המלאך השומר שלך פרק 8

-אוקיי אז קודם כל רצית לכתוב, בפרק הקודם התבלבלתי, הפרק הקודם היה פרק שבע,אני בטעות כתבתי שהוא שמונה אבל עכשיו שניתי את זה, זה פרק שמונה-
-הטלפון שלי צלצל, השעה הייתה שמונה וחצי
"שיט ! בתישע אני צריכה להגיע לבצפר !" רצתי מהר לשירותים, צחצחתי שיניים והתלבשתי . סידרתי את התיק והכנתי אוכל . השעה הייתה 08:52 . אוקיי, יש לי שמונה דקות להגיע לבית ספר. הבית ספר שלי הוא 10 דקות מהבית. גם אם אני אלך אני אאחר טיפה, לא קרה כלום ..
הגעתי לבית ספר ב09:05 . נכנסתי לכיתה וכולם הסתכלו עליי . הייתי צריכה לחשוב על זה שכך אני אמשוך תשומת לב . אם אני אאחר, כולם בטוח יראו אותי . הרגשתי קצת פחד, אבל אז ראיתי את אוטי וחייכתי
"תלמידים , מיה חזרה אלינו לכיתה, אני מבקשת שתתנהגו אליה יפה" היא אמרה
"מיה את יכולה לשבת ליד עמית" היא אמרה, וראיתי ילדה חמודה יושבת ומציירת במחברת. התיישבתי לידה, היא חייכה אלי והמשיכה עם הציורים שלה .
נשמע צלצול טלפון, נדמה שזה היה שלי
"תלמידים בבקשה לכבות טלפונים" המורה אמרה והמשיכה בעיסוקיה של הלימודים. לא אכפת לי מזה בכלל, לא אכפת לי מהציונים , אני לא צריכה להקשיב . אני פה רק בשביל איתי , בשביל שהוא לא יהיה לבד .
הצאתי את הטלפון מהתיק, ראיתי אסמס מאוטי
אוטי: נו ? איך בבית ספר ? את עד כדי כך סובלת ?
אני: משעמם לי בטירוף, הילדה שלידי מציירת ואין עם מי לדבר . מה קרה שילד טוב כמוך בטלפון באמצע השיעור ?
אוטי: בגללך, את מוציאה את הרע שבי
אני: ואם המורה תתפוס אותך ? תכניס מהר לתיק שלא תסתבך
אוטי: צודקת
אני: מסכן תזהר .
וכיביתי את הטלפון
אין לי מושג איך ילדה כמוני התחברה עם מישהו כזה . אנחנו בדיוק שני הפכים . אני חושבת שאם הייתי מיה הישנה בחיים לא הייתי נותנת לו צאנס, אולי אפילו הייתי מאלה שעשו עליו בריונות . אני חושבת שגם עכשיו, לא הייתי נותנת לאנשים כמוהו להתקרב אליי . פשוט לא שמתי לב שהוא התקרב אליי בגלל שהייתי שקועה באבל, וכך התחברנו, אבל עכשיו אני שמחה שזה קרה .
יואו משעמם פה.
ניסיתי לזרוק פתקים לאוטי, פגעתי בטעות במורה .
"מי זה היה ?!" היא שאלה בעצבים ואני השתתקתי .
כבר יום ראשון שלי פה וישר אני מסתבכת ?
"אני רוצה שתגידו לי מי זה היה !" היא אמרה ואני שתקתי
"או שאני אתן עונש לכולם" היא אמרה ובאתי להגיד אבל אז איתי אמר
"המורה, זה הייתי אני"
"לא זה לא " אמרתי
"כן זה כן" הוא אמר
"אני מצטער" הוא הוסיף
הבית ספר זה מקום שבאמת חשוב לאוטי, לי לא . ובגללי הוא הסתבך . אוף למה לכל מקום שאני מגיעה אני חייבת לעשות צרות ?
"איתי , באמת שלא ציפיתי לזה ממך . גש אליי בסוף השיעור" היא אמרה
"אאוווו" הילדים בכיתה אמרו
"שקט בכיתה !" המורה שאלה והמשיכה ללמד .
הרגשתי רגשות אשם, ניסיתי לשאול את איתי למה אבל הוא לא ענה לי, הוא בכלל לא הסתכל עליי, והוא צודק . סיבכתי אותו מספיק ליום אחד, לא ?
ניסיתי להבין מה שהמורה אומרת ללא הצלחה . כנראה שהחצי שנה הזאת הייתה חשובה .
הסתכלתי על הילדה שלידי.
"היי" אמרתי לה
"היי" היא אמרה
"עמית נכון ?" שאלתי
"כן ואת מיה" היא אמרה
"חח כן, את חדשה פה ?" שאלתי
"כן, הצטרפתי בתחילת השנה" היא אמרה
"מה את עושה שם ?" שאלתי והסתכלתי על המחברת שלה, הכל היה מלא בסתם קישקושים.
"אה חח היא ממש חופרת ולא מצאתי דרך להעסיק את עצמי" היא אמרה
"חח אני צריכה גם לעשות את זה" אמרתי והוצאתי מחברת, התחלתי לקשקש כמוה. זה באמת מעביר את הזמן .
אחרי שעות, סוף סוף היה צלצול ללכת הביתה . אוטי לא דיבר איתי כל היום, בהפסקה הראשונה הוא דיבר עם המורה ובהפסקה השנייה הלכתי לשירותים ואז לא ראיתי אותו .
"איתי חכה" אמרתי והוא הסתובב
"מיה" הוא אמר
"אתה כועס עליי ?" שאלתי
"לא למה ?" הוא שאל
"בגלל מה שעשיתי" אמרתי
"אה לא זה שטויות" הוא אמר
"אה חח באמת ? מה היא אמרה לך ?" שאלתי
"סתם, שזה ממש עיצבן אותה ושזה הפריע לה במהלך השיעור, אבל רק בגלל שזה אני היא תוותר לי הפעם" הוא אמר
"למה לא נתת לי לומר שזו אני ?" שאלתי
"כי אותך היו מעיפים, את במילא לא היית פה חצי שנה על דעת עצמך ואת לא יודעת את החומר" הוא אמר
"טוב אתה בא ?" שאלתי אותו והלכנו ברגל הביתה.

