המלאך השומר שלך פרק 11

-פרק 11
"מזאת אומרת מיזה ?! אתה צוחק עליי נכון ?" שאלתי בבהלה .
"לא, מי את ?" הוא שאל
"אני מיה , איך שכחת אותי ?!" צעקתי בבכי
"ילדה אנחנו צריכים שתצאי" אחד מהרופאים אמר
"לא אני רוצה להשאר פה ! הוא צריך לזכור אותי, הוא לא יכול פשוט כך לשכוח אותי כאילו לא קרה כלום !" צעקתי בבכי על הרופא
"ילדה אנחנו מנסים לעזור לו לזכור, אבל בשביל זה אנחנו צריכים שתצאי" הוא אמר והוסיף:
"האחות לינדה כך אותה לחדר שלה"
ואיזה אחות אחת יצאה איתי החוצה
"אני חייבת לחזור לשם" אמרתי לה והיא לא הקשיבה רק ליוותה אותי לחדר, מבטה היה קר .
נכנסתי לחדר בוכה , האישה שהייתה איתי בחדר התעוררה
"ילדה מה קרה לך ?" היא שאלה אותי
"הוא שכח אותי …" אמרתי
"מה ? מי ?" היא שאלה
"לא משנה" אמרתי ויצאתי מהחדר, בדקתי שאין שום אחות בסביבה . נכנסתי לתא שירותים וסגרתי את הדלת . התחלתי לבכות .
אני לא מאמינה שהוא שכח אותי, איך הוא לא זוכר? זה בגללי רק בגללי כל זה קרה … בלי השטויות שלי אני ואוטי היינו היום בבית ספר, מדברים כרגיל, ועכשיו .. עכשיו הוא מסתכל אליי במבט קר, לא במבט הרגיל שלו, כאילו אני סתם ילדה, כאילו הוא לא מכיר אותי … אבל הוא כן והוא יותר ממכיר אותי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא זה שהציל אותי הוא זה שבזכותו חזרתי לחיות … ועכשיו, הוא החזיר אותי לחיים ושכח את הכל. את המשפחה שלו, החברה הכי טובה שלי ובכללי הוא שכח את החיים שלו . הוא שכח מי הוא היה , את האופי שלו, הוא לא זוכר כלום . הוא שכח את כל מה שהוא למד והבית ספר היה כל כך חשוב בשבילו .. וכל זה קרה בגללי .
יצאתי מהתא שירותים מנסה להפסיק לבכות, מסתכלת במראה .
העיניים שלי היו נפוחות, כל האיפור כבר ירד וראיתי את כל החבלות המכוערות שלי, יכול להיות שישארו לי מזה צלקות .
למה אני תמיד מאבדת את כל מי שקרוב אליי ? קודם רועי, ועכשיו אוטי .. אולי הוא לא מת אבל הוא לא זוכר מיהו, הוא לא זוכר אותי …
אני חייבת להתרחק מאנשים שאני אוהבת, אני רק פוגעת בהם .
ניגבתי את הדמעות ושטפתי פנים, כל הפצעים שרפו לי .
חזרתי לחדר שלי, והסתכלתי על האישה שם .
אני חייבת להפסיק לבכות, זו אישה מבוגרת אני לא יכולה סתם להעיר אותה כל הזמן .
אחות אחת נכנסה לחדר .
"מיה ?" היא שאלה אותי
"מה ?" שאלתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות
"המטופל איתי, זה שהיה איתך בתאונה" היא אמרה
"מה איתו ?" שאלתי
"סובל מאובדן זיכרון" היא אמרה
זהו עכשיו זה רשמי . זה לא איזה תופעת לוואי, שתעבור . עכשיו הוא לא יזכור אותי .
"מה הכוונה ?" שאלתי
"שהוא לא זוכר כלום, לא מיהו, לא את המשפחה שלו, ואני לא יודעת מי את בשבילו אבל הוא גם לא זוכר אותך" היא אמרה את זה בכזאת קרירות, היא לא חושבת שלמילים האלה יש משמעות . היא לא חושבת שמבחינתי זה כאילו איבדתי אותו .
