המלאך השומר שלך פרק 18

פרק 18 –
"רועי ?!" צעקתי .אמרתי אני לא אשקר, אסף, אוטי עמית ולירי עדיין ממש פחדתי, אני לא רוצה לחשוב איך הייתי מפחדת אם הייתי באה לבד…
"זה כל העניין ? האקס שלך ? את חושבת שהוא חיי ?" לירי אמרה וצחקה, אוטי צחק גם
הסתובבתי והסתכלתי עליה, על השיער שלה . כל כך התחשק לי למשוך לה בשיער הבלונדיני והחלק הזה שלה עכשיו .
"היא לא שווה את זה" אסף אמר ותםס לי את היד, הסתכלתי עליו, זה לא שהוא שווה את זה.
שחררתי את היד שלי ממנו בפראות והתחלתי לצעוק
"רועי !"
"תזכירי לי מה אני עושה כאן ?" עמית שאלה
"מלווה חברה" אמרתי
"טוב אממ … אנחנו הולכים … אני מפחדת להיות בחרת אנשים כמוך" לירי אמרה והצסיעה עליי, פה כבר התעצבנתי .
"מה זה אומר חברת אנשים כמוך ?" שאלתי והתקרבתי אליה
"משוגעים קצת, את יודעת, מאמינים בכוחות או האנשים שמתאים או במה שזה לא יהיה, לא יודעת אבל אני לא רוצה להתעסק בשגעונות שלך" היא אמרה .
"את קוראת לרועי שיגעון שלי ?!" שאלתי בעצבים והתקרבתי אליה
"הוא מת, תפנימי את זה" היא אמרה וכל כך עיצבנה אותי, אני חושבת שהיה לי מבט של אש בעיניים .
"לא מיה לא" אסף אמר לי
"בואי תגידי לי למה שאני אקשיב למחומצנת כמוך" אמרתי
"אני לא מצומצמת חמודה, היית מתה לשיער כמו שלי . ואולי כי ה'מחומצנת' הזו כמו שקראת לה קצת יותר מציאותית" היא אמרה
"את חיה בתוך בועה ואת המציאותית ? מבין שתינו ברור שזו אני" אמרתי
"רועי מת. אין יותר רועי, את לא מלכה יותר . רועי מת ובלעדיו את כלום, זה מה שאת . את לא שווה כלום, הוא לא היה שווה כלום אבל הוא עשה אותך לאותו לשווה בגלל הביטחון העצמי שלו .
אחרי שהוא מת סוף סוף הן קיבלו שכל, הבינו מי הילדה הלמידה פה . הם הבינו שהוא לא עשה כלום בחייו וגם לא את, שניכם אפס, אתם לא שווים כלום" היא אמרה
עלו לי דמעות, איך היא מעיזה ? איך היא מעיזה לצחוק על רועי כך , מילא עליי אבל על רועי ? להגיד שהבן אדם הכי מדהים שפגשתי בחיים, הבן אדם שסבל המון , הבן אדם שתמיד היהצשם בשבילי, הב אדם שבזכותו אני כמו שאני, הבן אדם שהיה שם פעם לעכשיו הוא כבר מת, אפס ? שהוא לא שווה כלום ? שסוף סוף היתה קיבלה שכל ?
הסתכלתי עליה בעיניים דומעות , והיא חייכה חיוך מנצח אבל לא היה לי אכפת .
"את יודעת משהו ? אני חושב שאת לא שווה כלום" אסף אמר והוסיף .
"את לא שווה כלום כי את צריכה לקבל את הביטחון שלך מלרדת על אחרים, כי בעצם את חסרת ביטחון, את סתם מתחבאת מאחורי המסכה של הבלונדינית המפונקת שהחיים שלה מושלמים, מאחורי תדמית הברבית . את יורדת על אנשים כדי להמעיט מארכם וכך את מרגישה חזקה, טובה יותר .