—הגעתי הביתה, נפרדי מאיתי ונכנסתי
"מישהו בבית ?" שאלתי אבל לא הייתה תשובה . אפילו העוזרות לא ענו . עליתי לחדר שלי , הכל היה מבולגן. אני ממש לא השארתי את החדר כך .
חיפשתי את הדברים שלי בין כל הדברים, לראות ששום דבר לא חסר. הכל היה , אבל שום דבר לא נמצא במקומו . עברתי בכל חדרי הבית ולהפתעתי כולם היו מסודרים כמו בהתחלה . שום דבר לא היה חסר . חזרתי לחדר שלי, משהו מוזר קורה פה .
הזזתי כמה בגדים והייתי בהלם ממה שמצאתי . את אותו המכתב, אותו הכתב , אותה המעטפה .
~למיה, מיה שלי
לא הגעת לקחת את המכתב מהמקום שלנו , אז הבאתי אותו לכאן . ובקשר למכתב הקודם- אל תחשבי על זה אפילו . את לא צריכה להיות כאן איתי . טוב לי פה, אבל כל אחד נמצא במקום שהוא צריך להיות . איתי הוא בסדר, פשוט כעסת עליו שכתבת את זה . זה נכון שבעולם יש הרבה אנשים צבועים, אבל חלק לא, פשוט צריך להכיר אותם וללמוד להסתדר איתם . אני רוצה להפוך את הפגישות שלנו ליותר גדולות . אני רוצה לראות את הפנים שלך, התגעגעתי אלייך נורא . אני מחכה לך היום בשתיים עשרה בלילה בכתובת הזאת – הנרקיס 7 . תבואי לשם ותחכי למטה .
רועי~

קפאתי , המכתב החליק לי מהיד . אני לא יודעת מה לעשות, זה כבר נהיה חולני . הוא פורץ לי לחדר ומשאיר לי כאן מכתב, ועכשיו רוצה להפגש איתי ב12 בלילה ? אני לא הולכת, אני לא יכולה ללכת . זה כבר נהיה מוגזם ולא הגיוני . אם זה היה רועי, הוא היה קובע איתי במקום עם אנשים ולא בשעה כזאת מאוחרת . הוא לא היה חייב דווקא במקום הזה בשעה 12 . אבל מצד שני … מה אם הוא חיי והוא מתחבא ? מה אם הוא לא רוצה שיראו אותו, ובגלל זה הוא קבע שם, בשעה הזאת ? מה אם הוא יחכה לי שם, כדי לספר לי מה קרה לו ? מה אם הוא חיי ? אני חייבת ללכת, זה רועי, אני בטוחה בזה . יש לו את אותו הכתב, הוא יודע עלי הכל , רק לרועי סיפרתי את זה .. אני חייבת ללכת לא משנה מה .

-אחת עשרה וחצי-
התלבשתי, והתגנבתי החוצה מהבית . המונית כבר חיכתה לי בחוץ .
"לנרקיס 7" . אמרתי לנהג .
"את בטוחה שאת רוצה ללכת לשם ? לא הייתי הולך לשכונה הזאת, ועוד בלילה ." הוא אמר
"כן בטח אני בטוחה, ואני ממהרת" אמרתי
"יש לך כסף ?" הוא שאל .
"כן" אמרתי והוא נסע לשם, תוך עשרים וחמש דקות הגענו . ירדתי מהמונית ושילמתי לו , השעה הייתה 12:00 בדיוק .
"רועי ?" שאלתי .
השכונה הייתה נראת כמו שכונת רפאים, לא היה שם אף אחד . כל הרחובות היו חשוכים כך שלא יכולתי לראות אף אחד . היה שם אוויר קריר , והשכונה הייתה נראת שוממת .
"רועי ?" שאלתי בפחד . אני מפחדת להיות במקום כזה לבד
"רועי ?!" צרחתי והתחלתי לרעוד .
"מה אני עושה פה ?! אני הולכת !" אמרתי . אני מטומטמת, לא הייתי צריכה להגיע לכאן ! ומילא אם הלכתי , לא הייתי צריכה ללכת לבד ! הנהג אמר לי שזה שכונה שלא מסתובבים בה בלילה, ואני לא הקשבתי ! . ועכשיו אני תקועה פה … התקשרתי לחברת נהגי מוניות והם אמרו שהם לא מגיעים לכאן בלילה . מזה לא מגיעים לכאן ?! שמעתם על דבר כזה שנהג מונית לא מגיע למקום כלשהו ?!
טוב אין מה לעשות, אני אתקשר לנהג של אבא .
עמדתי להתקשר, אבל אז הסתכלתי והיה נדמה לי שראיתי באיזה פינה משהו. הדלקתי את הפנס והלכתי לשם, זה היה מכתב .
~למיה, מיה שלי
אני יודע שהכל נראה לך כל כך מפחיד, אני מכיר אותך, ואני יודע שהיית צריכה הרבה אומץ כדי להגיע לכאן, בכללי לא את כולם . אל תפחדי, את לא לבד, לא יקרה לך כלום … אני אוהב אותך מאוד ומעריך אותך מאוד שהגעת לכאן .
רועי .
נ.ב תסתכלי מאחורייך ~
שמעתי רעשים מאחורי, הסתובבתי בפחד …