"והוא יוכל להחלים מזה ?" שאלתי
"אנחנו מנסים להתחיל בשיקום, אך בשלב זה אי אפשר לדעת" היא אמרה
"אני יכולה לבקר אותו ?" שאלתי
"כן, אבל בלי צעקות ואל תכעסי עליו, זה לא טוב במצבו, זה יכניס אותו ללחץ להיזכר וזה לא יעזור" היא אמרה ויצאתי מהחדר במהירות. לא יכולתי ללכת מהר כי כאבה לי הרגל, אבל ניסיתי ללכת מהר .
"אוטי ?" נכנסתי, ראיתי אותו שוכב שם .
"אני לא מבין, מי זה אוטי ? אני איתי לא ?" הוא שאל והתיישבתי לידו
"כן, אתה איתי, כך אני הייתי קוראת לך" אמרתי
"ומי את היית בשבילי ?" הוא שאל
חשבתי על השאלה הזאת קצת . שנינו אמרנו שאנחנו רק חברים טובים אבל … אני לא יכולה לא להגיד שלא היו לי רגשות אליו . לא הייתי מאוהבת בו או משהו כזה, אבל כן היו לי טיפה רגשות אליו קצת מעבר לחברים . ניסיתי להשכיח את זה ממני ולשכנע את עצמי כמה שאין כלום, אבל עכשיו אני מבינה כמה טעיתי .. אמרתי שאני שייכת לאחד וזה רועי, ואני לא אתאהב עוד באף אחד, וזה נכון, כי לא הייתי מאוהבת בו כמו שהייתי מאוהבת ברועי, הכלל לא הייתי מאוהבת בו אבל כן היו לי רגשות אליו .
"היינו חברים טובים" אמרתי, שומרת את המחשבות שלי לעצמי …
"אה …" הוא אמר והסתכל עליי בקרירות, . זה לא אותו המבט, המבט החם שהוא היה מסתכל אליי כשהיינו מדברים, זה מבט כאילו אנחנו שני זרים ומעולם לא נפגשנו .
"איך אתה מרגיש ?" שאלתי
"בסדר, הפצעים כבר לא ממש כואבים … אין לי שבר או משהו, רק פצעים חיצוניים, הרופאים אמרו שהנזק היה יותר נזק מוחי" הוא אמר
"הם אפילו אמרו שמחר אני כבר אחזור לבית ספר, שזה חלק מהשיקום שלי ושאולי זה יעזור לי להזכר" הוא הוסיף .
"אני מקווה" אמרתי
"טוב אני רוצה לנוח קצת, את יכולה לצאת ?" הוא שאל
"אתה לא רוצה שאני אשב איתך פה עד שתרדם ?" שאלתי
"לא, זה בסדר, אני מעדיף שתהיי בחוץ" הוא אמר ובדיוק אמא שלו נכנסה בדמעות
"איתי שלי, מה עשו לך ?" היא שאלה והסתכלה עליי .
"זו את , את גרמת לו לזה !" היא אמרה
"לא גברת פרץ אני מבטיחה לך שאני לא התכוונתי לזה !" אמרתי בבכי . כי אני יודעת, אני יודעת שאני אשמה .
"בגללך, מהרגע שהוא הכיר אותך הוא רק הסתבך בצרות . לפני זה זה לא היה כך" היא אמרה ואני התחלתי לבכות .
"בבקשה, תאמיני לי אני לא התכוונתי .
"אז הוא נמצא פה עכשיו בגלל שלא התכוונת ?! הוא לא זוכר את עצמו בגלל שלא התכוונת ?! הוא לא מזהה את אמא שלו בגלל שלא התכוונת ?!" היא אמרה והיא צודקת . יצאתי מהחדר בבכי, הייתי עצובה וידעתי שזה לא טוב לאיתי לראות אנשים רבים אז הרגשתי עוד יותר רע .
זה היה ברור לי שכל זה קרה באשמתי, שאמא של איתי צודקת לגמרי . גם אם לא התכוונתי, זה לא מקל את הנזק . עכשיו היא בטח יושבת איתו שם, ומסבירה לו שכל מה שקרה לו זה באשמתי. עכשיו הוא בטח לא ידבר איתי יותר .
"ילדה, את עוד שעה משוחררת מהבית חולים, תתארגני" האחות הקרה נכנסה לחדר, אמרה את זה והלכה .
