלי החצי השני שלי, בלי האהבה של חיי, שהוא מת זה כאילו החלק השמח בי מת.
שיניתי את החדר, הוא כבר לא וורוד ונראה כמו חדר של ילדת טיפש עשרה, הוא חדר אפל, שמשקף את החיים באמת .
נשכבתי במיטה, אני כבר חצי שנה לא הולכת לבית ספר
כל החברות שלי נטשו אותי, כנראה הן לא היו באמת חברות אמיתיות שלי .
זה מדהים שבן אדם יכול להשתנות כל כך, בזמן קצר כל כך. מהילדה המפונקת והעשירה, מלאת בשמחת חיים, שאין לה בעיות בחיים, הפכתי לידה בודדה, בלי אף אחד .
כנראה שזה לא שהשתנתי, פשוט חייתי בתוך בועה למישהו בה לפוצץ אותה, וכך הגבתי לעולם החדש שנגלה בפניי.
היה דפיקה בדלת, איזה ילד מוזר נכנס לי לחדר
"מי אתה ומה אתה רוצה ?" שאלתי בבכי
"אני איתי, שחכת אותי ?" הוא אמר ועשיתי מבט של 'אין לי מושג מי אתה'
"הייתי איתך בכיתה" הוא אמר
"ובגלל שיש לי ציונים טובים המורה ביקשה שאני אשב איתך כדי שלא תפסידי יותר מידי חומר" הוא אמר
"אז לך, חבל שתבזבז את הזמן של שנינו סתם, אני לא מתכוונת להשלים חומר" אמרתי לו בעצבים"
"ממש חשוך כאן" הוא אמר לפתח את הווילון, המון זמן שהווילון בחדר שלי לא היה פתוח
"איך אני אגיד לך את זה … אני לא צריכה את העזרה שלך ואתה סתם מעצבן אתה מוכן ללכת ?" שאלתי
"לפי איך שאני זוכר אותך, את היית ילדה שונה לגמרי.. המוות השפיע עלייך כל כך רע" הוא אמר
"כנראה שהוא פשוט פוצץ לי את הבועה" אמרתי
"לא, אני לא חושב כך. אני חושב שבגלל שאף פעם לא התמודדת עם דבר כזה את לא יודעת איך להתמודד איתו, ובגלל זה את מגיבה כך" הוא אמר
"טוב מה אתה הפסיכולוג שלי ? ביקשתי שתלך" אמרתי
"תנסי לכתוב לו, כך אולי תמצאי דרך יותר טובה להתגבר על זה בלי להרוס לעצמך את החיים" הוא אמר
תגובות (2)
המשך דחוף!
הסיפור ממש יפה אבל יש מה לשפר כי תמיד יש….תמשיכי פליז…..