אבל את סתם חיקוי עלוב של ברבי, חיקוי עלוב ולא מציאותי, עם אופי חרא . את יודעת מה ? אני חושב שמבחינת מיה כל העליונות האלה שאמרת זו מחמאה, כי את ילדה דוחה ואם היית אומרת לה דברים טובים זה לא היה כזה טוב …" אסף אמר וחייכתי אליו . הרגשתי הגנה, שיש מי שיגן עליי וישמור עליי, גם אם זה לא בדרך שחשבתי, לא מה שחשבתי שאני צריכה …
חייכתי אליו והוא ניגב לי את הדמעות, ולירי ואוטי הסתכלנו עלינו בדממה .
"את יודעת מה אני רואה ? כשאני מסתכל עלייך אני רואה ילדה כוסית, אבל לא אמיתית. ברגע שמתקרבים אלייך מגלים שהכל אשליה, שאת לא הבובות ברבי שכולם חושבים שאת, בידיוק ההפך . אבל כשאני מתקרב למיה … כשאני מתקרב למטה אני רואה את היופי הכי יפה בעולם, אני שוקע בעיניים שלה ורואה עולם שלם, אני רואה יופי אמיתי, יופי מציאותי, יופי פנימי …" הוא אמר להוסיף
"מיה, אני אוהב אותך, ואני לא הולך לוותר עלייך"
עמית צרחה ברקע
"יופי עכשיו נשיקה ?" לירי שאלה העצבים
"רועי שלך מץ, מצטערת להגיד לך אבל … אני יודעת מי שלח לך את המכתבים" היא אמרה
"מכתבים ? איזה מכתבים" איתי אמר
"את יודעת ?" שאלתי והיא הנהנה חיוך ערמומי
"מי זה ?" שאלתי אותה והיא שתקה
"את קשורה אליו ?" שאלתי אותה והיא רק חייכה שובאת אותו החיוך הערמומי שלה, אוף איך אני שונאת את הילדה הזאת .
"זהו אני לא יכולה להתאפק" אמרתי ומשכתי בשיערה הבלונדי והמחומצן .
היא לא הפסיקה לצרוח, אסל אני לא הפסקתי, פעם ראשונה בחיים שלי שהרגשתי כזאת שנאה . שרציתי להאכיב למישהו כל כך, שרציתי לפגוע, בכוונה .
הבנתי שההזדמנות שלי להכיר את האיש ששולח מכתבים בשם רועי הלכה, אבל לא היה לי כל כך אכפת, הייתי כל כך נחושה לתלוש לה את כל השיער מהקרקפת .
"מיה תפסיקי !" שמעתי את אסף צועק ברקע, אבל לא היה לי אכפת, בסוף הוא תפס אותי והפריד אותי, והיא התחילה לבכות .
"תראה מה היא עשתה לי ! מה הבהמה עשתה לשיער שלי ! אני מרגישה כאילו כל הראש שלי נתלש מהמקום" היא אמרה ואוטי הרגיעה אותה .
"את פשוט מקנאה, את פשוט ילדה קנאית וצבועה" איתי אמר לי והלך משם . התחלתי לבכות .
כן אני רגילה לראות את אוטי איתה ואני קגילה לראות אותם ביחד, אבל כשהוא מגן עליה מפניי זה כבר כואב .
"בואו נלך" אסף אמר ועמית הנהנה .
כל הנסיעה הייתה שתיקה, עד שעמית שברה אותה ואמרה:
"מה קרה שם ?"
"אני לא רוצה לדבר על זה" אמרתי והיא השתתקה מחדש . אסף הוריד את עמית והסתובב .
"אסף זה לא הכיוון של הבית שלי" אמרתי
"אני יודע" הוא אמר
"אז לאן אתה נוסע ?" שאלתי
"לבית שלי" הוא אמר
נכנסו לביץ שלו .
"אתה מוכן להסביר לי מה קרה ? אחרי כל היום הזה אני ממש עייפה ובא לי לחזור הביתה .
"בואי" הוא אמר והתיישב על הספה
"מה ?" שאלתי אותו
"פשוט בואי" הוא אמר והתקדמתי לעבר הספה הלבנה בעודי מהססת .
"שבי לידי" הוא אמר וישבתי לידו, הוא שם על שנינו שמכה ונרדמנו, כשראשי היה מונח על החזה שלו . הרגשתי מוגנת, הרגשתי בטוחה, שהוא לא רוצה לפגוע בי, שמישהו באמת אוהב אותי .