התלבשתי, התאפרתי, ארגנתי את הדברים שלי ויצאתי . אף אחד מההורים שלי לא המתינו לי בכניסה .
הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה בלי חשק לכלום .
-בוקר-
התעורתי מוקדם בקפיצה, היום אני אראה את איתי בבית ספר, אולי הוא יזכר !
התלבשתי הכי יפה שאני יכולה, התאפרתי, ארגנתי תיק ויצאתי .
הגעתי אפילו לפני הצלצול, וחיכיתי לו שם .
עמית התיישבה לידי .
"את בסדר ?" שמעתי על מה שקרה" היא אמרה
"כן, תודה" אמרתי לה ושיקרתי . מה זה השאלה המטומטמת הזאת ? באמת נראה לה שאני בסדר עם כל מה שקרה לאיתי ?
"אם את צריכה לבקש משהו את תמיד יכולה לבקש" היא אמרה וחייכתי . טוב היא דיי חמודה, היא מנסה לעזור .
המורה נכנסה לכיתה ואמרה:
"אוקיי, אנחנו מקבלים עכשיו את איתי, הוא לא זוכר כלום . לירי אני רוצה שאת תעזרי לו לעבור על החומר שוב"
"אני צריכה לעזור לחנון הזה ?" היא שאלה
"הוא עדיף עלייך" אמרתי בעצבים . בזמן שלא הייתי פה, הגיעה תלמידה חדשה, לירי . היא הייתה המלכת הכיתה החדשה, החליפה את מקומי . היא בדיוק השתקפות של איך שאני הייתי פעם . בגלל זה אני כל כך שונאת אותה, היא מזכירה לי את עצמי .
איתי נכנס לכיתה, והתיישב ליד לירי (שולחן לפני)
ניסיתי להקשיב למה שהוא אמר לה , כי הם לא הפסיקו לדבר .
"ממש משעמם פה" הוא אמר לה
"מה קרה שאתה שונא בית ספר ?" היא שאלה אותו
"אני אהבתי דבר כזה ?" הוא שאל
"כן" היא אמרה
"אז הייתי ממש חננה" הוא אמר . אבל אני אהבתי את האיתי שהיה פעם, האיתי 'החננה' כמו שהוא אומר . הוא היה הרבה יותר חמוד מעכשיו … ולחשוב שאני יצרתי את כל הדבר הזה .
"את ממש יפה את יודעת ?" הוא שאל
"כן" היא ענתה
"חבר יש ?" הוא אמר
"לא, אבל יש הרבה שרוצים, אתה עוד אחד מהם" היא אמרה לו ושחקה בשערה
"אני לא סתם עוד אחד, אני הרבה יותר מזה" הוא אמר
"תוכיח לי" היא אמרה
"מה הכוונה ?" הוא שאל
"תראה לי איך אתה מנשק" היא אמרה
"את בטוחה שאת רוצה פה מול כולם ?" הוא שאל
"כן" היא אמרה והוא נישק אותה .
"אוווו" כל הכיתה צעקה ואני ישבתי בשקט המומה . זה לא האיתי שאני הכרתי, זה איתי אחר . זה לא האיתי שאני אהבתי, אבל בכל זאת כאב לי לראות את זה, כאב לי לראות אותם כך מתנשקים . כי אני עדיין מאמינה שיש עוד את האיתי הקודם, את אוטי שלי .
"תלמידים מספיק" המורה אמרה והם הפסיקו .
"אז מה את חושבת ?" הוא שאל אותה
"סביר" היא אמרה
"את מתה על זה" הוא אמר והיא חייכה
"היום בערב, אני אבוא לקחת אותך בשמונה מהבית שלך . אפשר אחר כך לעבור בבית שלי .." הוא אמר ונגעלתי . אני מכירה המון בנים כמו איתי עכשיו, יש המון כאלה . אבל את אוטי אין . אוטי היה מיוחד .
"אין בעיה, נראה אם אתה טוב במיטה כמו שאתה טוב בלפלרטט" היא אמרה
"אפילו יותר" הוא אמר וכאב לי, ממש כאב לי לשמוע את זה .
אין יותר את אוטי, וכל זה קרה … באשמתי